"אתה פותח ומראה לי איפה הכיסים / והיד שלי כבר בפנים / איש עוד לא ראה / אז בוא תיגע / הוא שם שמיכה להסוואה / רק מחזיקים ידיים. אז למה?". אלו חלק ממילות הסינגל החדש "פרימיטיבי" של ענבל ביבי. אם חשבתם שזה בוטה, זה כנראה רק בראש שלכם. "כשכתבתי את זה התכוונתי לכיסים של המעיל", מסבירה ביבי. "מה שאירוני בטקסט זה שהוא על בן אדם שהכי רחוק שהגעתי איתו היה להחזיק ידיים, באמת. אפילו לא התנשקנו, ברמה הזאת. אז זה טקסט פרובוקטיבי? זה ציניות על המצב שכרגע העולם הופך מיניות למשהו כל כך דרמטי וקיצוני".
או-קיי, אבל השיר והקליפ לגמרי משדרים מיניות, וחשוב מכך – מיניות הדדית.
"מיניות היא דבר מאוד טבעי. ביצירה שלי אני משתפת בחיים האישיים שלי, אז המיניות שלי היא חלק מזה. הרגשתי בנוח לבטא את הצד המיני שבי, בצורה מרומזת אבל נוכחת, ובלי בושה. זה משהו שצריך לתקשר".
איך התגובות על השיר?
"הן מתחלקות בין תגובות כמו 'פופ איכותי שכתוב טוב', 'איזה יופי, אישה חזקה', ו'זה פרובוקטיבי ומוגזם'".
אני מניחה שמי שחושב שהוא פרובוקטיבי, אליו מכוונת הביקורת שהוא פרימיטיבי.
"בדיוק. כל דבר שאישה עושה, בוחנים אם הוא מיני או לא מיני. רציתי לצחוק על זה קצת. מרגי שר ב'קומה 28' על ערב מדהים של סקס בבית מלון, היו בקליפ תחתונים וחזיות ואף אחד לא אמר על זה כלום".
את קוראת תיגר על הסטיגמה הכי עתיקה בספר: גבר שהיה עם הרבה פרטנריות הוא גבר-גבר, ואילו אישה שהייתה עם הרבה פרטנרים, היא...
"זה נראה לאנשים הגיוני שאישה צריכה להעמיד פנים שלא בא לה לשכב עם בני אדם רק כי זה טאבו? זה מוזר שזה טאבו, כי האמת היא שאנחנו רוצות להיות מיניות, אנחנו רוצות לקיים יחסי מין. לא מלמדים אותנו שזה בסדר לרצות ולא מלמדים אותנו מה זה גבולות. יצא לי לשכב עם חבר טוב שלי ואז הוא אמר לי, 'אל תתני לי לשחק בך', כאילו הוא רוצה להגן עליי. שאלתי אותו, 'מאיפה לך שאני לא משחקת בך?'. אולי אני זו שלא רוצה משהו מעבר, ואולי אני רוצה רק ליהנות? המחשבה הזאת שגבר הוא זה שמשחק היא פסולה. ואני מאמינה שלאט-לאט גברים יבינו שאישה ששוכבת עם מי שהיא רוצה היא לא שרמוטה. המשמעות של המילה הזאת פשוט לא רלוונטית".
גם אגם בוחבוט הוציאה עכשיו את השיר "יותר חזק מה" שיש בו רמיזות מיניות, וחטפה הרבה ביקורות.
"אנשים יכולים להעביר על זה ביקורת, אבל אגם לא ילדה, היא אישה, ומותר לה. כשמבקרים אותנו על פתיחות מינית, זה חלק ממה שמוביל לזה שהרבה נשים חסומות מינית. גם לי לוקח זמן עד שאני סומכת על גבר כדי להגיע איתו לרמה אינטימית, וזה בין היתר מתוך המחשבה הזאת שהוא לא יתפוס אותי כשרמוטה. זה דבר שחוסם נשים, ואי אפשר להגיד שזה לא פגע בגברים. אם אתם רוצים שנרגיש בטוחות במיניות שלנו ושיהיה לכם נעים איתנו, אז תאפשרו לנו את המרחב ליהנות ממי שאנחנו בלי בושה. זה שינוי חברתי שצריך לעשות".
רמת הפרימיטיביות ירדה
ביבי (24) נולדה וגדלה ביישוב הדרומי מיתר. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה לכמה שנים לקנדה, וכבר אז היה ברור שהיא הולכת להיות זמרת. "זה לא היה בסימן שאלה, אני זוכרת ששרתי שם בגן שיר בצרפתית", היא מספרת וממשיכה. "כשחזרנו לארץ, בכיתה א' שרתי בכיתה את We Are the World, כי כבר אז ידעתי משמעות מהי", היא מצחקקת. "המורה שלי עצרה אותי והלכה לקרוא לעוד שלוש מורות. הן היו בהלם ואמרו שאני חייבת להיות בתחרות כישרונות צעירים. ואז אני, ילדה בת 6, עליתי על הבמה. רעד לי כל הגוף אבל שרתי. מאז התרגלתי לרעיון שאלה הולכים להיות החיים שלי".
אחרי שנים של חוגים ולהקות נוער קפצה ביבי לבריכה של הגדולים בעונה הראשונה של "אקס פקטור", ב-2013, כשהיא בסך הכל בת 15, ואף הגיעה לחצי הגמר. גיל שהרבה פעמים יזכה לביקורת מצד שולחנות השיפוט והעצה לחזור כשהם בשלים יותר. "הייתי צריכה סבלנות ועזרה כדי להבין מי אני ואיך לבנות את הדמות שלי, וזה לא בדיוק עובד ככה בתעשייה", אומרת ביבי. "כשאת גדלה את לומדת לבטא את עצמך בצורה נכונה יותר, לפחות אצלי זה ככה. אני לא יכולה להגיד את זה על בחורות צעירות אחרות, כאילו אם אני אסתכל על נועה קירל, מגיל 14 היא לגמרי שם".
כשנועה קירל כובשת את פארק הירקון, מה את מרגישה, כקולגה?
"אני גאה בה. יש קרב חתולות מומצא כזה, בין כל זמרות הפופ, נגיד אף אחד לא ישאל את נתן גושן מה הוא חושב על לירן דנינו ועל עידן עמדי. כשאני מסתכלת על נועה, על אגם בוחבוט, על אנה זק, זה סוג של גאווה בשבילי. העלייה במספר הנשים שנמצאות בפרונט של התעשייה מרגשת אותי ברמות. במקרה של נועה זה מעורר השראה, צריך לדעת איך לעבוד, וצריך לדעת איך להשקיע את האנרגיה שלך, במקום לשים אותה על בנים ועל דרמות ועל מה אמרו עליי ומה עשו לי. מן הסתם אם גבר מצטרף בדרך ויש רומנטיקה בחייך, זה מבורך ואנחנו רוצות בזה, אבל שלא זו תהיה המשענת שלנו".
גברים מקבלים את זה בעינייך?
"רמת הפרימיטיביות ירדה, יש יותר אהבה לנשים חזקות, ויותר גברים שמסתכלים בהערצה והערכה על נשים חזקות, שעובדות ויודעות מה הן רוצות. זה פשוט לא היה מקובל פעם שהאישה שלך מרוויחה יותר ממך, האגו היה נפגע".
הרגשת את זה על בשרך?
"הדרך שבה הייתי מתנהלת הייתה מרתיעה גברים. היום אני מרגישה את השינוי, מתחילים איתי ברחוב למרות שאני מתלבשת קצת טום בוי, היום רוצים להיות איתי למרות שאני מרוויחה יותר כסף".
וקרה לך שהרגשת שגבר רצה שתקטיני את עצמך?
"יצא לי להיות עם גבר שלא אהב שאני מדברת עם חברים שלו, שכשהייתי מחייכת ונחמדה הוא היה בטוח שאני מתחילה איתם, הגעתי למצב שאם אני יוצאת איתם, אז אני סותמת את הפה כל הערב, וברגע ששמתי לב שזה המצב ושרמת השמחה שלי ירדה ורמת האנרגיה שלי ירדה – אז ביי. אם אני לא מי שאני ואני לא מאושרת, פה נגמר הסיפור. גם אם זה גבר שאני אוהבת ורוצה לעשות איתו ילדים".
לא מובן מאליו לשים לב לזה, בטח כשאוהבים.
"כי יש עדיין מגמה שצריך זוגיות. המילה 'צריך' היא הבעיה במשוואה הזאת, כי אם צריך זוגיות אז זה לא משנה מי זה יהיה. היום אישה יכולה לעשות קריירה לבד, משפחה לבד, הכל לבד, אז לא באמת צריך זוגיות, רצוי זוגיות. והרצון הזה הוא לא בשביל שיהיה גבר שיכוון אותי ויראה לי את הדרך, אלא שיהיה איתי, שיאהב אותי, שנוכל לתמוך אחד בשנייה. חלום".
את מדברת על חלום לצד גבר, עם זאת, שיתפת בעבר שאת פאנסקסואלית.
"אני מדברת ככה רק כי אין לי כוח לדבר בסלאשים. אבל כן אני נמשכת לאנרגיה, לאישיות, למשהו שהאדם משדר, ויוצא לי להיות גם עם גברים וגם עם נשים. מבחינתי אם אני אתאהב באישה אני אהיה עם אישה. אני נמשכת לנשים מדיי וואן, יצאתי מהארון בכיתה ז'. כל החברות הכי טובות שלי התחילו לחבק אותי ממרחק, עד שהן הבינו שזה שאני נמשכת לנשים, לא אומר שאני נמשכת לכולן".
מאוד אמיץ להכריז על משיכה לשני המינים כבר בחטיבת הביניים, בטח בפריפריה.
"אני התחלתי להסתובב בתל אביב בגיל 11, הופעתי במחזות זמר והסתובבתי עם אנשים בני 15–30, אז התרגלתי לרעיון שהכל פתוח וחופשי. בדרום זה באמת היה שונה, אז היה לי את העולם הפרימטיבי והמתוק והמוגן והיה לי את העולם הפרוע וחסר הגבולות וההיסטרי של תל אביב וזה השתלב לי. אומץ? זה לא היה אומץ, זה פשוט היה המצב".
איך התמודדת עם החשיפה הציבורית בגיל צעיר?
"הייתי סבבה עם החשיפה. הבעיה התחילה כשעשיתי את התפקיד שלי ב'נעלמים' ושיחקתי מישהי רעה שגנבה את השיר שאיתו היא התפרסמה. כולם שנאו אותי וממש סבלתי מבריונות ברשת. גם היום כשאני מעלה קאבר לשיר של מישהו, ישר כותבים לי, 'גנבת לשאולי את השיר ועכשיו גם את השיר הזה את גונבת?'".
בגדול זה צריך להחמיא לך, זה אומר שעשית את התפקיד שלך טוב.
"כן, אבל בשביל ילדים בני 12 לא הייתה הפרדה ברורה, ואז זה משפיע באופן ישיר על המוזיקה, אני יכולה להוציא שיר והם לא יאהבו אותו כי הם לא אוהבים אותי, וזה באסה. את מבינה שלכל דבר שאת עושה יש משקל, צריך לבחור היטב ולא לקבל החלטות פזיזות. מצד שני כמות הפעמים שקראו לי כלבה וזונה, אלפי תגובות כאלה, היום אני יכולה להגיד שזה חישל אותי".
איך הביקורות היום?
"יש ביקורות מעולות ומפרגנות, ולפעמים גם כותבים לי דברים כמו 'נשמע שיש לך עצירות'. אבל זה בסדר, אני מביאה גראנג' וג'אז, וזה לא תמיד מתאים לארץ. אני לוקחת את התגובות כביקורת בונה וחושבת איך אני יכולה להנגיש את התוכן לארץ. וזה חשוב כי בא לי להעביר משהו שהוא הרבה מעבר למוזיקה".
עלק לא בא לי להיות זמרת
בגיל 23 חזרה ביבי לסיבוב נוסף ב"אקס פקטור", בעונה שבה הזוכה אף נשלח לייצג את ישראל באירוויזיון. היא הגיעה לגמר, אך לא זכתה. "הייתה תקופה שאמרתי 'די, שיעזבו אותי. לא בא לי להיות זמרת'. ניסיתי לשנות כיוון, התחלתי ללמוד מנהל, ממשל ומשפט, חשבתי ללכת לכיוון של פוליטיקה, לחפש איך אני יכולה לתרום לחברה", מספרת ביבי איך החליטה להשתתף בתוכנית שוב. "בסוף הבנתי שבמוזיקה אני יכולה להביא את האמירה שלי, וזה מה שגורם לי לאושר. עלק 'לא בא לי להיות זמרת', על מי אני עובדת. הבנתי שמזה אני בורחת. זה ממש מפחיד לנסות ולהיכשל, אז החלטתי שאני לא אפסיק לנסות – וככה אני לא אכשל אף פעם".
הרגשת הבדל בין הפעם הראשונה לשנייה?
"בגיל 15 האופי עדיין מתעצב. תמיד ידעתי שיש לי מה להגיד אבל לא ידעתי איך להגיד, בעיקר חיכיתי שתהיה לי אמירה מוצקה. בגיל 23 הרגשתי כבר יותר בשלה מבחינה רגשית, ידעתי שאני יכולה לעלות על הבמה, להיחשף לקהל ולהרגיש שלמה. אני לא בטוחה שהמסר ברור עד הסוף, אבל היום אני יודעת מה אני רוצה להגיד".
מה המסר?
"המסר הוא שמותר להרגיש הכל. כולנו דפוקים וזה בסדר, לא צריך להיות ב-100% שלנו כל הזמן. יש איזשהו סטנדרט של להיות חזקים ולטרוף את החיים. אז לא, מותר לך גם נוט טו 'ווייק אפ לייק דיס'".
בסוף מיכאל בן דוד נבחר להיות נציג ישראל באירוויזיון. התאכזבת שלא זכית?
"לא. התאכזבתי שסיימון קאוול לא הגיע. הייתה ציפייה מאירופאים שאני אסע, אבל רק מלראות את הסקרים נכנסתי לחרדות, לא הייתי מוכנה נפשית ורגשית לזה, פחדתי. איפה אני ואיפה אירופה? אני בכלל לא מכוונת לחו"ל, יותר נוח לי בארץ ובא לי להיות פה ולהקים פה משפחה. הייתי מאושרת בשביל מיכאל, זה היה החלום שלו והוא היה חזק מספיק כדי להתמודד עם מטרה כזו גדולה, ואני לא. מודה".
ומה דעתך על נועה?
"כפרה עליה שתביא לנו את הגביע, היא לגמרי יכולה. כל שנה שלחנו מישהו חדש, היום שולחים מישהי שיש לה ניסיון בימתי מטורף, היא החיה הכי גדולה פה. נועה קירל קיבלה ביקורות מגיל אפס, לא משנה מה יהיה, היא תישאר על הרגליים ואני סומכת עליה בעיניים עצומות, רק שתיהנה".
מבימת "אקס פקטור", נחתת היישר לבימת התיאטרון והיום את משחקת במחזמר "הלהקה". איך זה?
"כן, זו קפיצת מדרגה ממלצרות. זה בא משמיים, יומיים אחרי שנגמרה התוכנית, ככה שלא הייתה לי שנייה אחת של לשקוע במחשבות של מה יהיה איתי. אני כבר לא בת 18 ואני כבר לא גרה אצל ההורים המון זמן, והיו לי תקופות שנאבקתי על פרנסה, היום אני כבר לא במאבק, אני מתפרנסת מהדבר שאני הכי אוהבת בעולם וזה לא מובן מאליו".
עד כמה נאבקת לאורך הדרך?
"בזמן התוכנית גרתי ברכב שמונה חודשים, כדי לחסוך כסף ולהתרכז בתחרות. רציתי לשמור על הנפש שלי והבנתי שאני לא יכולה לעבוד במלצרות תוך כדי או בכלל, אלא שאני צריכה להיות על זה".
את רק בת 24, הספקת לעבור המון.
"כן, בגיל 17 כבר עזבתי את הבית, הרגשתי שלצאת לעולם יעשה לי ריסט למוח, שאני אוכל ללמוד דברים חדשים. גרתי עם שתי שותפות, אחרי זה עברתי לגור לבד, ואז קרה האונס, אז חזרתי לשלושה חודשים להורים, ומשם הקמתי קומונה שגרנו בה שמונה חברים. בזמן הצבא עברתי למטולה כדי להפיק מוזיקה וגם עבדתי תוך כדי כצלמת אירועים. משם התגלגלתי לקהילה רוחנית בדרום, למדתי בודהיזם קבלה ויהדות, ואחרי זה כבר חזרתי לתל אביב".
כבר תפרת את כל הארץ, אז להופיע במחזמר על במות ברחבי המדינה קטן עלייך.
"כן, אני גם מאוד אוהבת את הצוות, אנחנו עושים את זה כבר די הרבה זמן. אני משחקת את נועה, מי שבסרט הייתה דפנה ארמוני. אני בעצם החיילת החדשה שגונבת לכולם את הסולואים, וכולם שונאים אותה".
שוב את גונבת שירים?
"וואי, מזעזע, תודה רבה על תשומת הלב, אני אבחן את זה. בפעם הבאה אבקש לשחק מישהי נחמדה. למרות שנועה עושה את זה בלי כוונה, היא מאוד נחמדה".
החלטתי לשמור על עצמי
ב-2016, ב"צעדת השרמוטות", חשפה ביבי שנאנסה בידי אדם משפיע בתעשייה. "חלק מתהליך הריפוי שלי ושל כל אחת הוא לשתף", היא אומרת. "כל העניין עם לשמור בסוד מגיע מבושה או מתחושת אשמה. ברגע שאת נחשפת אז יש את האפשרות להתקדם בשלבי הריפוי, ועד שאת לא עושה את זה את תקועה. בצעדה, היה רגע שכולן עמדו במעגל, ואחת-אחת עלתה וסיפרה את הסיפור שלה, ופשוט החלטתי שאני עולה לבמה ואומרת מה אני חושבת. במקום לספר את הסיפור שלי, דיברתי על איך אנחנו יכולות לקחת את הכוח חזרה לידיים שלנו ואיך אנחנו יכולות לשנות את המציאות שלנו. הייתי לבושה לבן, עליתי עם ורד אדום, היה שם משהו טבעי ויפה".
איך הרגשת כשגילית שזה צולם ועלה לרשתות?
"יום למחרת הטלפון לא הפסיק לצלצל, ועם כל הכאב שזה הציף, היום אני מאוד מעריכה את עצמי על הצעד שעשיתי. מלא הודו לי וכתבו לי, 'זה גרם לי לדבר על זה שהמפקד שלי מטריד אותי מינית בצבא', או 'זה גרם לי לספר לאמא שלי שהמורה שלי מטריד אותי מינית'. סיפורי זוועות שנגמרו כי דיברתי. זו זכות גדולה".
איך התמודדת וטיפלת בעצמך?
"אני בטיפול רגשי כבר שמונה שנים. יום אחרי שזה קרה, כשחזרתי עם סימן סגול על הפנים, ישר התקשרתי לאמא שלי, לאבא שלי, לחברה הכי טובה שלי. בתיכון התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, אז ידעתי מה שלבי הריפוי, ידעתי שהם מתחילים משיתוף".
השיתוף עוזר לא להעמיס על עצמך תחושות אשמה או הלקאה עצמית?
"אין לי הלקאה עצמית בכלל. הרבה נשים שונאות את עצמן על זה שהן לא קמו והלכו, או לא צעקו ולא עצרו אותו, אבל פחד זה דבר משתק. מעבר לזה שלא מלמדים אותנו איך להתמודד איתו, מלמדים אותנו איך להדחיק אותו".
הרבה פעמים שואלים נשים "למה לא התלוננת", וגם אצלך לא פסחו על הביקורות הזו, ושאלו למה לא חשפת אותו.
"לכל נתקפת יש את תהליך הריפוי שלה, וזה הדבר המרכזי שהיא צריכה להתמקד בו, שיהיה לה טוב. יש נשים שיש להן מספיק עוצמה ללכת להתלונן ויש נשים שזה רק יפגע בהן יותר ויכניס אותן למקום יותר חשוך. לכן אי אפשר להכריז מה הדרך הנכונה להתמודד. כל אחת עוברת את התהליך שלה, וזה היה התהליך שלי, החלטתי לשמור על עצמי. אני מרגישה את האכזבה על זה שלא הרגשתי מוכנה לעשות עם זה משהו, אבל יש בחירות בחיים, ואין מה לעשות, עם כל הכאב, אני לוקחת אחריות על ההחלטות שלי".
מה דעתך על נשים שאומרות שלהן זה לא יקרה כי הן נשים חזקות?
"כולנו נשים חזקות, אבל עד שאת לא מגיעה לסיטואציה הזאת, את לא יודעת. פעם, לפני האונס, אם גבר התחיל ללכת אחריי בשלוש בלילה אז הייתי נלחצת, נעצרת ומשתתקת. אבל היום אני עוצרת, מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו, 'או שאתה מפסיק ללכת אחריי, או שאני מתקשרת למשטרה'. זה כנראה משהו שלא כולן יכולות לעשות, אבל זה משהו שאפשר ללמוד".
שי המבר, שמשחקת איתך ב"הלהקה", חשפה בשיר מרגש שכתבה את סיפור התקיפה המינית שלה. בעיניי שתיכן מייצגות דור חדש של נשים שצומח פה ומנכיח את הקול שלו, שבאופן אישי מרגש אותי מאוד.
"היו לי ימים ששמעתי את 'פעם את לילה' בלופים. זה קרה לי פעם אחת באוטובוס של הלהקה, נסענו למוצקין להופעה, וזה היה יום שהייתי קצת אוף (off). חשבתי מה יעזור לי להוציא את זה, לפרק את זה, ואז נזכרתי בשיר של שי. היא ישבה שני כיסאות לפניי, ואני מאחוריה עם האוזניות, בוכה, בוכה. אנחנו חברות בלי קשר, אבל גם על סמך הדבר הזה ועל רקע ההבנה והתמיכה שאנחנו יכולות להעניק אחת לשנייה".
אחרי התקיפה המינית שעברה חזרה ביבי לגור אצל ההורים לתקופה, ואז התגייסה לצה"ל. במהלך השירות פורסם כי נתפסה על עישון סמים ונשלחה לכלא הצבאי. על זרוע שמאל שלה, בין הקעקועים שמעטרים את גופה, מתנוסס אחד שמציין את התאריך שבו הפסיקה לעשן סמים. "התמודדות היא דבר מבורך", היא מסבירה. "יש נטייה לקחת סמים בשביל בריחה יום-יומית. היום אני לא תומכת בזה, אחרי הרבה מאוד שנים של התמודדות ופיכחון, בסופו של דבר, למדתי מזה שלא צריך את זה. לא צריך למסך את המציאות. צריך להתמודד, ואני תומכת בפיכחון".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: עומר יהב | איפור: לנה אויסלנדר | שיער: נס אל מרום | הפקה: אור-אל רבינוביץ'