רגשות אשמה. התחושה החומצית הזאת בבטן שמייסרת אותנו על דברים שעשינו, שלא עשינו, שחשבנו, שאמרנו, שאמרו לנו. כל דקירות ה"אני לא בסדר" בעולם, שמתחילות לתקוף אותנו ברגע שאנחנו מפתחים מודעות עצמית וסביבתית. כלומר איפשהו בין גיל חמש לאף פעם לא.
רגשות אשמה הולכים ביחד עם בושה, אבל הם לא בדיוק אותו הדבר. אשמה תהיה על משהו שעשינו או שחשבנו, בושה היא על מי שאנחנו, ולכן היא מזיקה יותר ולא קונסטרוקטיבית. אבל בניגוד לבושה, עם אשמה אפשר לעבוד. לפעמים היא מוצדקת, לעתים לא, היא יכולה להיות הרסנית אבל גם בונה, ובגדול היא מנגנון נפשי שהפעלתו, במינון סביר, אמורה להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר. יש רגשי אשם רציונליים וכאלה שפחות אבל נוכחותם היא, ככל הנראה, גזירת גורל. יש לכם מצפון? מתישהו הוא ינקוף. אבל אם אנחנו כבר כאן כדי לסבול, עדיף שנבין לפחות למה ואם יש לנו בכלל סיבה ואיך אפשר, אולי, להקל על הרגשות האלו. הנה סוגים שונים של רגשות אשמה, חוויתם אחד, שניים או את כולם? ברכות, אתם בני אדם.
על בזבוז כסף
רגש אשמה פופולרי בקרב כל מי שאינו קמצן מטבעו או מתוקף אידיאולוגיה שאימץ. כי מה, הפוך קטן לקחת, זה יהרוג אותנו? ואיך נתחיל את היום בלי כריכון? והכל בסיילים עכשיו, וגם נורא לא מתחשק לבשל אז למה לא לאכול בחוץ? בקטנה, זה לא שמצרכים הביתה לא עולים כסף. כשמתחשק לנו משהו אנחנו נמצא את כל הצידוקים המופרכים, השקרים העצמיים הקטנים שיאפשרו לנו לרכוש אותו. החל מה"מגיע לנו" המתקרבן (כי היה לנו יום נורא קשה) דרך ה"יאללה אין כיסים בתכריכים" ההדוניסטי ועד לקשקוש המקושקש של "שפע מזמן שפע" שמאפשר לנו לגהץ אלפיים שקל בקניון ולטעון שזה בשביל לפתוח את הצ'אקרה של הפרנסה. אינספור מניפולציות עצמיות מרהיבות שמאחוריהן עומד דבר אחד בלבד: בא לי לקנות משהו שאני לא באמת צריך. אבל אז, בסוף כל חודש, זה שוב אנחנו, הפירוט של הויזה והידיעה שגיהצנו, ללא הכרה, כסף שאין לנו. בסופו של דבר אלו רגשות אשמה חיוביים, לעתים הם מה שמפריד בינינו לבין שרשרת הלוואות אין סופית והתמוטטות כלכלית כתוצאה מטיפול שיניים. וככל הנראה גם כמה זוגות מגפונים.
על אוכל
רגשות אשמה נפוצים, במיוחד במרחב מחיה הכולל פחמימות. גם הרזים עסוקים בזה, המשקל לא באמת משנה. התרגלנו לראות באוכל כאויב, למדוד אותו בייסורי מצפון ולדבר עליו כעל "חטא" או "שחיתות". במיוחד נשים ובמיוחד בחגים, אבל לא רק. אוכל הוא, ככל הנראה, הגורם המרכזי לאשמה בעולם המערבי. אלו מאתנו שנאבקים במשקלם, כבר מזמן מכירים את הלופ הזה שבמסגרתו אנחנו כבר לא סתם אוכלים, אלא איפשהו על הסקאלה של דיאטה או בינג', ניקוי או זלילה, מיצים או מקדונלדס. קצוות שהדבר היחיד שמשותף להם הוא התאכזרות לעצמנו (ולסביבה, ע"ע רגשות אשמה על אכילת בעלי חיים).
אנחנו כל כך מתוכנתים לרגשות אשמה על אכילה, שלאכול בלי לשנוא את עצמנו מרגיש לנו לא מוסרי. אנחנו חיים בעולם שמילים כמו "בתיאבון" או "לבריאות" – שמופנות בעיקר לנשים, בעיקר אם הן אוכלות משהו שמן, לרוב בתוספת חיוך – נשמעות כמו ביקורת ולא כמו איחול. לכל אחד יש אישיו עם אכילה, מדובר בהפרעה קולקטיבית. האכילה משליכה על הנשיות שלנו, על הגבריות שלנו, על ההורות שלנו, היא הפכה מדבר בסיסי שאנחנו עושים כמו לנשום או לישון, למשהו שרובנו מרגישים שאנחנו עושים לא נכון. האוכל הפך לאויב שמקיף אותנו ושאין לנו סיכוי מולו כי בסוף, אוכל זה דבר רגשי ומנחם וכח רצון הוא משאב מתכלה. אנחנו נישבר, נתקע פיצה (ונתייחס לזה כ"נתקע" כי בראש שלנו זה הרי דבר בהמי ומגעיל), נרגיש נורא עם עצמנו ונתחיל הכל מחדש.
איך יוצאים מזה? מי יודע. שווה להתחיל מלקבל את הרגשות האלו ואת הלגיטימיות שלהם, ולזכור שמאחורי הכל נמצא המזל השקוף הזה שקל לנו לשכוח – סטטיסטית, קיבלנו קלף משוגע. נולדו בחצי העולם עם המקרר המלא, זה שיכול להרשות לעצמו להיות רעב מבחירה. ואז, כמובן, להחליף את רגשות האשמה על האוכל ברגשות אשמה פריבילגיים (ע"ע).
תת סעיף: על אכילת בעלי חיים
גם אוכלי הבשר שבינינו, שסבורים שאכילת בשר כי סבבה כי אנחנו חיות וחיות אוכלות חיות כי שרשרת המזון והטבע, ככל הנראה יתקשו לראות סרטוני "קירות שקופים". אפשר לצרף אליהם גם תחקירי משחטות, לולים וכל המקומות האלה שמפגישים בין עמודי הפייסבוק של יאיר נתניהו וטל גלבוע. כי גם אם אתם מאמינים ב"אדם אוכל חיה", יש משהו באמצע. והמשהו הזה הוא הדבר שמתווך ביניכם לבין השניצל שלכם – התעשייה. וכל עוד אתם לא צדים את האוכל שלכם בעצמכם, אתם חלק מהתעשייה הזאת שהיא מתעללת ונטולת מוסריות והאכזריות שבה קרה, נועדה לדבר מלבד לחסוך עוד שקל ולמקסם רווחים. אז אם יש לכם נקיפות מצפון כשאתם נכנסים למחלקת הבשר בסופר - זה נורמלי ונכון, וזה רק אומר שיש לכם לב.
על בזבוז זמן
איך ניצלתם את יומכם? את השבוע? איך תסכמו את מאי? אנחנו מעולים בבזבוז זמן, דחיינים וירטואוזיים, מאסטרים בבהייה. המצאנו לא מעט אפליקציות שמסייעות לנו בכל זה ואנחנו יכולים להעביר חיים מול נטפליקס וקנדי קראש. לעזאזל, הספה הזאת נבראה כדי שישבו עליה והתמזל מזלנו לחיות בעידן של משלוחים. גם בעבודה אנחנו מתקשים - יש לנו פייסבוק ואסוס ואנחנו יכולים לגלול שעות בזמן שמשימות נערמות ומטלות מצטברות. כל יום הוא קרב מחודש במלחמת הקשב והריכוז הגדולה של הבורג הקטן בתאגיד.
אבל לא משנה כמה אתם עצלים מבחירה וישנוניים כאידיאולוגיה, לכולנו יש את הקול הקטן והמציק הזה בראש שמזכיר לנו את כל הדברים שהיינו צריכים לעשות במסגרת הטו דו ליסט של החיים. ואלו לא רק מטלות מעיקות ובירוקרטיה אפרורית ולקבוע תור לשיננית, זה כל מה שמאחוריהם – התקוות, החלומות, השאיפות.
על הורות
אתם הורים טובים? סביר להניח שתענו שאתם סבבה, אבל זה יגיע אחרי כמה שניות של היסוס. בכמה שניות האלו יחלפו לנגד עיניכם כל הטעויות ההוריות שנדמה לכם שעשיתם ושייסרו אתכם לנצח. כי ההורות היא גיהנום של רגשות אשמה שיגרום לכל דור לשלם לבא אחריו לפחות שנה על פסיכולוג. רגשות אשמה הוריים נעים על הסקאלה שבין הכללי - "לאיזה מן עולם הבאתי אותו?" בזמן שאתם מייבבים מול כתבת חדשות על פליטים, לספציפי – "איבדתי סבלנות היום וצרחתי עליו בקניון זה ירדוף אותי לנצח" (זה לא). אלו רגשות אשמה שיתקפו בכל סיטואציה אפשרית: כשתתקעו את הילד מול סמי הכבאי כדי לגלול את הפיד (אנושי). כשתענו את התשובה הלא נכונה בפעם הראשונה שהוא ישאל על מוות (סבתא של מואנה לא באמת הפכה לחתול ים). כשהוא יאכל יותר מדי זבל (כמה זה "יותר מדי" בחבילות של דובונים?). כשהוא יהיה חולה (במיוחד במצבי נורופן ולגן), בפעם ההיא שתאחרו לגן (והוא ימתין לכם בחצר בחברת סייעת רגוזה), בכל פעם שתפרו הבטחה (כי שמעתם חמצוצים והוא רצה חמשושים), כשתטוסו בלעדיו לחו"ל (יעבור לכם בנתב"ג). כשהוא יראה אתכם רבים (או שותקים). כשהוא ייפול בטעות מהמיטה או משידת ההחתלה (לא, אין לו זעזוע מוח). זה לא נגמר, זה לא ייגמר, זאת הורות. ובכל פעם שבה אתם חשים את דקירות האשמה האלה ומרגישים כמו הורים מחורבנים, זה ככל הנראה בגלל שאתם הורים מעולים* שמנסים לגדל ילד שמח ובריא וטוב, וזאת חתיכת משימה.
* אלא אם אתם באמת הורים מחורבנים. אבל רוב הסיכויים שאתם לא, באמת.
על פריבילגיות
זן מעט מנג'ס של רגשות אשמה, אבל בהחלט קיים: אתם אשכנזים. יש לכם דירות ירושה. אתם גברים. אתם לבנים. אתם יהודים בישראל. אתם עשירים. אתם מתגוררים במרכז. אתם בריאים בגופכם. אתם לא מתמודדי נפש. יש לכם השכלה גבוהה. נולדתם במקום שבו אתם חיים. מותר לכם להתחתן, החוק מאפשר לכם לאמץ ילד. אתם לא מהגרים או פליטים, אין לכם מבטא זר. יש לכם אייפון ובגדים מזארה שיוצרו בסין. אתם עוברים סלקציה במועדונים. מעולם לא הרביצו לכם ברחוב בגלל איך שאתם נראים. מעולם לא נדחתם מעבודה בגלל גילכם. יש לכם תחושת ביטחון במרחב. אתם לא סובלים מחוסר ביטחון תזונתי. אתם לא חיים תחת כיבוש. לא הופלתם בגלל משקלכם במקומות עבודה או במערכת הבריאות.
כל אלו נחשבים לפריבילגיות, כלומר יתרונות שיש לבני אדם או לקבוצות מסוימות בחברה. רגשות אשמה על פריבילגיות היא התחושה הלא נעימה שלמישהו אחר אין בזמן שלך יש, חוסר שוויון שאנשים מנסים לתקן בעזרת העדפה מתקנת, אקטיביזם ופעילות פוליטית. בארה"ב תשמעו בטח את הביטוי "אשמה לבנה", שגורמת להוליווד לעשות סרטים כמו "הזדמנות שנייה" עם סנדרה בולוק ואז גם לתת לה אוסקר עליהם (דוגמה נוספת: "העזרה"). רגשות אשמה על פריבילגיות - כשהן לא מלוות בפעולה - הן דבר נודניקי, אבל הכרה בהן לא. כי אם יש דבר יותר מעצבן מרגשות אשמה פריבילגיים, זה עיוורון פריבילגי, התעלמות מנתוני פתיחה טובים יותר שזכית בהם וקשורים, בין היתר, למוצא, מגדר ומצב כלכלי. נגיד, אדם לא צריך להרגיש אשמה על כך שהוא התקבל לעבודה נחשקת, הוא צריך להכיר בכך שאולי הוא התקבל לא כי הוא כזה מעולה, אלא כי קורות החיים האחרים היו של ערבי, מזרחי ואישה בת 47.
של ניצולים
נפש אנושית, את מוכנה להיות קצת פחות מורכבת? קצת מנוח, אפשר? מכירים את זה שאתם הניצולים היחידים מהתרסקות מטוס ובמקום לשמוח על מזלכם הטוב ולהרגיש שזו יד הגורל ואלוהים נגע בכם, אתם נכנסים לדיכאון ומתאבדים כמו בהמשכון גרוע של "יעד סופי"? אז זה. בתחילת 2018 התחולל טבח בתיכון דאגלס בפלורידה, 17 תלמידים ומורים נרצחו. לפני כחודש, התאבדה סידני איילו, תלמידה לשעבר בבית הספר ששרדה את הטבח. היא התמודדה עם survivor's guilt, שלוחה של פוסט טראומה, מצב נפשי שבו אדם מאמין שזה לא הוגן או נכון שניצל ממאורע טראומטי שבו מתו אחרים. בין הסובלים מ"אשמת ניצולים" אפשר למצוא גם ניצולי שואה, שורדי פיגועים ולוחמים משוחררים.
על משהו שעשית
כי לפעמים רגשות אשמה הם פשוט רגשות אשמה. מצפון. נקיפות. כי עשית משהו מגעיל, כי גנבת משהו, כי התנהגת נורא לחבר או לזר, דפקת מכר או חרטת את שם להקת המחול שלך על מבנה היסטורי עתיק. עשית משהו שמנוגד לערכים שלך כאדם. סטטיסטית, בחישוב תוחלת החיים הממוצעת, לרובנו יצא להיות חרא לפחות חמש פעמים בחיים. זה בסדר להצטער, להתחרט, לבקש סליחה, להתייסר, לנסות לפצות. זה מעיד על התפתחות רגשית תקינה בילדות והיעדרם מרמז על סוציופתיות. אלו רגשי האשמה הבסיסיים, החלק הבריא והטוב של המנגנון הזה, שאמור למנוע מאיתנו מלפשוע או לרצוח או לבגוד. כי אנחנו יודעים שזה רע ואנחנו יודעים איך נרגיש.
אגב, לעשות דברים רעים בלי לחוש רגשות אשמה – אם זאת הפנייה שדחוף לכם לקחת - כולל לרוב אימוץ אידיאולוגיה לפיה יש קבוצות או אנשים מסוימים שמותר לפגוע בהם, מניפולציה רגשית נפוצה עוד מימים שכללו הטבעת מכשפות או תליית אנשים שחורים.
כלפי המשפחה
אשמה נחשבת לרגש יהודי אשכנזי נפוץ שמקורו באמהות חונקות, קהילות קטנות, שאיפה למצוינות ונטייה לפאסיב אגרסיב. אבל האמת היא שמחקר משנת 1964 גילה שרגשות אשמה נפוצים אצל קתולים ופרוטסטנטים אפילו יותר מאצל יהודים, ושככל הנראה מדובר פשוט ברגש אנושי בסיסי. כך או כך, למשפחה יש חלק גדול בעניין. לא התקשרתם לסבתא, הברזתם מארוחה משפחתית, רבתם עם אבא, התמגעלתם על אח, טינפתם על הדוד הגזען ונחשו מה? הוא מת. כאילו, לא ספציפית כרגע אבל הוא לא אדם צעיר ובטח שלא בריא. רגשות אשמה משפחתיים הם כמו רגשות אשמה רגילים, אבל בווליום נורא גבוה. כי משפחה זה קרוב ושזורים שם כל כך הרבה מטעני עבר, שכבות על גבי שכבות של מורכבות, שלכו תצאו מזה בכלל. ולא, יתמות לא תפתור את זה, יש רגשות אשמה גם אחרי המוות. עקרונית, אירוע משפחתי מוצלח הוא כזה שמסתיים בחלוקה שווה של אשמה בין הנוכחים והתשה רגשית עצומה לכולם. זו הסיבה שאנשים אוהבים לנסוע בפסח. עדיף להיחטף בסיני, אזהרת המסע האמיתית היא לארוחת חג, הסיכון: יותר מדי רגשות.
תת סעיף: רגשות אשמה דוריים
אתם גרמנים? מעניין. מה סבא שלכם עשה לפני שמונים שנה ככה? בהנחה שאתם אינכם צאצאים לארכי נבלים או לאנשים שהיו מעורבים ברצח עם, אתם מכוסים. אם לא, החיים עלולים לזמן לכם איזה מסע צליינות או הקמת עמותה.
כי את אשה
לפי מחקרים, נשים מרגישות יותר אשמה מאשר גברים. למעשה, 96% מהנשים יחושו אשמה לפחות פעם אחת ביום. אפשר לדבר על שילוב של אמהות וקריירה והציפיות הבלתי אפשריות להיות מעולות בשניהם, אבל האמת העמוקה יותר היא שנשים מחווטות יותר לחוש אשמה ובושה ומחוברתות יותר לרָצות. נשים מחונכות מילדות לחשוב על איך פעולותיהן ישפיעו על העולם, גברים מחונכים מילדות לחשוב על איך פעולותיהם ישפיעו על עצמם. אפשר לשנות את זה עם לא מעט עבודה עצמית על אסרטיביות, אמירת "לא" והתעקשות על עצמנו, אם כי עוד מחשבה – אולי לא רק נשים צריכות ללכת כאן לכיוון של הגברים, אלא גם הגברים לכיוון של הנשים. אולי לא צריך פחות רגשות אשמה, אלא פיזור שוויוני שלהם בין כולם. עולם שבו כולם דואגים טיפה יותר לרגשות הזולת, מרגישים לא נעים פה ושם, לא מרוכזים בעצמם ובהתקדמותם? נשמע לא רע.
רגשות אשמה מניפולטיביים
"טריפ אשמה", guilt trip, הם רגשות אשמה שאנחנו חווים כי מישהו רצה שנחווה אותם. נגיד, אנשים שעושים לכם מחווה נורא גדולה ומיד לאחר מכן מבקשים משהו, בידיעה שיהיה לכם לא נעים לסרב. דייט שמתעקש במסעדה להזמין שני בקבוקי יין ולובסטר וגם לשלם, כדי שאחרי זה תחושו אשמה אם לא תרצו לשכב איתו. ביחסי הורים ילדים אפשר לזהות לא מעט טריפים של אשמה, משני הכיוונים. מדובר בגרסה הפעילה יותר של פאסיב אגרסיב, כי אשמה גורמת לנו לפעול יותר מכעס. איך תזהו שהיחסים שלכם עם מישהו הם יחסי גילט טריפ? כשאתם תמיד מרגישים שאתם מאכזבים אותם, כשהכל אשמתכם, כשאתם מרגישים שקשה לכם לסרב, שהצד השני הוא תמיד הסובל, הקדוש המעונה.
אלו אמנם מאפיינים שכיחים במערכות יחסים – כולנו מפעילים את הזולת בדרכים מניפולטיביות יותר ופחות - אבל בצורתם האקססיבית מדובר באביוז. בגדול מומלץ לעזוב, אלא אם מדובר בהורים שלכם ואז תנסו לפחות לראות דרך המניפולציה, לבוז לה חרישית או לא חרישית, ולנסות לדפדף.