אפשר לומר, בגדול, שבדרך כלל חילונים נהנים יותר. הכוונה להנאה מהבלי העולם הזה כמובן - ברור שבעולם הבא הדוסים יקפצו על טרמפולינות בזמן שהחילונים ירנדרו קבצים במשרד; אבל עד שזה יקרה, מקובל להניח שהתיכוניסט החילוני הממוצע יחווה יותר סקס, סמים ורוקנרול מבת האולפנא הכשרה, שבשבילה "טירוף" זה לשים כובע היתולי בסלפי ו"מרד נעורים" זה להשמיע לועזית. אבל פעם בשנה, המגזר מעיף נוקאאוט בתחום הפאן לכל כופרי המדינה, ומוכיח סוף-סוף שמשתלם להרים לקב"ה. וזה קורה בימים אלה ממש, ברחבי הארץ: הכתרות רבני פורים, מאדרפאקרז.
הפעם הראשונה שנחשפתי לשוס הזה הייתה בכיתה ז'. אני הייתי תלמידת אולפנא עם חצאית ג'ינס עד הרצפה וסידור עם שם מודפס, נודדת משיעור אמונה לשיעור עוד-יותר-אמונה למשנהו. באותו ערב, השמיניסטיות הושיבו אותנו באודיטוריום וכשהאורות כבו התחיל השואו הכי מרהיב שראיתי בחיים שלי. מיוזיקל מקורי באורך מלא עם תפאורה ותלבושות, משובץ קטעי וידיאו וריקודים ובובות ואנשים שיוצאים מהקהל ויורדים מהתקרה וקונפטי ולייזר וסרטון שבו סלבס-על כמו דניאל פאר וציפי שביט מוסרים לנו ד"ש. ברגע השיא נפרץ חור במסך הווידיאו ודרכו קפצה שמיניסטית עם כתר, וכולם הריעו לה: זאת הייתה רבנית הפורים, שהוכתרה באותו ערב למלוך על בית הספר לימים הקרובים.
הייתי מוקסמת, איך בתוך שממה בית-ספרית של מבחנים ושיעורים יכול לצמוח דבר כל כך יצירתי, שאפתני וסוחף, כמעט דקדנטי בראוותנותו, בפאקינג אודיטוריום שמשמש לנו גם בית כנסת ורק הבוקר נמנמתי בו שחרית. מופע שהוא בידור נטו, בלי מוסר השכל או רב שיעלה בסוף ויגיד שריקוד הלייזרים סימל את אור השכינה שעוטף את עם ישראל. רבנית הפורים הנבחרת אמנם אמרה למחרת דבר-תורה בארוחת הצהריים, אבל התלהבנו יותר לגלות שהיא קבעה שמעכשיו כל מורה יחלק ממתקים בתחילת השיעור וישיר שיר לבחירתנו, וביום הראשון לשלטונה הציפו את בית הספר במים וכולנו החלקנו על מזרוני ניילון במסדרונות. אחרי חודשים של לימודי דת באולפנא, ההכתרה וימי מלכות הרבנית שלאחריה הביאו לנו את מתנת הפורים המתוקה ביותר שאפשר לתת לילדה דוסית טובה: קצת כאוס.
רבנית רוכבת על סוס לתוך האולם, רב יוצא מתוך להבות בחליפה חסינת אש
זה משתנה מבית ספר לבית ספר, כמובן. ההכתרות נערכות מדי שנה בישיבות תיכוניות לבנים ובאולפנות לבנות. על התוכן מופקדים השמיניסטים, שבוחרים צוותים לוועדת תסריט, ועדת בימוי וכו'. ההכתרות נערכות בערב, באירוע חגיגי אליו מגיעים עם המשפחה, ונעות בין הצגה צנועה על השולחנות בחדר האוכל לבין הפקת-על יוקרתית שבה מצניחים את הרבנית ממסוק לתוך הרחבה. זה תלוי כמובן בתקציב המוסד ובאג'נדה שלו: בהכתרות המושקעות יותר נוהגים אפילו לשכור אנשי מקצוע חיצוניים - במאי, מפיק, עורך וידיאו. רננה מנקין היא במאית כזאת, ובשבועות האחרונים היא תיזזה בין ארבע הכתרות שונות. "בזמני עשינו הכול לבד", היא אומרת, "אבל היום מביאים איש מקצוע. אני עוזרת עם הכתיבה, נותנת הכוונה מקצועית להופעה על במה. זה עוזר גם שאני מישהי שמגיעה מבחוץ - אם מישהי מזייפת, אני יכולה להעיר לה בצורה מקצועית".
למרות כל החידושים האחרונים, הכתרות רבני פורים הן מנהג עתיק למדי שקיים כבר מהמאה ה-19. אפילו הרב קוק, שנים לפני שנבחר לכהן כרב האשכנזי הראשון של ישראל, נבחר בזמנו לרב פורים בישיבה שלו, אם כי הוא כנראה לא קפץ חבוש בכתר דרך חור במסך. מקור המנהג לא ברור, אבל אפשר להניח שהוא נשען על עיקרון "ונהפוך הוא" של חג הפורים - התלמיד שהופך לרב, המהומה וההשתטות. בשביל השמיניסטים כיום, כבר לא מדובר בשעשוע אנקדוטלי לכבוד החג אלא באירוע מכונן של שנתם האחרונה בלימודים, שמעצב אותה מתחילתה ועד סופה – מאיסוף כספים והשלמות הכנסה, דרך פגישות וחזרות וצילומים ועד צפייה משותפת בתיעוד ההכתרה. תוסיפו לזה אירועי טרום-הכתרה כמו הצפות מים (כמו אצלי גם בישיבה התיכונית חספין, למשל, הציפו את בית הספר במים בשבוע שלפני ההכתרה) ו"ימי הפיכה" שבהן התלמידים משתלטים על בית הספר (בישיבת לפיד תורת נחום הפכו את בית הספר למערב הפרוע למשך יום אחד): זו הזדמנות אחרונה להיות טינאייג'ר פרוע לפני מטעני האחריות של הצבא והשירות הלאומי, וגם דרך להיפרד מבית הספר בסטייל. הכתרה מיתולוגית היא הכתרה שזוכרים, שאולי אפילו ידברו עליה בדורות הבאים. יש אפילו הכתרות שעושות מחוות ופארודיות על הכתרות משנים קודמות.
במשך תקופת התיכון שלי ראיתי לא מעט הכתרות - המשוגעים לדבר משיגים הזמנות גם להכתרות של בתי ספר אחרים, וזה היה הברודווי שלי. קראשינג-הכתרות. פעם בשנה, שואו בחינם, אמנם עם בדיחות פנימיות על מורים שלא הכרתי אבל תמיד עם הסרטון-סלבס-מברכים בסוף. בדרך כלל בוחרים נושא מסוים לפארודיה – כשבדקתי עם כמה שמיניסטים ייצוגיים בני ימינו מה היה נושא ההכתרה שלהם, קיבלתי תשובות כמו המירוץ למיליון, צלילי המוזיקה, מלך האריות ו"מעגל הגיר הקווקזי של ברכט" דיווחה לי רעות מאולפנת שעלבים. נו, תמיד צריך להיות המישהו הזה שעושה את ברכט.
"כשאני שואלת את הבנות באולפנא איזה נושא הן רוצות להכתרה, הנושא הוא תמיד 'שתהיה לנו הפקה מדהימה'", אומרת מנקין במאית ההכתרות, "אז אני שואלת אותן איזה מסר הן רוצות להעביר ולפי זה מחליטים על נושא. השנה, למשל, תלמידות נווה חנה עשו מחזמר של סלאח שבתי, וסביב זה פתחנו דיונים על קשיי קליטה של עולים ואיך לעזור להם. הכתרה זו גם הזדמנות לעשות משהו חינוכי".
רגע השיא של ההפקות המושקעות הוא בדרך כלל חשיפת זהות הרב/נית הנבחר/ת. לא שלמישהו באמת אכפת, כמובן, רוב הקהל מורכב מכיתות ז'-יא' ואין להם מושג מי זאת שמרית מ-יב'4, ובכל זאת טורחים לשמור את זהותה בסוד עד הרגע הגורלי והסופר-מתוקצב שבו היא תפרוץ לבמה לתדהמת כולם. כבר ראיתי רבניות פורים מוצנחות ממסוק ורוכבות על סוס לתוך אולם, ופליטי הכתרות שאיתם דיברתי סיפרו על גג שנשבר כדי שהרב ישולשל דרכו בסנפלינג, על חטיפה מבוימת של הרב במכונית ועל רב שיצא מתוך להבות בחליפה חסינת אש. התקציב להפקה כזו יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים. בדרך כלל הוא מגיע מבית הספר – אלה לרוב מוסדות פרטיים שגובים לא מעט על שנת לימודים – אבל גם מהתלמידים עצמם. באולפנות השמיניסטיות מנהלות קיוסק משותף משלהן, שכל הכנסותיו קודש להכתרה. יש בתי ספר שמשיגים חסויות של עסקים קטנים, שמרימים תרומה להכתרה תמורת פוסטרים של "פיצה איציק" ברחבי בית הספר. ולפעמים פשוט מפשילים שרוולים ויוצאים לעבוד. "כל אחד מאיתנו עבד במלצרות כדי לאסוף כסף להכתרה", מספר דביר ממדרשיית נועם כפר סבא, "וגם עבדנו בשביל בזק, הביאו לנו לפנימייה מלא לוחות שנה של בזק שהיינו צריכים להדביק עליהם מגנטים וקיבלנו על זה כסף". החלטורה בבזק אפשרה להם לשלב בהכתרה לימוזינה, טרקטור ומנוף וברגע השיא להצית מכונית באש לעיני הצופים הנדהמים. מה עוד יכול לבקש תיכוניסט שבוז לפני בגרויות?
והמורים משתפים פעולה עם כל הששון הזה, שזה אולי הפן הכי מחמם לב בכל הילולת ההכתרות. שבירת דיסטנס היא ביג דיל כשהמורים שלך הם רבנים מכובדים עם זקן ארוך שמטיפים לך על שמירת מצוות כל דקה עגולה, או חרד"ליות כבודות שמעיפות אותך הביתה כשהחצאית לא מספיק ארוכה. אין הרבה מורים צעירים ומגניבים בבתי ספר תורניים, וכשהארסנל הקפדן, השמרן וחסר ההומור הזה משתף פעולה עם הלצות ההכתרה, העונג גדול שבעתיים. הם משתתפים במערכונים מצולמים ובפארודיות על עצמם, משאילים כיפות ואפודות לאלה שמגלמים אותם, ובאופן כללי מוחלים על כבודם. עד גבול מסוים, כמובן: ירידות על המורים והרבנים זה נושא טעון, כיוון שפגיעה ברב היא לא רק אישיו חינוכי - אלא גם הלכתי.
"במקום של ספק מחמירים, ובכלל בדיני הלבנת פני חבר ברבים יש להחמיר", ענה הרב יובל שרלו לתלמידים ששאלו האם בדיחות על מורים בהכתרה אינן נחשבות זילות מורים והלבנת פנים. אז יש מקומות שמרשים לעצמם יותר, ויש שפחות. "בהכתרה של שנה שעברה ירדו די חזק על אחד מאנשי הצוות, והוא מאוד נפגע", מספר נועם מהישיבה התיכונית חספין, "אז השנה היו אצלנו דיונים בנושא אם לרדת על הצוות, והחלטנו שלא". תלמיד בישיבה אחרת מספר שבשנה שעברה ההנהלה עשתה עסקה עם התלמידים: הם לא יצחקו על אף מורה בהכתרה, ובתמורה המחזור כולו יזכה בטיול לאילת. התלמידים הסכימו, ובאופן חסר תקדים ההכתרה באותה שנה הכילה רק בדיחות על אנשי הניקיון של הישיבה. "אבל בסוף דפקו אותנו, כי בכלל לא היה טיול", הוא חושף. בחלק מבתי הספר הרבנים ממש עוברים על תסריט ההכתרה ומצנזרים מה שצריך, מעלבונות כבדים מדי ועד רמיזות לא נאותות, אם כי החתומה מעלה הצליחה באופן אישי להגניב שתי בדיחות גסות לתסריט ההכתרה של המחזור שלה ואף מורה לא שם לב, אולי אפילו עד היום.
לא הרבה השתנה בליין אפ של ההכתרות ב-17 השנים שחלפו מאז ההכתרה של המחזור שלי: עדיין עם ירידות על "זיינוקים" (חמשושים), עדיין עם שיר לועזי פופולרי ששינו את המילים שלו לבדיחות על תפילת שחרית. אבל מנקין, שכבמאית נכחה בלא מעט הכתרות בשנים האחרונות, מעלה כמה הבדלים. "הבנות רוקדות אחרת", היא מאבחנת, "אני רואה את קטעי הריקוד שלהן בהכתרה וזה מדהים, כמה ביטחון יש להן בגוף, כמה חופש. אנחנו התביישנו לרקוד ככה, אפילו בחתונות. והן רוקדות, מתעקשות אפילו, גם כשהריקודים לא ממש קשורים להצגה. קצת חבל לי, כי בדרך כלל כשהבנות בוחרות להכניס קטעי ריקוד להכתרה, אסור לגברים לצפות בה, מה שאומר שהאבות לא יוכלו להגיע. לא עדיף שתעדנו את הריקודים ותתנו לאבות לבוא?"
אלמנט חדש נוסף בהכתרות של השנים האחרונות, באדיבות כניסת יוטיוב לחיינו, הוא הפרומו. בזמני תלינו פוסטרים על הגדר כדי לטזר לקראת המופע, כיום אין הכתרה בלי סרטון פרומו מושקע של סייב דה דייט. כמה מושקע? "לפעמים הפרומו יותר שווה מההכתרה עצמה", מספרת לי אסתר מאמי"ת עכו. יש בתי ספר ששוכרים איש מקצוע רק לצילום הפרומו, ואתר הדוסים הרשמי "כיפה" אפילו עורך השנה תחרות פרומואים נושאת פרסים בין הכתרות ברחבי הארץ. באלקנה מתקיימות "מלחמת פרומואים" בין ישיבת הבנים ואולפנת הבנות ביישוב - בנות האולפנה מצלמות פרומו להכתרה שלהן, תלמידי הישיבה מצלמים להכתרה שלהם פרומו פארודי שמגחיך את הפרומו של הבנות, והבנות לפעמים מחזירות שוב בפרומו תגובה. "אצלנו למשל הבנות עשו פרומו שבו הן לועסות פתק עם התאריך של ההכתרה בפרצוף חושני", נזכר עוז מאלקנה, "אז בפרומו שלנו לעסנו כל מיני דברים בפרצוף נגעל". בבתי ספר אחרים אפשר למצוא נושאים שחוזרים על עצמם – השנה, למשל, לא מעט פרומואים הם פארודיה על הקליפ של "נמסטה", בעוד שבשנה שעברה הלכו על מחווה לערוץ הכיבוד. כך שאם הפקת ההכתרה עצמה לא ניצלה כבר כל טיפת כישרון ויצירתיות של השמיניסטים הדתיים, הפרומו מאפשר לסחוט אותם עד הסוף. לא ברור מתי הם מוצאים בכלל זמן לבגרויות, אבל אלוהים, איזה בוכטה של זכרונות הם לוקחים מזה.
"להיות רבנית פורים לא נותן לך נקודות בדייטים"
"אז לנו יש את הפרום, ולכם יש הכתרה?" שאלה חברה חילונית. שאלה טובה. אם זו ההשוואה, אין ספק שהחילונים מפסידים בגדול. לא רק כי הפרום הוא בסופו של דבר רק מסיבת ריקודים וההכתרה היא אירוע מורכב ורב-שלבי שמתפרש על פני חודשים רבים, אלא כי הפרום הרבה יותר מצומצם קונספטואלית: רומנטיקה אמריקאית של דייטינג בשמלת ערב. נהוג לרחם על הנוער הדוסי משולל ביטויי המיניות, אבל כשמוציאים את המיניות מהמשוואה, נשאר עולם ומלואו. מאגר הנושאים ותחומי העניין של טינאייג'רס הוא הרבה יותר עשיר מ"את מי להזמין לפרום", וכשאין לך בנים באולפנא, את מתעסקת בעיקר בענייני חברות, פוליטיקה כיתתית, חיפוש עצמי, המתח בין הלכה ליומיום, בין מורים ורבנים לבין התלמידות, מוזיקה, קולנוע, אמנות, העתיד, העבר והצפת בית הספר במים. ההכתרה מתפרשת על כל מניפת הנושאים הזאת ומעבר לה, והדבר האחרון שאכפת לך זה השמלה שתלבשי לכבודה.
גם רבני הפורים הם לא ממש פרום קינג או פרום קווין. התלמידים בוחרים אותם בהצבעה חשאית (בפתקים או במסמך גוגל דוקס שעובר בשכבה), אבל הקריטריונים משתנים ממוסד למוסד - בישיבת אור עותניאל, למשל, בוחרים את רב פורים בעיקר לפי רמת אדיקות דתית. "בדרך כלל מי שנבחר הוא מהדוסים יותר בכיתה", אומר יעקב, ממדריכי הישיבה, "הבן אדם צריך להיות נוכח בתפילות, להגיד דבר-תורה. כשהוא נבחר לרב פורים הוא מעביר דרשות בשבת זכור (השבת שלפני פורים - ר"ר)". בישיבה התיכונית נתיב מאיר, לעומת זאת, הקריטריון לבחירת רב פורים הוא שיהיה "מצחיק, משעשע, בדחן, קומיקאי, קומדייאנט, הומוריסט", מפרט דן שלומד שם, "מישהו שיצחיק את כולם בפורים". "בחירת הקהל", מגדיר את זה סופנק מישיבת אמי"ת בלבב שלם בירוחם, "מצביעים למי שיכול לקחת על עצמו את כל אירועי החודש, מישהו מצחיק, קליל וזורם". בנתיב מאיר בחרו לצד רב הפורים גם ב"קייס פורים", הגרסה האתיופית לטייטל, לטובת התלמידים יוצאי אתיופיה בישיבה.
אצלי באולפנא בזמנו הקריטריון לבחירת רבנים היה פשוט "מישהי שמחבבים", וכך גם ברוב האולפנות שבהן שאלתי. "בחרנו רבנית לפי מי הייתה הכי חמודה והכי חברה של כולם", מאשרת שירה מאולפנית הראל. "כן יש קורלציה בין רמת דוסיות לבין ההצבעות", מודה אסתר מאמי"ת עכו, "אבל יצא לי לראות גם רבניות שלא ממש נופלות להגדרה הזאת. מה שבטוח, זה שהדוסיות מהסוג המתנשא בחיים לא ייבחרו. אלה שמבליטות את הצד הרוחני שלהן יותר מדי ומרשות לעצמן להשתמש בזה כדי לשלול כל מי שלא דומה להן". אאוץ'.
אבל חוץ מלהגיד דבר-תורה בשבת "זכור" וליפול מהליקופטר, רבני הפורים בדרך כלל לא עושים הרבה. "אצלנו התפקיד של הרב הוא די שולי, הוא רק נושא נאום", אומר דניאל מישיבת לפיד מודיעין. את התקנון האנרכיסטי לבית הספר, שקובע איך ינהגו בימים הבאים התלמידים והמורים, כותבים במשותף כל תלמידי השמינית. הרבנים הם סמל, פרצוף המהפכה, שליט בובות. הם הנשיא, גוזרים את הסרט בסוף, אבל השליטים האמיתיים הם השואורנרים של ההכתרה. כאולפניסטית הייתי עסוקה מדי להילחם על תפקיד שווה בהופעה ובהשתחלות לוועדת תסריט, ולחלום על התפקיד הייצוגי של הרבנית עצמה נראה לי בזבוז זמן. זה לא טייטל שמתאבדים עליו. "העיקר זה ההכתרה, לא מי הרבנית", אומרה שירה מאולפנית הראל. אם כי כמובן, כשכל כיתה מעלה את תלמידיה האהובים ביותר להצבעה, זה כבוד רק להיות מועמד. "כן, הציעו אותי לתפקיד רבנית פורים", אומרת אסתר, "אבל לא נבחרתי. תכל'ס, לא מצער בכלל, סתם תואר סחי ביותר. כאילו שבדייטים זה נותן נקודות זכות". גם נכון. ועדיין, מדובר בתפקיד די נחשק, הצומי האולטימטיבי, ובדרך כלל הורי הרב/נית יגיעו גם הם להכתרה כדי ליפול על צוואריהם של הילדים הנבחרים עם זר פרחים כאילו זכו בפרס ישראל. מתי עוד בחייכם תזכו להיות שיאו של הערב, ושיסירו מעליכם את המסכה כמו לוט מעל פסל יוקרתי לקול תשואות בית הספר כולו? אולי בחתונה שלכם, וזה יהיה רק בעוד שנה וחצי, בגיל 19.
אני, רחלי רוטנר, סלב מברך בהכתרות
אז איך הייתה בסוף ההכתרה של המחזור שלי? כמו תמיד כשהציפיות גבוהות מדי, מאכזבת. כבר ראיתי כל כך הרבה הכתרות באותה תקופה ופנטזתי כל כך הרבה הפקות-על עתידיות, שהיה בלתי אפשרי לספק אותי עם השואו שבסופו של דבר עלה אצלנו. כמו ילדה שמרוב שהיא מחכה ליום ההולדת שלה, ככה הוא יותר מעפן בסוף. אולי עדיף להתאהב בהכתרות של אחרים.
ובכל זאת זכיתי בסגירת מעגל מלכותית, כשלפני חודשיים פנה אליי שמיניסט מישיבה במודיעין בשם דניאל, וביקש ממני לצלם ברכה להכתרה שלהם, לסרטון הסלבס-מברכים המסורתי. בכמה הכתרות ישבתי מוקסמת, צוחקת מהבדיחות, מתפעלת מהכניסה הווירטואוזית של רבנית-הפורים ומתרגשת לגלות אילו סלבס ירעיפו מזוהרם הפעם על סרטון הברכות? ועכשיו אני זו שמופיעה בסרטון הנחשק! אני זו שאליה עולים לרגל, אוקיי עולה אחד לרגל, אוקיי כולה שלח לי הודעה בפייס ועדיין, בתוך הפקה גדושים שוסים, אני על תקן השוס, אוקיי יחד עם אמיר חצרוני, אבל אתם מבינים את הכוונה. כך בדרך לא-דרך, שבתי אל ההכתרות מהדלת האחורית, ואני שוב חלק מהיקום הזה. והנה כבר הסרטון-סלבס מסתיים, ורב הפורים מחכה בהתרגשות מחוץ לבמה, ותיכף הוא ייכנס לקול תשואות התלמידים, והם יזכו לרגע החם והמטורף הזה שבו הם שולטים בעולם, מלכי העולם, לפני שהחיים האפורים יטרפו אותם הלאה והכול יתהפך. "ונהפוך הוא" מושלם.