בקיץ 2014, רגע לפני שטילים מעזה מתחילים לעוף, גילי קצנלנבוגן עוד מתכנן על סיבוב נוסף בחיי הלילה של תל אביב. הוא והשותפים שלו שמים מיליון וחצי שקל ב"ליאו", בר מפונפן שגם יש לו קונספט: הכניסה לבני 40 פלוס ומעלה. אבל המצב הבטחוני עושה את שלו, ואנשים בגיל הזה ממילא לא יוצאים הרבה, וקצנלנבוגן נאלץ לסגור תוך חודשיים. "זה לא דבר שממוטט אותך כלכלית, כי היינו ארבעה שותפים בעסק, אבל זו כן סטירה לאגו", הוא אומר היום. זה השיעור הגדול ביותר שהוא קיבל בגיל חמישים: דברים שיכלו להיות פעם לא יכולים להיות יותר. אתה לא מי שהיית פעם, וטוב שכך. "הסיפור הזה הבהיר לי שלחיים האלה אני לא חוזר. בני 50 לא יכולים לפתוח ברים ומועדונים".
"הייתי גילי הגדול שמחליט מי נכנס ומי יוצא מהמועדון"
את הבר הראשון שלו גילי קצנלנבוגן פתח בגיל 25. אלה היו שלהי האייטיז, הוא בדיוק חזר מניו יורק, ובישראל עולם המועדונים התל אביבי התפוצץ, וקצנלנבוגן היה האביר שלו. ההצלחות שלו מנו בין השאר את "המסגר 60", "גת רימון", "בלפור" ו"אביגדור". "סוס פרא צעיר ובועט", הוא אומר היום. "הייתי חוזר הביתה בשש או שבע בבוקר, ישן עד אחת בצהריים, והולך לעבוד שוב ב-10 בלילה. ככה, כל יום, במשך עשר שנים. היום רק מלחשוב על זה אני מתחיל למצמץ".
"המסגר 60" היה המועדון הראשון בישראל שהיתה בו סלקציה.
"בניו יורק ברוב המועדונים הייתה סלקציה. שמתי לב שככל שיותר קשה להיכנס למועדון - הקהל יותר רוצה להגיע אליו. כשפתחתי את המסגר הצבתי שם מחסומים ולקחתי כמה דורמנים רציניים שמכירים את הנפשות הפועלות בעיר. תמיד הייתה בכניסה בחורה חיננית עם רשימות שאני הכנתי".
מי היה ברשימות?
"נכנסו אנשים שהכרתי באופן אישי, ואנשים שנראו לי נחמדים ועם אנרגיות טובות. לא בחרתי אותם על פי צבע או על פי צורה, ומה שהרגיש לדורמן נכון לעשות הוא עשה, בלי להיות מחויב לאף אחד. כל מי שנחשב באותה תקופה לסלב עשיתי דווקא לו את החיים קשים. היתה אז את הרכילאית שוש מימון, שהייתה רגילה שמשתחווים לה, ואצלי הייתה הוראה חד משמעית שאם היא לא משלמת היא לא נכנסת. כל פעם שהייתי עושה לאחד מהידוענים בעיות הוא היה רץ לעיתונים, כותב מאמרי שטנה על הקצנלנבוגן הזה, ולמחרת היו מגיעים 700 איש לראות איפה הוא לא נכנס".
היום סלקציה היא כלי לסינון בני מיעוטים ולאפליה על רקע גזעי.
"השיטה עצמה מצוינת, כי מבחינתי המועדון היה הבית שלי, וככה יכולתי לבחור מי נכנס אליו ומי לא. ברגע שבעלי מועדונים התחילו לסנן לפי קריטריונים של דת, גזע ומין, הם איבדו את זה. אני חושב שעם הזמן הקהל איבד את התמימות שהיתה לו בשנות ה-90 ונעשה אלים יותר. פעם היה מארח שנותן או לא נותן להיכנס למסיבה שלו, היום להיות סלקטור במועדון זו עבודה ברמת סיכון גבוהה מאוד".
מה כל זה עושה לאגו?
"לכל אחד מאיתנו צריכה להיות איזושהי מידה של אגו. אבל כשהאגו משתלט עליך ומניע אותך, זו בעיה. זה מה שקרה לי בגיל 20 ו-30. הייתי גילי הגדול, מחליט מי נכנס ומי יוצא מהמועדון, עושה כסף מצוין ביחס לבני הגיל שלי, נוסע במכוניות ספורט עם כל מיני סמלי סטטוס מצ׳וקמקים וחושב שזו הדרך שבה מודדים אותך כבנאדם. לצערי הגדול, אני רואה עד היום אנשים שהולכים עם שעונים של מאה אלף שקל וחושבים שמעריכים אותם יותר בזכותם. גם את הסמלים האלה הורדתי. את השעון שאתה רואה עכשיו קניתי ב-17 דולר באי.ביי, והוא מראה את אותה שעה בדיוק".
איזה מחשבות יש לך כשאתה מסתכל על תרבות המועדונים של היום?
"המהפכה הדיגיטלית שינתה לגמרי את תרבות המועדונים. כשאנחנו היינו רוצים להביא 700 אנשים למסיבה, היינו צריכים להדפיס הזמנות, לדעת איפה לחלק, וללקק את התחת לריקי כהן מעיתון העיר כדי שיכתבו עלינו, היא הייתה כמו מלכה. היום לכל אחד יש דף פייסבוק, והוא יכול לפתוח איוונט. חוץ מזה, בעשר השנים האחרונות קמו צבאות של יח"צנים. זה הפך לתחרות מגעילה. פעם היו מגיעים למקומות שלי כי ידעו שאני הבעלים, ושצ'ופי עושה את המוזיקה. היום זה הפך לנחיל בליינים, והמימד הזה הלך לאיבוד. ההנאה תלויה בכמה סמים הסנפת וכמה אלכוהול שתית. המסיבות שלנו היו יותר מושקעות, עם הרבה יותר נשמה. בתקופה שלי היינו שומעים סימפלי רד, שירים עם מילים. אני פחות מתחבר לטכנו והאוס, כי אלה דברים שאתה יכול ליהנות מהם רק על סמים".
יש תחושה שפעם חיי הלילה היו יותר סליזיים, והיום יש מודעות גדולה יותר לנושא ההטרדות המיניות.
"אני מברך על זה. באותה נשימה, צריך גם מידה של שיפוטיות. לא כל מי שאומר למישהי על הבר שיש לה עיניים יפות רוצה בהכרח להשכיב אותה. אם אתה לא יודע איך לדבר, יוציאו אותך מהמקום. אם הגזמת עם השתייה והתחלת לגעת במישהי, מגיע לך גם לשבת מאחורי סורג ובריח. אבל השיח הזה במקומות מסוימים איבד את הפרופורציות".
אתה חושב שהסערה סביב מה שקרה ב"אלנבי 40" הייתה מוצדקת?
"מוצדקת מאוד. אני חושב שכל הילדים האלה צריכים לשלם מחיר כבד".
לא נתקלת בכאלה דברים בעצמך?
"כן היו אנשים שתפסתי אותם בשירותים מסניפים והעפתי אותם מהמקום. את כל מי שעבר את גבול הטעם הטוב. היינו ילדים, וחגגנו, אבל תמיד בכבוד ותמיד במידה. לא רצינו שיסממו אותנו ולא רצינו לסמם אחרים. אף פעם לא הבאתי את עצמי למצבים של אובדן שליטה, ויעיד כל מי שהיה במסיבות שלי, שמעולם לא ראו אותי מקיא ומסומם ברמה שאני לא יכול לשלוט בעצמי".
"למדתי להגיד לא, גם למיכל אנסקי"
עשרים שנה קדימה. גילי קצנלנבוגן, היום בן 52, חי עם זוגתו נועה הצעירה ממנו ב-15 שנה. הוא לא הוריד רק את השעון. הוא חתך לפרסום, הגיע עד תפקיד מנהל מחלקת הפקות באדלר חומסקי, וחתך גם משם. סדרת הדוקו החדשה של רוני קובן, "משברי גיל" (בקרוב בערוץ 8. פרקים 1 ו-2 כבר זמינים ב-HOT VOD), מתארת את הכניסה שלו לשנות ה-50 לחייו. לא בדהרה עם מכוניות מפוארות או רכבי שטח כמו גברים בגילו, אלא להפך, באיפוק מסוים, במתינות, כשהוא בטוח באינטואיציה שרכש בזכות נסיון החיים שלו.
״פעם הייתי ציני כלפי החיים", הוא אומר. "התעסקתי בעולם מלא מסכות. החלטתי שאני מוציא את עצמי החוצה. גיליתי כמה שזה תהליך תרפויטי לפתוח ולשתף בתחושות הפנימיות, אם זה בכאב גדול ואם זה בפחדים. הפלתי המון חומות, וזה דבר נפלא".
הסדרה מתעדת את מסעו לקוסטה ריקה, אל מעיין המכונה "מעיין הנעורים". "חבר שלי גילה מעיין בעל סגולות מרפא, מלא במינרלים, שהיה מוקד עלייה לרגל עוד לפני מאה שנה. התאהבתי במקום הזה. בדקתי ברצינות את האפשרות לעבור לגור שם, ובשנתיים וחצי האחרונות טסתי לשם שמונה פעמים. אתה יושב בתוך המעיין, ואתה באמת מרגיש צעיר. זה לא סתם. כשאתה יוצא ממנו, העור חוזר כמה שנים אחורה".
הוא שקל להשתקע שם ולהצטרף למיזם תיירותי במקום, אבל החיים, בת זוג וארבעה ילדים מנישואיו הקודמים, לעיתונאית והמגישה ליאת תימור, השאירו אותו בארץ. "כרגע אני צריך לטפל במשפחה".
״לפני ארבע שנים ישב איתי רם לנדס וניסה לשכנע להשתתף ב׳מחוברים׳. פעמיים סירבתי, מתוך פחד, כי חששתי ממה שיחשבו עליי", הוא אומר. "ההצעה של רוני באה לי בעיתוי מושלם, בדיוק כשהחלטתי שאני מתחיל לפתוח. חוץ מזה, אין משהו צהוב בסדרה הזאת, יש בה משהו אנושי מאוד. רוני מצלם אותך כמו חיות בנשיונל ג׳יאוגרפיק. הוא מסתכל עליך מבחוץ ואתה לא מרגיש אותו. הסכמנו שאם אתחרט או אהיה נבוך ממשהו הוא לא ייכנס לסדרה, אבל בכלל לא היה רגע כזה. זה יצא הכי אמיתי, כי אפשרתי לעצמי לבכות, לשמוח ולפחד״.
בכלל, קצנלנבוגן למד, עם הגיל, לדחות הרבה הצעות, לוותר על הרבה הזדמנויות. "הציעו לי בשנתיים האחרונות 15 הצעות עסקיות, ואת רובן המוחלט דחיתי. כשאתה יזם צעיר, אתה יודע שאם אתה חוטף אז רק אתה נופל. אתה לא מפיל איתך את השבט שלך. בגיל 20 ו-30 גם הייתי פזרן גדול, ואם הייתי יודע לחסוך את מה שהרווחתי אז היו לי היום עוד שלוש דירות. אני לא בא בטענות, יש לי בית יפה בהרצליה פיתוח ועוד דירה בתל אביב, אבל אני מתנהל בזהירות, כי להחזיק ארבעה ילדים במדינה הזו זה כמעט בלתי אפשרי היום".
הציעו לך להיכנס ל"אחד העם 1" של מיכל אנסקי, וראינו מה קרה.
"מיכל הציעה לי להיכנס בעשרה אחוז איתה במסעדה. על פניו זה היה מפתה. דמות כמו מיכל, שאתה יודע שהיא מוכשרת, תביא הרבה אנשים ויהיו יחסי ציבור. אם זה היה לפני 20 שנה הייתי קופץ בלי לחשוב פעמיים. אבל בדיעבד המסעדה נפלה, לדעתי שלא באשמתה, וזה שלא קפצתי על זה זו תוצאה רק של ניסיון חיים. למדתי להגיד לא, גם למיכל אנסקי. גם אם מחר יבוא אליי ג׳יימי אוליבר ויגיד לי 'בוא נפתח מסעדה בארץ', אני אגיד לא, כי החלטתי לא להיכנס יותר לתחום הזה".
הוא אמר בסוף כן ל-Sugarman, חברה התומכת ביזמים המבקשים לקדם את המודעות לסכנות הבריאותיות שבצריכת סוכר. "הזמינו אותי להרים את החברה הזאת ולהכניס אליה את כל ניסיון החיים שלי, בנושא שהוא באמת חשוב. לגרום לאנשים להבין שסוכר הוא הסם מספר אחת, ואולי להפוך את החיים שלהם. זה בא לי ממקום מאוד נכון, של לנסות ולעשות טוב יותר בעולם".
בשבתו בכיסא המנכ"ל של החברה, החליט לא לקבל לעבודה אנשים מתחת לגיל 40. "האנשים האלה הרבה יותר מנוסים, יציבים ובשלים", הוא אומר. "לסוג מסוים של עבודה אני מעדיף אנשים שכבר עברו מסלול חיים, שהיו להם עליות ומורדות, מצבי רוח, ודברים שיכולים להשפיע על מהלך העבודה היומיומי. אני לא עושה את זה בגלל שבני ה-20 וה-30 לא מוכשרים, אלא בגלל שיש רבבות של אנשים שמחפשים עבודה ונדחים רק בגלל הגיל שלהם. לצעירים אני לא צריך לדאוג".
"פעם הבית היה בשבילי תחנת מעבר"
ואולי הבגרות הפתאומית, אהבת הנסיון והמתינות, נובעת מכמה משברים חמורים באמת. כילד בן 13 קצנלנבוגן איבד את אחותו; לפני כארבע שנים נפטרה אחייניתו, עינת תבורי. בין לבין הוא גם עבר גירושים לא נעימים מהעיתונאית ומנחת הטלוויזיה ליאת תימור. באחת הסצנות החזקות ב״משברי גיל״, גרושתו מטיחה בו כי מעולם לא היה פרטנר אמיתי. "פעם הבית היה בשבילי תחנת מעבר, ורוב העומס היה נופל על ליאת", הוא מודה. "היום אני פרטנר שלה בכל מה שנוגע לגידול הילדים. שלוש השנים הראשונות של הגירושים היו מלוכלכות, אבל עכשיו אנחנו עובדים ביחד, כדי שהמפעל הזה, ארבעת הילדים שלנו, יעמוד על הרגליים ויקצור רווחים״.
האסון האחרון שפקד אותו הוא מות אמו, לפני חודשיים בלבד. ״היא הייתה הדמות הכי משמעותית בחיים שלי״, הוא מספר. ״המוות שלה היה תהליך של שנתיים. לא משהו פתאומי. היא כבר לא הייתה יכולה לדבר, והחזיקה את עצמה בעיקר בשביל אבא שלי. יום אחד ביקשתי ממנה להפסיק לסבול, וחמש שעות לאחר מכן היא נפטרה.
״אחרי שהיא נגמרה לי בידיים, הבנתי שלא צריך כל כך לפחד מהמוות הזה. צריך רק לקוות שהוא יקרה ללא ייסורים וסבל. חוץ מזה, וכמה שזה נשמע קלישאתי, אתה מבין כמה אתה חייב לחיות את הרגע. בכל שנייה יכולה להגיע לך בשורה נוראית, כמו שקיבלתי כבר פעמיים, עם אחותי והאחיינית שלי. העולם מלא בהפתעות מהסוג הרע, וגם מהסוג הטוב״.