הדברים הכי חשובים שלמדתי מהוריי הם חריצות ומוסר עבודה. כל אחד מהם היה הבוס העיקש ביותר של עצמו, ואיש מהם לא לקח אף פעם אפילו עט מהעבודה.
אני, על הידיים של אבא שלי, שבוע לפני שנעצר; אני, מול צוות של ערוץ 1 ביום שבו הוא השתחרר, מנסה להבין איך מהדבר הזה שמוצב מולנו ייצא בסוף משהו שישודר בטלוויזיה. אלו כנראה שני הזיכרונות המשמעותיים ביותר מהילדות שלי.
אין סקופ של עיתונאי אחר שלא הייתי רוצה לחשוף בעצמי, כולל אחרונת הידיעות בציוץ של המתחרים. אם אפסיק להצטער על ידיעות של אחרים, כנראה שכבר לא אוכל להיות עיתונאי.
הידיעה שאני הכי גאה בה נולדה בלילה השני של מבצע "שומר החומות", כשהתחלתי לקבל הודעות מתושבי לוד שמתחננים על חייהם מפחד פורעים ערבים. הזכרתי אותם שוב ושוב במשך שעה כשכולם מסביב התעסקו בטילים שנפלו על תל אביב. שר הביטחון הורה לשלוח כוחות צה"ל לשם והמשטרה תגברה כוחות, ממש בשל השידור. לצערי, את יגאל יהושע שנרצח בלינץ' כעבור חצי שעה זה לא הציל, אבל אלמלא תוגברו שם הכוחות היו עוד הרבה קורבנות בנפש.
העיתונאים שהכי השפיעו עליי הם רוני דניאל ואהוד יערי. שניהם העזו להתייצב נגד הקו השליט בתקשורת ושניהם ספגו גידופים כמיטב המסורת של "הארץ": אל תתווכח עם יריבך אלא הפוך אותו למשוגע או פשיסט, ובמקרה שלי - בן של מחבל
רגע מקצועי שהייתי מעדיף לשכוח: אוקטובר 2013, בחירות מוניציפליות. דקה לפני המהדורה, בעודי יושב מחובר למיקרופון, אני מרגיש שנגמר לי האוויר. אני קורע את המיקרופון, נמלט מהאולפן לאוויר הפתוח, ומתמוטט. זה היה התקף חרדה, ובכך הפכתי לאדם הראשון בהיסטוריה שנתקף חרדה בגלל השאלה מי יהיה ראש העיר – משה ליאון או ניר ברקת. אני בספק אם אפילו שניהם לקחו את זה כל כך קשה.
אני מתחרט על הפעמים שלקחתי ללב שטויות שאמרו אנשים רעים. על מריבות מיותרות. בקיצור, על הטוויטר.
חנוך דאום הוציא ספר לגמרי בעצמו, ואני התקנאתי. לפחות ברמת האגו, זה מה שגרם לי להחליט לפרסם את "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית". ברמה העקרונית, אירינה נבזלין פגשה אותי לפני כמה שנים ואמרה שהיא מרגישה שמאחורי כל הדיווחים והפרשנויות יש סיפור גדול יותר שצריך לספר. הכתיבה עצמה ארכה חודשים ספורים, אבל היא הייתה תוצאה של הבשלה ממושכת. זה כמו מסעדות הצ'ולנט בבני ברק: הבישול איטי, ההגשה מהירה.
הסיפור האהוב עליי בספר הוא עלילת רצח מפותלת בכנסת ישראל: חבר כנסת לא הסכים לקיים רוטציה, אז שני בניו של הבא בתור רצחו אותו. זה סיפור שחייב להיות סדרה בנטפליקס, וקרה באמת כאן בישראל.
האוכל של אמא שאני הכי אוהב הוא נקניק עם ביצה, בערב ליל הסדר. כשכבר אסור לאכול לחם, ועוד אסור לאכול מצה
אני כותב בבתי קפה, בבית, בספריית הכנסת. באופן מוזר, רצוי כמה שיותר רעש מסביב. קשה לי לכתוב בדממה, היה אפילו פרק שכתבתי בטיסה לדובאי. ככה גם למדתי למבחנים באוניברסיטה: בבתי קפה בירושלים ובלונדון.
הייתי רוצה לדעת ערבית. שלוש פעמים התחלתי ללמוד, ושלוש פעמים הפסקתי. החלום שלי הוא לעלות במעליות בכנסת ולהבין על מה הח"כים מדברים עם עוזריהם.
אם יש הרגל מגונה שהייתי שמח להיפטר ממנו, זו התעסקות אובססיבית בטלפון. זה באמת לא מנומס, במיוחד באולפן.
אמרו לי שאני כל הזמן משתמש בביטוי "במחילה". אני מניח שמעבר לזה שגורים אצלי במיוחד השמות של הילדים, כשהם ממאנים למלא אחר בקשותיי.
אוקטובר 2013, דקה לפני המהדורה אני קורע את המיקרופון, נמלט מהאולפן ומתמוטט. הפכתי לאדם הראשון בהיסטוריה שעבר התקף חרדה בגלל השאלה מי יהיה ראש עיר, משה ליאון או ניר ברקת. אני בספק אם אפילו שניהם לקחו את זה כל כך קשה
הקללה האהובה עליי? רצוי לא לחזור עליה כאן. בכל זאת, אתר מכובד.
בכיתי בפעם האחרונה כשראיתי סרטון של ענר, בן השנתיים שלי, צועק לעברי "אח שלי, חכה לי".
כמה קלישאי יהיה להגיד שהספר המשפיע ביותר בחיי הוא התנ"ך? לפני כמה שנים, בצילום כתבה עם אמנון אברמוביץ' על אחד המרוצים לראשות מפלגת העבודה, הוא אמר לעמיר פרץ: "הרי עליך נאמר 'כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים'. לבושתי לא היה לי מושג מהיכן זה, אז הצטרפתי לפרק היומי ב-929, ומאז כל בוקר נפתח עם פרק אחר בתנ"ך. המלצה מיוחדת על חגי וזכריה.
הפסוק האהוב עליי הוא "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם", שמואל א, ט"ו, כ"ט.
"האל הלא נודע" של ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ, השפיע על האופן שבו אני תופס את האמונה הדתית. הספר הזה מסביר בכלים פסיכולוגיים למה האמונה היא דבר שטבוע בכל אחד מאיתנו.
צפיתי ב"אגדת חורבן", הסרט החדש על חורבן הבית, ויצאתי עם תובנה: האסון הגדול היה שכולם צדקו. כמו ששר ארז לב ארי: "אהוב שלי, הצדק איתך אבל אני כבר לא". אולי זה בגלל החינוך המשפחתי, אבל חורבן בית שני מעורר אצלי רגשות דומים למה שמעורר אצל כולנו זיכרון השואה. תחושה של אסון לאומי מזעזע שנמצא ממש כאן.
האנשים שהכי השפיעו עליי הם ההורים שלי, סבי וסבתי, ואורי אורבך. על הכתיבה שלי השפיעו יובל נח הררי ותום שגב, והייתי שמח לציין גם ספרים פוליטיים מקיפים שהשפיעו על "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", אבל למרבה התדהמה לא היו כאלה.
אני, על הידיים של אבא שלי, שבוע לפני שנעצר; אני, מול צוות של ערוץ 1 ביום שהשתחרר, מנסה להבין איך מהדבר הזה שמוצב מולנו ייצא בסוף משהו שישודר בטלוויזיה. אלו כנראה שני הזיכרונות המשמעותיים ביותר מהילדות שלי
העיתונאים שהכי השפיעו עליי הם רוני דניאל ז"ל ואהוד יערי יבדל"א. כל אחד מהם העז להתייצב, ברגעים מכריעים, נגד הקו השליט בתקשורת ובאליטות ונגד קבוצת ההתייחסות שלהם. אהוד התריע שהסכם אוסלו לא יביא שלום וערפאת לא חזר בתשובה, ורוני – שמדיניות ההכלה לא תוביל לרגיעה. שניהם ספגו חרפות וגידופים כמיטב המסורת של עיתון "הארץ": אל תתווכח עם יריבך אלא הגחך אותו, הפוך אותו למשוגע או פשיסט, ובמקרה שלי - בן של מחבל.
השורה האהובה עליי משיר היא "הנה עולמי, הנה ארצי, הנה עירי, הנה ביתי וילדיי, הנה גופי, כישרונותיי, רוחי, עשתונותיי, נשמה שלי, חיי", מתוך "איפה אני בכל הסרט הזה" של מאיר אריאל.
באוטו סביר להניח שתתפסו אותי מקשיב ל"חיית הברזל" של ברי סחרוף ומאיר אריאל, "שירו של אבא" של יהושע לימוני, "אנא" של שי צברי, "חולם כמו יוסף" של חנן בן ארי, או "This is the Life" של איימי מקדונלד.
הגילטי פלז'ר שלי הוא תפוצ'יפס, מכל הסוגים. אבל אני לא מרגיש אשמה.
האוכל של אמא שאני הכי אוהב הוא נקניק עם ביצה, בערב ליל הסדר. כשכבר אסור לאכול לחם, ועוד אסור לאכול מצה.
כמעט אי אפשר ליפול עם יינות אדומים ישראליים מיקבי בוטיק, ובפרט יקב קטלב מנס הרים, יקב הר אודם מהגולן, וכמובן יקב תניא המשובח של חברי הטוב יורם כהן.
סדרת טלוויזיה שממש תפסה אותי היא "האמריקנים", על חייו של זוג מרגלים סובייטים בארצות הברית. זה עתה השלמתי את "ויקינגים", וכעת פנינו ל"פגע וברח".
כילד הייתי אוהד של מכבי תל אביב בכדורסל. שמעון מזרחי היה מקפיד להזמין את ילדי יישובי יו"ש למשחקים. כשגדלתי קצת, ובהשפעת חבריי לתיכון בירושלים, עשיתי מנוי להפועל ירושלים בכדורסל.
חלמתי להיות פרסומאי או שדר ספורט. אני זוכר את עצמי בגיל שמונה, עומד מול המראה ומקריא תוצאות.
חיית המחמד היחידה שגידלתי הייתה טמגוצ'י. הוא מת אחרי שבוע.
חנוך דאום הוציא ספר לגמרי בעצמו, ואני התקנאתי. לפחות ברמת האגו, זה מה שגרם לי להחליט לפרסם את "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית"
אני אוהב להקריא לילדים שלי את "הלו הלו אבא", עם שינוי קטן בפאנץ': במקום "איפה אתה אבא? אני בעבודה" זה "אני באולפן".
הספר הראשון שאני זוכר את עצמי קורא הוא ספר השירים של אברהם שטרן. זה כנראה לא היה ממש הראשון, אבל אני זוכר שדפדפתי בו בגיל שש. זו הייתה חוברת דקה – ומנוקדת – שניצבה על המדף התחתון בארון הספרים, כך שהגעתי אליה. ואם אני עדיין זוכר בעל פה את "חיילים אלמונים", זה בזכות זה. היום זה נשמע לי קצת משוגע.
העיתון הראשון שקראתי היה עיתון הילדים הדתי הראשון, "אותיות". כולל עלילותיו של גיבור-העל "אורי און", סופרמן מקומי עם כפתורי נשק בידיים וכיפה של מפד"לניק על הראש.
אילו יכולתי לקבל כוח-על, זה היה היכולת לעוף.
אם לא היית עיתונאי, כנראה שהייתי מתכנת בהייטק. או פרסומאי.
אהוד ברק הוא הפוליטיקאי הכי מצחיק שפגשתי. אדם עם הומור עצמי מופלא.
הפוליטיקאי הכי לא פוליטיקאי שיש, לפחות כרגע, זה חילי טרופר. הוא כל כך השתגע מחוסר המעש בין סבב בחירות אחד למשנהו שתרם כליה. לבושתי, אני מודה שחשבתי בהתחלה שזו פוזה. זו לא.
משה יעלון הוא הפוליטיקאי שהכי רחוק מהדימוי הציבורי שלו. מאחורי החזות האיכרית מסתתר פוליטיקאי נקמן ונעלב. הכי רחוקים מתדמיותיהם, לטובה: שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, חיים כץ, בצלאל סמוטריץ'.
לו היה ניתן לראיין פוליטיקאים שכבר אינם איתנו, הייתי רוצה לשבת עם שמואל תמיר מהמרכז החופשי ועם מנחם בגין. מאוד הייתי רוצה לסקר את מהפך 1977, על התקוות הגדולות שהביא והאכזבה המהירה.
תמיד חלמתי להיות כתב בלונדון, ולאחר ששימשתי בתפקיד שנה אני רוצה לבשר לכם: זה אחד התפקידים הטובים בעולם כולו. טיסות בלי סוף, חוויות בלתי נשכחות, 22 מדינות בשנה אחת.
לו יכולתי לשנות דבר אחד בפוליטיקה, זה את האפשרות של אדם עם שישה מנדטים לעמוד בראשות הממשלה, ללא קשר לזהותו ולכישרונותיו. קשה לתפוס את הנזקים העצומים שייגרמו בעתיד למערכת הפוליטית שלנו, כשכולם יבינו שאין קשר בין רצון העם וזהות ראש הממשלה. דבר נוסף: הגבלה דרמטית ביכולת של בית משפט לפסול חוקים של הכנסת.
אני מתחרט על הפעמים שלקחתי ללב שטויות שאמרו אנשים רעים. על מריבות מיותרות. בקיצור, על הטוויטר
קשה לי להתרכז רחוק מהעניינים, אז אני כמעט לא יושב בחדר הכתבים של חדשות 12. לרוב אני יושב בדסק, לצד המגישים, העורך והמפיקים. או יותר נכון, מסתובב בדסק במעגלים עם הטלפון.
קשה לי להכריז על החבר הכי טוב שלי בחברת החדשות, יש תחרות. השנתיים האחרונות קירבו ביני ובין דפנה ליאל, הילדים שלנו משחקים ביחד בהקלטות ל"אולפן שישי". וכמובן גם יונית לוי, ובעבר ליאור פרידמן שהיום עושה חיל בלונדון.
הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא לבדוק את הטלפון.
הדבר האחרון שאני עושה בלילה הוא לחבר את הטלפון למטען.
הרגע המרגש ביותר בחיי היה הברית של בני הבכור, עברי. הכוח שנתנו לנו החיים לקרוא לילד בשמו הוא דבר שאין לתארו.
רגעים שאני אוהב: לראות את הילד רץ בשמחה לגן ולדעת שהוא בידיים טובות; לצאת למרפסת בערב ולדעת שבירושלים הסתיו תמיד במרחק כמה שעות.
דברים שאני מתגעגע אליהם: אנשים שהיו ואינם; החיים כתושב בלונדון; מזג אוויר שפוי; סבא וסבתא שלי; יקיצות טבעיות בעשר בבוקר. אבל חוץ מזה אני שמח וטוב לי איפה שאני.
את ספרו החדש של עמית סגל, "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", ניתן לרכוש כאן