האגדה מספרת שאת השיר "נמס בגשם" של יהודה פוליקר כתב יעקב גלעד בהשראת סער מעוז. "אף פעם לא נאמר לי מפורשות שהשיר עליי", הוא מספר, "אבל זה נכתב בזמן שיעקב ואני היינו בקשר, ויש המון אלמנטים שדומים לסיפור שלי". המילים "היא אמרה לו – אל תגור פה, גם אבא שלו אמר, אחד כמוך לא אצלנו, לא ביקשנו איפה מוזר" מתארות, כך נראה, את יחסיו של מעוז עם הוריו הדתיים, שהתקשו לקבל את העובדה שבנם החליט יום אחד להוריד את הכיפה ולצאת מהארון. כשמעוז נשאל היום מדוע הסכימו הוריו להשתתף בסרט התיעודי החדש "מי יאהב אותי עכשיו", הוא עונה: "כי הם אוהבים אותי".
משפחת מעוז הייתה אחת מחמש הצלעות בסדרה המדוברת "משפחות" של האחים תומר וברק הימן, ששודרה בעבר בערוץ 8. כעת, בסרט "מי יאהב אותי עכשיו" (שהופק בתמיכת ערוץ 8 ו-HOT ויוצא הערב לבתי הקולנוע), הובאה המשפחה לקדמת הבמה, כשבמרכזה סיפורו של סער, בנה הבכור של המשפחה בת תשע הנפשות מקיבוץ שדה אליהו, שהוריד את הכיפה, יצא מהארון למגינת ליבם של הוריו, וברח ללונדון. ב-2003, אחרי סחרחרת של הרס עצמי בעקבות פרידה קשה, גילה מעוז שנדבק ב-HIV. "זה הגיע אחרי תקופה שבה ששיקרתי ורימיתי ולקחתי הרבה סמים ושתיתי הרבה - וההידבקות עשתה לכל זה סטופ", הוא משחזר. שמונה שנים מאוחר יותר, בעודו חי עם הנגיף ומנסה לשקם את הקשר עם משפחתו, הצטרפו המצלמות של האחים הימן למסע.
"מי יאהב אותי עכשיו" מתעד בין היתר את אביו של מעוז, כתרי – מנכ"ל גבעת התחמושת, איש צבעוני ומלא פאתוס – מגיע לביקור בלונדון העליזה ומנסה להלך בין הטיפות הגאות; את אמו, דיצה, חותכת סלט ומדברת על האפשרות של דימום לתוך הירקות; את אחד מאחיו שאומר מפורשות שהוא מפחד להפגיש את סער עם ילדיו; והרבה אחים ואחיינים שמושכים את מעוז, אולי בעל כורחו, בחזרה לחללית האם. "זו משפחה היפר-ורבלית, אז היא ממש טובה לדוקומנטרי". מסביר סער. "לאורך השנים המשפחה שלי גרמה לי הרבה כאב, אבל היום אני יכול לומר שזו המשפחה הכי טובה בעולם".
בעת צילומי הסרט הוריו של מעוז כבר היו גרושים, אבל ההתמודדות שלהם עם בנם הייתה משותפת. בעוד ברק הימן מצלם את המשפחה בישראל, תומר עקב אחר חייו של מעוז בלונדון. "התוצאה היא קופרודוקציה ראשונה מסוגה בין אנגליה וישראל", אומר מעוז. "נעשה פה מאמץ להעביר מסר חד שלא מגיע מהמותן ולא מהקרביים. אם אישה אחת תראה את הסרט ותחשוב בעקבותיו שהיא צריכה לדבר עם הבן שלה - אני את שלי עשיתי".
"קשה לא להיות ממורמר בישראל"
ההיכרות בין תומר הימן לסער מעוז נוצרה ב-1994. מעוז גר אז בחו"ל, והכיר את הימן במהלך ביקור מולדת. "בילינו לילה סוער של דיאלוג בלי בגדים", הוא מספר בחיוך. "לא היה מצב למשהו רציני בינינו, אבל הפכנו לחברים טובים. בבוקר תומר ראה אותי שם כיפה על הראש ולובש בגדים אחרים ולפתע נראה לגמרי אחרת. הדליק אותו ההבדל המשמעותי בין הישות שהייתי בלילה הקודם - הומו צעיר שטורף את החיים – לבין האדם הקונסרבטיבי שמתכנס במעטה אחר. הוא הבין שיש כאן סיפור. הוא ידע שיום אחד הוא יעשה עליי סרט".
ב"הדרך הביתה", הסדרה שעשה תומר הימן על חייו, הוא מתאר איך חיי האהבה שלו תמיד מתערבבים עם המצלמה.
"תומר הראה לי את 'בדרך הביתה' כרפרנס לסרט הזה. יש בהם הרבה מן המשותף. יש לתומר ולברק יכולת לזהות את נפש האדם, ולא רק את הסיפור. אני לא יודע אם תומר ואני דומים, אבל תמיד הוא הזכיר לי את סוג הגברים מהקיבוץ שלי שלא הייתי יכול להיות איתם כי הם היו סטרייטים – ופתאום היה את זה בגיי. זה היה בשבילי וואו, שיש גבר כפרי ולא עירוני ולא מוחצן. יש לי עדיין בגדים שמזכירים לי איך ניסיתי להיות ההומו התל אביבי הטיפוסי. זה אף פעם לא ממש התאים לי".
"מי יאהב אותי עכשיו" תופס את האחים הימן בשיאו של גל הצלחה. בעוד סרטם הקודם, "מיסטר גאגא", עדיין עושה חיל על המסכים (אחד הסרטים התיעודיים המצליחים בישראל בכל הזמנים), "מי יאהב אותי עכשיו" כבר זכה בפרס חביב הקהל לסרט דוקומנטרי בפסטיבל ברלין, והוקרן בבכורה מרגשת בלונדון בהשתתפות מקהלת הגייז בה היה מעוז חבר.
את לונדון עזב מעוז לפני שנתיים וחצי. הוא חזר לישראל והתחיל לעבוד בוועד למלחמה באיידס כאחראי שירותים חברתיים וטיפול בתלונות על אפליה. "ישראל מתקדמת בתרופות ובחקיקה", הוא מספר, "אבל עדיין יש בעיה קשה של סטיגמה. במסגרת הוועד אנחנו נלחמים באפליה. מקומות עבודה בישראל עדיין מבקשים שתצהיר שאתה לא חולה ב-HIV לפני קבלה לעבודה, וזה לא חוקי. יש אפליות בבתי חולים - נשאים לא מקבלים טיפול כמו שצריך, כי הצוות מדביק סטיקרים ענקיים על כל דבר שקשור בהם: המיטה, התיק. זה מסמן אותם כמסוכנים. זה לא הכרחי - מספיק לסמן מבחנות עם דם. אח או אחות לא יידבקו מלהחליף מצעים של נשא איידס. הצלחנו להילחם בתופעה הזו ואנחנו עוקבים אחרי זה. ועוד הישג: רק לפני מספר חודשים המפקחת על הביטוח הוציאה החלטה שאי אפשר להחריג מביטוחים נשאי HIV רק על שום היותם נשאים".
יש גם בעיית הידבקות מוגברת? אומרים שהקהילה נזהרת פחות בשנים האחרונות.
"כששני אנשים עושים סקס, זה לא נעשה כ'קהילה'. אמנם היה שלב שבו כולם פחדו לקיים יחסי מין, הומואים וסטרייטים גם יחד, ואז באמת הייתה ירידה בהידבקות. הייתה גם פשטות בזה שסקס בא רק עם קונדום, אבל זה כנראה השתנה, והחיים היום מורכבים יותר. היום יש אפשרות לקיים סקס לא מוגן ולקחת כדורים לפני ואחרי - מה שנקרא "פרפ" ו"פפ". בקרוב זה עומד להיכנס גם לשימוש בישראל, ואני שמח על זה, כי המטרה שלנו היא להפחית הידבקות. ברור שזה שוב הופך סקס למשהו מסובך - זה מכניס משא ומתן לכל העניין, שואלים אם מישהו הוא שלילי או חיובי. זו מציאות חדשה אבל גם הזדמנות לשיח. צריך לזכור ש-50% מהנשאים שנמצאים בזוגיות היום חיים עם אנשים שאינם נשאים, ובואי לא נשכח שיש גם אנשים שסיכויי ההדבקה שלהם מאוד נמוכים, ה-undetectable".
כמו צ'רלי שין?
"כן, אבל הוא לא היחיד. ואז עולה השאלה אם לספר או לא. אני תמיד החלטתי לספר. מה שעובד לי באופן אישי זה להיות פתוח לגבי ה-HIV שלי, זה מונע בעיות פסיכולוגיות. אבל אני מכבד את מי שבוחר לא לספר, זה בסדר, ואם מקיימים מין מוגן גם מותר לא לספר על פי חוק".
חזרת לקהילה להט"בית חזקה יותר מזו שהייתה לפני 20 שנה. היה קשה להסתגל?
"החיים מאוד שונים, ללא ספק. אני אוהב את זה שלצעירים גייז יש הרבה יותר דימויים במדיה וברחוב, אבל יש גם הרבה בעיות. אחד הדברים שמפריעים לי זה סטיגמות והקנטות כלפי גייז מבוגרים. הצעירים שצורחים בכניסה למועדונים, הם לא מבינים איזו כברת דרך המבוגרים עשו כדי שהם יהיו שם. פעם הייתה לפחות ביצ'יות שנונה, היום זה גם לא כזה שנון. זה אולי נשמע קצת ממורמר, אבל קשה להיות בארץ מבלי להיות ממורמר".
"יש משהו שגרם לגרוע מכל לקרות"
דומה שחייו של מעוז בישראל שונים מאוד מהפנאי והשלווה שמאפיינים את לונדון. כאן, הוא עוסק במציאות 24 שעות ביום. כשהוא לא בוועד, הוא מרצה מול בני נוער, חיילים ואסירים. "יש משהו מאוד מפחיד ומעמת בהרצאות האלה", הוא אומר, "אבל תפקידי הוא להעיר אנשים שהולכים בעולם ישנים, כמו שאני הלכתי. זה מאוד כבד להם, ומצד שני זה הנושא שהם חייבים לדבר עליו - סקס ומוות, והשילוב הקטלני בין שניהם".
אתה חושב על המוות שלך?
"אני לא מתכנן למות בקרוב. יש לי עוד המון מה לעשות פה. אני לוקח את הקוקטייל, מרגיש טוב, ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לקחתי יום מחלה. תוחלת החיים של נשאי HIV הולכת ועולה כל הזמן".
זה תמיד היה ככה אצלך?
"לא. לפני שלקחתי את הקוקטייל, חליתי בשלבקת חוגרת, וזה היה נורא. קיבלתי מורפיום על בסיס יום יומי. כמובן שהנגיף גרם להיחלשות של המערכת החיסונית שלי ולתגובה קשה למחלה. גם בכל כל פעם שצריך להחליף תרופות, השבועיים הראשונים הם קשים. וגם אם אין שום תופעת לוואי, פעם ביום אתה לוקח תרופה שמזכירה לך שאתה נשא HIV. אי אפשר להגיד שאין לזה שום השפעה נפשית".
אולי הקטע הטעון ביותר בסרט הוא זה שבו אתה אומר שהאיידס הוא העונש שלך על שנים שבהן השתוללת בחוסר אחריות. זה לא נחשב היום ללא פוליטיקלי קורקט, לדבר על HIV כעונש?
"שמעתי את זה הרבה ממי שראו את הסרט. זה מעניין, כי אני לא רואה את הסצנה הזו ככה בכלל. אני לא חושב שאיידס הוא העונש שלי, אבל יש מערכת גדולה ממני - תקראי לה אנרגיה, בישראל אוהבים מאוד לקרוא לה אלוהים וזה בעייתי מבחינתי - אבל יש משהו, שגרם לגרוע מכל לקרות. החשוב הוא שזה גרם לי לשנות את החיים שלי. ברגע שהבנתי שמוות זה משהו שיקרה גם לי ולא לאחרים, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן. זו נהייתה המתנה שלי. היום אני מקדיש את עצמי לעשות שינוי בעולם".
ולא תחזור ללונדון?
"אני לא חושב. בחרתי כאן, בשמש ובאידאולוגיה, ויתרתי על הרבה חברים, אבל השלמתי עם זה שלא אהיה שלם בשום מקום. החיים בארץ מאפשרים לי להיות בקשר קרוב מאוד עם המשפחה שלי. אבא שלי ואני החלטנו להיות החברים הכי טובים, אנחנו נפגשים בכל שבוע. אמא שלי עדיין גרה בקיבוץ, ואני פחות אוהב להגיע לשם, להיכנס לחדר האוכל עם כולם. אני מעדיף שהיא תגיע אליי. היא גם פעילה בקבוצות תמיכה להורים של גייז".
יכול להיות שאלמלא הסרט, יחסיכם לא היו מתאחים לעולם?
"הסרט השפיע על הרבה דברים. בזמן הצילומים גידלתי ביצים, יצאתי קצת מהנימוס הבריטי שהשתלט עליי והתעמתי עם ההורים שלי על נושאים שהדחקתי. בסוף זה עשה טוב לכולנו. אבל לדעתי מה שקירב בינינו זה לא הסרט, אלא ה-HIV".
בדבר אחד אפשר להיות בטוחים - הרבה השתנה בחייו של מעוז מאז "נמס בגשם". "ההורים שלי למדו וקיבלו עזרה, והיום הם אחרים", אומר מעוז. "צריך לבקש מיעקב שיכתוב לשיר תיקון. שיכתוב 'שוכב על הגב בשמש'. לא נמס בגשם יותר".