בחרו וכתבו: תומר קמרלינג, כרמל שטרן, שרון גולן מאירי, נטע חוטר, ניב שטנדל, זוהר צלח ורועי אבן
50. "ליידי בירד", 2017
עם כמה שאנחנו אוהבים אותם, סיפורי התבגרות הם אחד הנושאים החרושים בתרבות. ראינו אותם מאות פעמים - בספרות, בטלוויזיה וגם בקולנוע - ואם להגיד את האמת, הרבה מהם נראים קצת כמו אותה גברת בשינוי אדרת. אז לא "ליידי בירד": גרטה גרוויג יצרה סרט נשי ונפלא, שמתמקד בילדה קצת משונה (סירשה רונאן) ובמערכת היחסים שלה עם אמה. הצילום המעט מגורען שנותן לסרט תחושה שהוא מפעם, כמו איזו אגדה עתיקה; הכנות שלו והעובדה שהוא מצליח להיות חף מקלישאות כמעט לגמרי, הופכות אותו לסרט נוגע ללב. הוא עוף מוזר גם בתוך הז'אנר הכי חרוש שיש, ממש כמו ליידיבירד עצמה. ככה אנחנו אוהבים.
49. "לחיות את הרגע", 2013
שיילין וודלי ומיילס טלר פרצו ביחד וזכו ביחד בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס על הסרט שנקרא במקור "The Spectacular Now". מעט מדי אנשים מחוץ לארה"ב צפו בו – לראיה מביכה הוא הכניס מחוץ לארה"ב רק 63 אלף דולר – אבל הוא אחד מהסרטים המיוחדים ברשימה הזו, ייחוד שמתבטא בעיקר בכנות ברוטאלית. זה מתחיל כמו עוד סרט תיכון, אבל נוגע בהתמכרות לאלכוהול ובניכור הורי ובונה את הגיבור ואת הגיבורה שלו כדמויות פגומות, עגולות, מרגיזות ומקסימות. לצד וודלי וטלר, שהמריאו מכאן כל אחד ואחת לדרכו, גם ברי לארסון נותנת הופעה מוקדמת מצוינת ביצירה הצנועה הזו של ג'יימס פונסולדט על פי הרומן מאת טים ת'ארפ.
48. "אמרי לי כן", 1989
יש סרטים שנמצאים כאן בזכות עלילה יוצאת דופן, אבל סרטו של קמרון קרואו הוא בגדול עוד סיפור על תלמיד (ג'ון קיוזאק) שיעשה הכל כדי לזכות בנערה הכי מוצלחת בתיכון (איון סקיי). אלא שכרגיל בקולנוע, העיקר זה לא ה"מה" אלא ה"איך" – וקרואו, במין חזרה גנרלית לקראת סרטיו המוכרים יותר ("ג'רי מגוויר", "כמעט מפורסמים") עשה מהסיפור הכמעט גנרי תסריט נבון, חד מצחיק שבשיאו סצנה כל כך איקונית שאתם כנראה מכירים אותה גם אם לא צפיתם בסרט: קיוזאק מחזיק מעל לראשו טייפ קסטות – מה שנקרא אז "בום בוקס" – ומשמיע בו את "In Your Eyes" של פיטר גבריאל על תקן סרנדה מתחת לחלון של אהובתו. כמה צ'יזי, ככה קלאסי.
47. "להתחתן שנית", 1986
- "בוא נעשה אהבה".
- "את מתכוונת לסקס?".
אחד מהסרטים הפחות מוכרים בקריירת הבימוי של פרנסיס פורד קופולה ובקריירות המשחק של קת'לין טרנר וניקולס קייג', אבל איזו הברקה: טרנר היא פגי סו, אישה שבגיל 43 ועל סף גירושים מהבעל הבוגדני שלה (קייג'), מתעוררת בוקר אחד כשהיא שוב בתיכון, עומדת להכיר את הבעל לעתיד ומחזיקה כמובן במפתח לשנות את ההיסטוריה - או לפחות את הביוגרפיה שלה. הסיטואציה עושה הזרה נהדרת לחוויית התיכון בכלל ולאהבת הנעורים בפרט, ומוזר שהאיכויות הקומיות לא הספיקו כדי להפוך את היציאה הזאת לקלאסיקה, אבל לפחות כאן אצלנו היא מקבלת רספקט.
46. "הצגת הקולנוע האחרונה", 1971
עוד יצירה שאי אפשר להגדיר כסרט תיכון טהור גזע, אבל העלילה מתמקדת בארבעה חברים משועממים רגע לפני סיום התיכון בעיירה שכוחת אל בטקסס, וגם אם אין כאן סצנת וודג'י או רומן בין קפטן נבחרת הפוטבול למנהיגת להקת המעודדות, כן יש מבט מיוחד על הרגע המסוים הזה בחיים (ואגב מבט, צילום השחור-לבן של רוברט סורטיס זה משהו שממש רצוי לראות פעם אחת לפני שמתים). סרטו של פיטר בוגדנוביץ' בא בילט-אין עם קאסט מרהיב - ג'ף ברידג'ס וסיביל שפרד ואלן בורסטין ורנדי קווייד - והציון שלו באתר Rotten Tomatoes עומד על 100% עגול ולגמרי מוצדק. יצירת מופת, לא פחות.
45. "נפוליאון דינמיט", 2004
למרות השם הכי מגניב בתולדות הז'אנר (שבמקרה או לא – תלוי את מי שואלים – שימש גם כפסבדונים של אלביס קוסטלו בשנות ה-80), נפוליאון דינמיט רחוק מהתואר "מגניב" כמו שעיירתו הקרתנית פרסטון שבאיידהו רחוקה מניו יורק סיטי. נפוליאון (ג'ון הדר, "Blades of Glory") הוא גיק מוזר שנאבק בכל החזיתות של גיל הנעורים: משפחה תימהונית, עם אח שמכור לצ'טים באינטרנט – 2004, כן? – וסבתא שמגדלת למה; סביבת לימודים אכזרית שבה הוא משמש כשק חבטות לבריונים וחובר לתלמיד מקסיקני שרץ לראשות מועצת התלמידים; ורומן נעורים עתיר מבוכות. מאחורי התקציר הסמי-נורמטיבי הזה מסתתרת קומדיה כל כך ביזארית עד ששמה הפך למונח: "בעיית נפוליאון דינמיט", קרי סרטים שאלגוריתמים של המלצות צפייה לא יודעים לקטלג. ההיסטוריה דווקא תייגה את הסרט מהר מאוד תחת "פולחן".
44. "המרוץ לצמרת של מקס פישר", 1998
סרטו הארוך השני של ווס אנדרסון – וזה שהזניק אותו לתודעה וזיכה אותו בפרס האינדיפנדנט ספיריט עבור הבימוי – עוסק בתלמיד תיכון אמביציוזי עם נוכחות בכל פעילות בית-ספרית (ג'ייסון שוורצמן) שמתאהב במורה (אוליביה וויליאמס) וקושר ידידות עם תעשיין במשבר (ביל מאריי, כוכב במשבר באותה עת, שזכה במועמדות לגלובוס הזהב, שיקם את הקריירה והפך לשותף קבוע של אנדרסון). ב"ראשמור" (שם הסרט במקור, ולא ברור מדוע היה צורך להדביק לו שם מתורגם ארוך ומיושן) מציג את כל הסימנים המוקדמים לשפה הקולנועית המסוגננת והמהוקצעת של אנדרסון (אוון ווילסון היה שותפו לכתיבת התסריט). אף שהוא נותר בצל היצירות המאוחרות יותר, העשירות ומשובצות הכוכבים, זה אחד מסרטיו הטובים ביותר.
43. "חמש ילדות יפות", 1999
חמש אחיות גדלות במשפחה אולטרה שמרנית, ואף אחד לא יודע אם ואיך זה קשור לניסיון ההתאבדות של אחת מהן. ואז נפתחת שנת הלימודים, וכל אחת מהבנות מנסה למצוא את דרכה לא רק בבית הספר אלא גם עם הבנים, שהסיפור כולו מסופר דווקא דרך עיניהם, שנים לאחר מעשה (וזה חתיכת מעשה שלא נדון בו כאן, כי למה להרוס). "חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה הוא דרמה, אפילו מלודרמה, שמצליחה מצד אחד להיענות לכללי הז'אנר של סרט התיכון ומצד שני מסרבת להיות שטותניקית או קלילה בקשר לזה. זה נאמן לרומן מאת ג'פרי קנט יוג'נידיס שעליו מבוסס הסרט, וזה רק מוכיח – כמו כמה אחרים ברשימה הזאת – שיש יותר מדרך אחת ליצור סרט תיכון קלאסי. ולא כולן כוללות סצנת יידוי מזון בקפיטריה.
42. "ספיידרמן: השיבה הביתה", 2017
"השיבה הביתה" הוא תרגום שמפספס בעל כורחו את משחק המילים של המקור, Homecoming, שאכן מתייחס לשיבה הביתה אבל מרפרר גם לנשף ה-Homecoming המפורסם (או הנודע לשמצה, תלוי אם אתם מהמקובלים או מאלה שבילו חצי תיכון עם הראש באסלה).
התיכון תמיד היה חלק מסרטי ספיידרמן, אבל ההברקה ב"השיבה הביתה" היא שזה אשכרה סרט תיכון. עם חנונים ומקובלים והיפה של השכבה וכל זה. פשוט עם גיבור-על מתוסכל בכיתה, ואין פלא שהוא מתוסכל, כי טוני סטארק לא נותן לו לשחק עם הנוקמים הגדולים. עבודה נהדרת של הבמאי ג'ון ווטס ושל טום הולנד בתפקיד הראשי.
41. "העולם שבפנים", 2001
- "זה כל כך רע שזה טוב".
- "זה כל כך רע שזה חלף על פני טוב וחזר לרע".
טכנית זה סרט פוסט-תיכון, כי איניד (ת'ורה בירץ') ורבקה (סקרלט ג'והנסון) מעבירות ביחד את הקיץ שאחרי סיום בית הספר. אבל כל עולם המושגים שלהן, כל המנטליות שלהן, היא של נערות שמעולם לא מצאו את עצמן חברתית בתיכון. וחוץ מזה, איניד מוצאת את עצמה בקורס קיץ באמנות כתנאי לקבלת תעודת הסיום שלה, ככה שתכלס בית הספר עדיין בתמונה. אבל לא באמת צריך תירוצים כדי לשלב כאן את הקומדיה השחורה הנפלאה הזו של טרי זוויגוף, עיבוד לרומן הגרפי מאת דניאל קלוז. אם מעולם לא שמעתם עליה, אולי זה כי השם העברי מפקשש קומפלט את המקור, "Ghost world", וגורם בגנריותו לתחושה שזאת יצירה זניחה. רק שהיצירה הזו הייתה מועמדת לאוסקר (התסריט הטוב ביותר) ולשני פרסי גלובוס הזהב, וזכתה בשמונה פרסים מטעמם של פסטיבלים ואיגודי מבקרים ליטרלי לכל אורך ורוחב ארה"ב. אבל לא, "העולם שבפנים".
40. "שוב בן 17", 2009
הנה זה שוב, מוטיב החזרה בזמן אל בית הספר: מייק (מתיו פרי) הוא אב לשניים עם קריירה תקועה שלילה אחד מנסה למנוע מאדם להתאבד בקפיצה מגשר, נופל בעצמו ממנו בעצמו, ופתאום הנה הוא שוב בתיכון (עזבו למה דווקא, זה קצת ספוילרי ולגמרי לא רלוונטי). עם זאק אפרון בתפקיד מייק הצעיר, סרטו של בר סטירס נהפך ללהיט של 140 מיליון דולר; כשדבר כזה קורה לסרט שהעלילה שלו מזכירה סרטים שכבר ראינו – מ"ביג" ועד "להתחתן שנית" – זה תמיד כי משהו בביצוע מקפיץ את היצירה אל מעבר לנקודת ה"בסרט הזה כבר היינו", ובמקרה הזה המשהו הוא דיוק. גם בתיאור של חוויית גיל 17, אבל גם ואולי בעיקר באופן שבו גבר בן 37 רואה וזוכר את עצמו אחרי 20 שנה.
39. "לכל הנערים שאהבתי", 2018
הכוכב הזוהר במחלקת סרטי הנעורים של נטפליקס, שחרתה על דגלה ערך מרכזי אחד: הולסומיות. ו"לכל הנערים שאהבתי" שביימה סוזן ג'ונסון הוא באמת סרט הולסומי – בעברית אפשר אולי לומר חינני, למרות שזה לא בדיוק זה - על ילדה אסיאתית מופנמת שכותבת מכתבים לכל הנערים שהיא מחבבת, בלי שום תכנון לשלוח אותם לעולם. מה שכמובן מוביל לכך שכולם נשלחים, מגיעים ליעדם ולא גורמים לה לשום מבוכה כי כולם פשוט מקסימים. יש משהו בילדותיות של הסרט, התמימות, היעדר האדג' וטוב הלב המוגזם שלו, שהופכים אותו למקום רגשי נורא בטוח, המקבילה הקולנועית לחיבוק.
38. "הכישוף", 1996
האם מדובר בסרט הנעורים הכי חרוש בניינטיז על ידי ילדות פריקיות? ברור, בנוסף ל"רדיו חזק" כמובן. אנדרו פלמינג כתב וביים סרט נעורים עם טוויסט של אופל, חריגות חברתית ואובדנות נעורים, שאמנם כלל את נב קמפבל בעשור שבו חשבנו שהיא הדבר הכי מדהים שנולד, אבל את ההצגה גנבה דווקא פאירוזה באלק בתפקיד ננסי, המכשפה שמתפלפת. "הכישוף" הפך לקאלט היסטרי ומוצדק בעיקר כי נתן מענה לכל הילדות שרצו סרטי נעורים אבל קצת באופסייד, והיו צריכות הכוונה זהותית לאזורי האימו והליפסטיקים השחורים. מהסיקוול "המורשת" כולנו נתעלם ונעמיד פנים שלא קרה מעולם.
37. "מלכות הכיתה", 1988
"הת'רז", בשמו המקורי והסביר יותר, לא רק השפיע באופן מובהק על סרט שנמצא אי שם במעלה הרשימה הזו, אלא גם מרגיש לפעמים כמו "ילדות רעות" על קראק. וינונה ריידר, כריסטיאן סלייטר ושאנון דוהרטי חברו למאסטרפיס הזה שביים מייקל לימן, שהיה כישלון קופתי שאפילו לא כיסה את ההשקעה בו אבל הפך לקאלט שהצליח לשלב בין סרט נעורים לקומדיה שחורה משחור. אז נכון, גם כאן יש נערה שמגיעה לתיכון חדש שנשלט על ידי חבורת בנות מגעילות, אבל מכאן מתחילות גם מלא רציחות, התאבדויות ומין, והכל סופר אינטנסיבי ומלחיץ. עוד סרט שמזכיר לשורדי אייטיז וניינטיז כמה מילים כמו "בכיכוב וינונה ריידר וכריסטיאן סלייטר" יכולות להפעיל רגשית.
36. "קראטה קיד", 1984
אפשר להתווכח על השיוך המגדרי של "קראטה קיד" – קצת סרט ספורט, קצת סרט התבגרות, הרבה סרט חניכות – אבל בואו, בסוף בסוף זה סרט על הילד החדש שחוטף מכות בבית ספר עד שבא איש זקן וחכם ומלמד אותו להחזיר. ובואו לא נשכח גם מה מצית את המכות: זאת הידידות שנרקמת בין דניאל (ראלף מאצ'יו) לבין – איך לא – המעודדת אלי (אליזבת שו), מה שלא בה טוב לחבר הספורטאי שלה (וויליאם זאבקה, מי שמככב כיום בסדרת הספין-אוף המוצלחת של נטפליקס, "קוברה קאי"). אז אולי ג'ון ג' אבילדסן ("רוקי") ביים רק סרט גם-תיכון, אבל זה גם אחלה של סרט גם-תיכון.
35. "שבע עשרה על הקצה", 2016
- "יש שני סוגים של אנשים בעולם: אלה שבאופן טבעי מצליחים בחיים, והאנשים שמקווים שכל האנשים האלה ימותו בפיצוץ גדול".
מוזר, אבל ממש נדיר להיתקל ביחסי מורה-תלמיד מעניינים בסרטי תיכון. מצחיקים יש, מביכים יש, אבל מורכבים – כלומר, בלי להיות קריפיים, שזה דווקא יש באבוה – קשה למצוא. וזה בדיוק חלק מהקסם בסרט הביכורים של הבמאית קלי פרמון קרייג: ניידין (היילי סטיינפלד) היא התלמידה המועדפת על מר ברונר (וודי הארלסון), אבל מנקודת המוצא הזאת הדברים מתפתחים אחרת מהצפוי ומהמצוי. כמו כן, ולא בפעם הראשונה ברשימה הזאת, הרשו לנו לומר מילה על השם העברי. בעצם עזבו, זאת מילה לא יפה.
34. "אסקימו לימון", 1978
ל"אסקימו לימון", הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים – הוא מכר 1,350,000 כרטיסים במדינה של 3.69 מיליון תושבים, תנו לזה שנייה לשקוע – זוכרים תמיד את המיניות הבוטה. אבל האמת היא שזה מסתכם בשתיים-שלוש סצנות; בשאר הזמן, "אקסימו" של בועז דוידסון הוא סרט תיכון קלאסי. יותר מזה, במה שנתפס בעיקר כקומדיה פרועה (ואולי פרועה מדי) יש קונפליקט נעורים מובהק: משולש רומנטי של שני החברים הטובים, מומו (יהונתן סגל) ובנצי (יפתח קצור), עם הילדה החדשה בכיתה, נילי (ענת עצמון). ואנשים ימשיכו להזכיר לנצח את "סטלה המגמרת", אבל הלב של הסרט נמצא במקום אחר לגמרי: מסיבת הסיום, שממנה אחת מהצלעות של המשולש המדובר חוזרת הביתה שבורת לב.
33. "טריפ נעורים", 1993
לסרט הזה אין כמעט עלילה: זאת יותר תמונת מצב, מסע בין דמויות – חלקן כבר בתיכון, חלקן מתרגשות לקראת המעבר אליו – ביום האחרון של שנת הלימודים. זה הספיק כדי להבליט ולהקפיץ דור של שחקנים צעירים, בהם בן אפלק, מילה יובוביץ', אדם גולדברג ובעיקר מתיו מקונוהיי (מכירים את ה"אולרייט אולרייט אולרייט" שתמיד מבקשים ממנו לעשות? אז זה מכאן).
ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית לפני/ אחרי הזריחה/ שקיעה) כתב וביים את הסרט האווירתי והמקסים הזה ששמו המקורי, "Dazed and Confused", הולם אותו מאוד; כל גלריית הנערים והנערות יושבת איפשהו על הסקאלה שבין בלבול קל וסהרוריות טוטאליתד. קוונטין טרנטינו בחר ב"טריפ נעורים" כאחד מעשרת הסרטים האהובים עליו בכל הזמנים; אם אתם לא סומכים עלינו, תסמכו על הבמאי הכי טוב בתל אביב.
32. "כמה טוב להיות פרח קיר", 2012
לאן, למען השם, נעלם לוגאן לרמן? מספר שנים הוא החזיק בתואר הכוכב המבטיח של הוליווד, ואז נשאב לחור השחור שנקרא "סרטים לא מוכרים" ולא נראה שוב. עד שהוא יחזור לחיינו בסערה, תמיד אפשר להתרפק על סרט התיכון המרגש בכיכובו.
לרמן מגלם תלמיד תיכון ביישן, דכאוני ומיוסר. מלבד הקשר המיוחד עם המורה לספרות, הוא מתחבר למאניק-פיקסי-דרים-גירל של התיכון (אמה ווטסון) שגוררת אותו איתה להרפתקאות מסעירות ועל הדרך מציתה בו רגשות רומנטיים שלא הכיר (עלילה שחוקה שתמיד עובדת). לא מדובר בסרט תיכון קלאסי - זו לא קומדיה ויש כאן פרקים ממש אפלים - אבל לגרסה הקולנועית לספרו של סטיבן צ'בוסקי, שעיבד את עצמו לקולנוע וגם ביים, מגיע מקום ברשימה. ולו בזכות נוכחותו המשמחת של עזרא מילר בקאסט הגם ככה מהנה.
31. "באהבה, סיימון", 2018
הסרט הראשון של אולפן הוליוודי גדול שבחר להתמקד באהבה להט"בית, וככל הנראה סרט התיכון המיינסטרימי הראשון שהדמות הגאה בו היא גיבורת הסיפור ולא מסתכמת לכדי אתנחתא קומית או "תבלין" משעשע בחיי הדמויות הראשיות והסטרייטיות. הוא עוקב אחר נער צעיר בשנתו האחרונה בבית הספר ששומר על נטייתו המינית בסוד, ובו בזמן עסוק בלגלות את זהותו של תלמיד אחר, בו התאהב לאחר שהכירו השניים דרך התכתבות ברשת. וסרטו של גרג ברלאנטי הוא לא רק אבן דרך של ממש בכל הנוגע לייצוג של הקהילה בתרבות הפופולרית - הוא גם סרט תיכון מהודק, מרגש ומותח עד לרגע האחרון. אה, כן, וכל השחקנים יפהפיים למות. מתי יוצא סרט ההמשך?
30. "משחקי פיתוי", 1999
- "אני חושבת שקורה משהו בין ססיל למורה שלה למוזיקה".
- "זה מטורף!".
- "אני יודעת, היא כל כך צעירה והוא כל כך –"
- "שחור!".
זה לא העיבוד הקולנועי הטוב ביותר ל"יחסים מסוכנים", רומן המכתבים מאת פייר שודרלו דה לאקלו; התואר הזה שייך ל"יחסים מסוכנים" הסרט, בבימויו של סטיבן פרירס. אבל "משחקי פיתוי" אוכל בלי מלח את העיבוד הקולנועי הבולט האחר, "הפיתויים האסורים של ולאמונט". וחוץ מזה, כמה גאוני זה לקחת את העלילה המקורית – בגדול, בחישה חסרת מצפון וגבולות של בני אצולה זה בחייו של זה, סתם כי הם יכולים – ולהלביש אותה על תלמידי תיכון אולטרה-פריבילגיים בניו יורק המודרנית.
תככנות-לשם-תככנות היא מכנה משותף לסרטי תיכון רבים כל כך שרוג'ר קאמבל עשה כאן דבר כמעט מתבקש, והתוצאה טבעית וזורמת ובעיקר כיפית ברשעותה – עם הופעה מוקדמת מצוינת של ריס ווית'רספון, הופעה שמסבירה למה היום אנשים כבר לא יודעים מי זה ראיין פיליפה, וללא ספק ההופעה הקולנועית הטובה ביותר של שרה מישל גלר.
29. "תהילה", 1980
תקשיבו, זה "תהילה". סרטו של דיוויד דה סילבה (ובעקבותיו סדרת הטלוויזיה שעדיין מזוהה עם כל מה שאייטיז) אולי נראה היום מיושן עד פלצות, אבל זה עדיין סרט-התיכון-אמנויות האולטימטיבי. וחוץ מזה, חלקנו עדיין לא מסוגלים לשמוע את "Out Here on My Own" של איירין קארה - אולי לא שיר הנושא, אבל ביי פאר השיר הכי טוב שיצא מהסרט הזה - בלי לדמוע בחשאי. אז זהו.
28. "כרוניקה בזמן אמת", 2012
סרט מהסוגה המכונה "פאונד פוטג'" – אתם יודעים, "צילמנו את זה בעודנו נמלטים מזה" – שבבסיסו רעיון משובב נפש ברשעותו: מה אם שלושה תלמידי תיכון יתעוררו בוקר אחד עם כוחות-על, ולא יעשו עם זה שום דבר טוב?
במרכז הסרט נמצא אנדרו (דיין דיהאן), ילד כאפות בתיכון ובבית שמשתמש בכוחות העל לצרכי "הכל עובר עליך". אבל גם השניים האחרים, מט (אלכס ראסל) וסטיב (מייקל בי. ג'ורדן בתפקיד פריצה נהדר) לא נעשים גיבורי-על: מנטלית הם נשארים תיכוניסטים מתודלקים בהורמונים, והתסריט מאת מקס לנדיס אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהייתה בכלל אפשרות אחרת. זה נבון, זה מרושע, זה מצחיק-אפל וזה גובל במופתי; פשוט לא ברור איך הבמאי ג'וש טראנק, שעשה סרט ביכורים כל כך טוב ושלם, הלך מאז רק מהדחי של "ארבעה מופלאים" אל הדחי של "קפונה". אולי הוא פשוט מאלה שהגיעו לשיא כבר בתיכון.
27. "יפה בוורוד", 1986
- "את יודעת, הייתי עם הרבה בנות מבית הספר הזה. אני לא רואה מה עושה אותך שונה מהן".
- "ובכן, יש לי טעם".
מולי רינגוולד בתפקיד המגדיר של הקריירה שלה, ג'ון יוז המנוח עם תסריט התבגרות כמו שרק הוא ידע לכתוב (ובמאי בשם הווארד דויטש שאף אחד לא זוכר מרוב שהסרט הזה מזוהה עם יוז). זאת קלאסיקה אמיתית של הז'אנר ותוצר מובהק של האייטיז, העשור הקולנועי שהוגדר להפליא על ידי משפט אחד מתוך "וול סטריט" של אוליבר סטון: "תאוות בצע היא טובה". אז אפשר להתווכח על האידיאולוגיה ועל ההשפעה שלה על הסיפור – הרי תכלס, בת העניים אנדי מחפשת ומוצאת הצלה אצל הילדים העשירים בבית הספר – אבל לא על האופן המדויק שבו "יפה בוורוד" מתאר את כל מה שכל כך יפה, וגם את כל מה שכה חרא, בשנות התיכון.
26. "נעורים בקצב מהיר", 1982
הבמאית איימי הקרלינג עוד תחזור לרשימה הזו במקום הרבה יותר גבוה, אבל "נעורים בקצב מהיר" (במקור "Fast Times at Richmond High") הוא קלאסיקה בזכות עצמו, בזכות התסריט מאת קמרון קרואו ובזכות הקאסט - שהיה רובו ככולו לגמרי לא מוכר כשהסרט יצא, ומאוד מוכר אחריו. ואנחנו מדברים בין היתר על שון פן (אין, איזה סטלן מעולה הוא!), גאדג' ריינהולד, ג'ניפר ג'ייסון לי, ניקולס קייג', אריק סטולץ, פורסט ויטאקר, פיבי קייטס ואנתוני אדוארס, אז כבוד.
את העלילה אפשר לתקצר לכדי "תיכוניסטים מחפשים אהבה" בלי שזה יחטא יותר מדי ליצירה, אבל זה בדיוק העניין: הקרלינג יצרה סרט צנום עלילתית אבל עשיר בדמויות סופר-ספציפיות שהשחקנים הצעירים ידעו למקסם, גם אם התסריט נתן להם מעט מאוד והעריכה השאירה אפילו פחות.
25. "חורשות את הלילה", 2019
הנה קטע מתוך הביקורת המלאה שפורסמה כאן במאקו על סרט הביכורים של אוליביה וויילד כבמאית, זה די מסכם את זה: "כמו 'קלולס' לניינטיז, כמו 'באה בקלות' לעשור הקודם, הסרט הזה מצליח לתפוס בדיוק את רוח הזמן. זה דבר שקורה אחת לכמה שנים בסרטי נוער/ תיכון, אבל בהינתן שהעושים במלאכה הם באופן טבעי בגירים, תמיד דרוש נס כדי שזה לא ייראה כמו ניסיון של דוד מביך - או במקרה הזה דודה מביכה - להתחבר ל'צעירים של ימינו'. בגיל 35, אחרי קריירה כשחקנית, אוליביה וויילד נכנסת בנונשלנטיות כמעט פושעת למשבצת שמילאה טינה פיי ב'ילדות רעות': המבוגרת האחראית-אך-המחוברת".
24. "רחוב ג'אמפ 21", 2012
סרטם של כריסטופר מילר ופיל לורד הוא יותר פרודיה מאשר הדבר עצמו, ועדיין אחד מסרטי התיכון המוצלחים של העשור האחרון. העלילה זורקת את צ'נינג טייטום וג'ונה היל בחזרה לבית הספר כשוטרים סמויים, פוזיציה דומה לזו של דרו ברימור ב"אף פעם לא התנשקה" – אבל בעוד שהסרט ההוא לא נכנס בכלל לרשימה הזאת, "ג'אמפ" מדגדג את העשרימייה הפותחת עם לב גדול להפתיע והומור חד כרולר בלייד.
23. "בחזרה לעתיד", 1985
האם "בחזרה לעתיד" הוא בכלל סרט תיכון? האם זאת בכלל שאלה בהתחשב בכך שהקליימקס הרגשי שלו הוא סצנה שבה החנון של בית הספר סופסוף מתייצב מול הבריון וכבונוס זוכה בנערה? כנראה שהתשובה הנכונה נמצאת איפשהו באמצע. מכל מקום, הדירוג מייצג את הקונצנזוס שנרשם בצוות שלנו (בתום ריב של מספר שעות שאיים לגלוש לאלימות גופנית, אבל עדיין, נרשם): "בחזרה לעתיד" הוא בקלות אחד משלושת הסרטים הטובים ברשימה הזאת; הוא פשוט לא סרט *תיכון* עד כדי כך טוב.
22. "אלכס חולה אהבה", 1986
שמונה שנים אחרי "אסקימו לימון", יצרני הבורקס המצליחים בועז דוידזון ואלי תבור ("צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר") הצעידו גיבורים חדשים במסלול החניכה של החרמנות הישראלית. כמו "אסקימו", גם "אלכס" מתרפק על ישראל של שנות ה-50 ומשתעשע במפגש בין מתבגרים מולכי הורמונים לתרבות הפוריטנית הסובבת אותם – אבל גם מעז לגעת בנוגעים כבדי משקל כמו משטר הצנע והשואה. תוסיפו שתיים מהדמויות המצוטטות (והמגוחכות) בתולדות הקולנוע המקומי – פארוק ופישנזון – ותקבלו קאלט ישראלי.
21. "בחירות", 1999
לפני שאלכסנדר פיין ביים את "דרכים צדדיות", "בנוגע לשמידט" ו"היורשים", הוא ביים את סרט התיכון הכי קיצוני והכי חתרני שיצא מאמריקה בשנות ה-90. מת'יו ברודריק הוא המורה ששונא למוות את התלמידה המושלמת ריס ווית'רספון, שונא עד כדי כך שהוא מוכן לחבל במסע הבחירות שלה לנשיאות בית הספר. הבינוניות הממארת שלו מול ההצטיינות האובססיבית שלה, הציניות העיייפה שלו מול הפרפקציוניזם ההיפרי שלה – קשה להחליט את מי לשנוא יותר, וזה עוד לפני שנכנס לתמונה המתחרה הנוסף על תואר הנשיאות, ספורטאי בוק עם לב רחב ושכל צר. יא אללה איזה סרט.
20. "עשרה דברים שאני שונאת אצלך", 1999
עם צוות מדרגים כמעט זהה ושיטת דירוג כמעט זהה, סרטו של ניל יונגר על פי "אילוף הסוררת" של שייקספיר סיים חמישה מקומות גבוה יותר במצעד הקומדיות הרומנטיות שערכנו כאן ממש לאחרונה. זה בטוח אומר משהו, רק שאין לנו מושג מה. בכל מקרה, הסצנה – כלומר *ה*סצנה, זו שבה ג'וליה סטיילס מקריאה להית לדג'ר את השיר שהעניק לסרט את שמו – הייתה ונותרה אחד הרגעים היפים בהיסטוריה של הז'אנר. ואם מישהו יתחכם וישאל איזה מהז'אנרים, אז התשובה היא ששניהם.
19. "אמריקן פאי", 1999
- "אני חייב להודות, בן, שגם אני אוננתי לא מעט כשהייתי יותר צעיר. נהגתי לכנות את זה 'ללטף את הסלאמי'. אתה יודע, 'להכות את הגוץ'. והדוד שלך, מורט? הוא חונק את הנחש בעל העין האחת חמש-שש פעמים ביום".
תגידו מה שתגידו על הומור ההגעלות ועל האובססיה של הסרט הזה למלאכת העינוג העצמי, "אמריקן פאי" של פול וייץ הוא אחד המצחיקים. בלי יותר מדי עניינים שבלב (אבל גם לא לגמרי בלעדיהם), בלי יותר מדי תובנות (אבל שוב, לא בהיעדרן המוחלט), הדבר הזה הוא פשוט שירה. תיזכרו רגע בראנינג-גאג של "פעם במחנה המוזיקה" ותגידו לנו שאנחנו משקרים.
18. "מעודדות צמודות", 2000
עם כל הכבוד ל"אנטמן", זה עדיין הסרט הכי טוב בקריירה של הבמאי פייטון ריד וחבר של כבוד במיני-סוגה שאנחנו מתים עליה: אנשים שטובים בדברים מביכים (בין החברים אחרים: "דודג'בול", "תחליקי", "פיץ' פרפקט". די נו, ברור שלשיר קאברים בא-קפלה זה מביך).
הסיפור על להקת המעודדות שמגלה שכל הרפרטואר שלה גנוב אינו סרט תיכון מובהק – מבנית ומהותית, "מעודדות צמודות" הוא סרט ספורט – אבל הרוח של שנות התיכון, בדגש על הפער שבין בתי הספר שיש להם ואלה שאין להם, עוברת כאן כל כך מדויק שהסרט מרוויח ביושר את מקומו בטופ-20 של הדירוג הזה.
17. "צעקה", 1996
- "בני זונות חולניים, ראיתם יותר מדי סרטים".
- "סיד, אל תאשימי את הסרטים. סרטים לא יוצרים פסיכופתים. הם רק הופכים את הפסיכופתים ליותר יצירתיים".
מצד אחד, "צעקה" מסמן וי לכל אורך הצ'ק-ליסט של פרודיה על סרט משספים, תת-סוגה שיסוף תיכוניסטים. מצד שני, הוא עובד כסרט משספים לכל דבר ועניין. זאת סצנת הפתיחה הגאונית, זה הטריק של "נכון אתם חושבים שזאת הכוכבת שלנו? אז הופה מתה" (מה ספוילר, הסרט הזה יצא שנה אחרי ווינדוז 95), וזה בראש ובראשונה התסריט מאת קווין וויליאמסון ("דוסון קריק"), שמצא את שביל הזהב המושלם בין אהבת קולנוע גיקית בלתי מתפשרת וסיפור אימה שעומד לגמרי בזכות עצמו. ווס קרייבן ביים, ואנחנו קיבלנו תפקידי פריצה קולנועיים מדור שלם של שחקנים – כולל נב קמפבל, רוז מק'גוון, דיוויד ארקט ואשתו לעתיד (כיום לשעבר) קורטני קוקס.
16. "ג'ונו", 2007
להיכנס להריון באמצע התיכון, איזה סרט. אליוט פייג' בתפקיד חייו, דיאבלו קודי בתסריט המגדיר של הקריירה שלה ומייקל סרה לא מעצבן – נס שהסרט הזה קרה כמו שהוא קרה, גם בגלל הנושא הנפיץ (בוודאי באמריקה) וגם בהינתן שזה היה רק הסרט השני בקריירת הבימוי של ג'יייסון רייטמן. "ג'ונו" רגיש ומרגש, מצחיק ומעורר מחשבה, קונטרוברסלי אבל בשום אופן לא פרובוקטיבי. צפו בו היום – שוב, או כי הגיע הזמן – ותראו בעצמם. אין דברים כאלה.
15. "ללכת שבי אחריו", 1989
- "למה אנחנו זקוקים לשפה?".
- "כדי לתקשר".
- "לא. כדי לחזר אחרי נשים".
איזו פנינה מרהיבה של קולנוע מאת פיטר וויר, הבמאי האוסטרלי שהוציא מרובין וויליאמס את ההופעה הדרמטית הגדולה הראשונה שלו ("פישר קינג", "התעוררות", "סיפורו של וויל האנטינג" – כל אלה באו אחר כך). "ללכת שבי אחריו" הוא כנראה לא האסוציאציה הראשונה של אף אחד למשמע הצירוף "סרט תיכון", אבל מתחת לקליפה הספציפית שלו – הפנימייה היוקרתית-שמרנית, המורה לשירה שמעודד את התלמידים שלו לחשוב מחוץ לקופסה – נמצאת יצירה על נערים בשנים המעצבות שלהם, על החלומות והתוכניות והתשוקות שלהם, וגם על חוסר היכולת המובנה של ההורים ו(רוב) המורים שלהם להבין את כל הנ"ל. עם אוסקר לתסריט הטוב ביותר (טום סקולמן), פרס סזאר לסרט הזר ופרס BAFTA לסרט הזר, זה אחד הסרטים המעוטרים ברשימה הזאת. והכל ביושר.
14. "קארי", 1976
אחד מסרטי האימה הגדולים של שנות ה-70 מציג גיבורה שפשוט אי אפשר לשכוח: קארי (סיסי ספייסק) חובה התעללות גם מידי אמה הפונדמנטליסטית וגם מידי הבנות בתיכון, עד שמשהו נורא ועוצמתי מתעורר בה ואוטוטו הוא יוצא משליטה ומתנקם בכולם על הכל. סטיבן קינג כתב את הספר, בריאן דה פלמה ביים, וסצנת נשף הסיום אפקטיבית היום בדיוק כשהייתה לפני 45 שנים. בעצם, בהינתן הסטריליות של הקולנוע בן זמננו, כנראה שיותר.
13. "סיוט בחדר המורים", 1998
לא ברור איך סרט כל כך אדיר מצליח לחלוף - באופן יחסי - מתחת לרדאר, אבל לא מתחת לרדאר שלנו! כי תרכובת האימה-מד"ב-נעורים הזאת נכתבה על ידי קווין וויליאמסון ("צעקה", "דוסון קריק") ובוימה על ידי רוברט רודריגז ("פלאנט טרור", "עיר החטאים") ושניהם, איך נאמר, ניכרים מאוד. תוסיפו לזה את ג'וש הארטנט בשנים שבהן הוא היה רלבנטי, ותקבלו סוג של "פלישת חוטפי הגופות" אבל בתיכון. ולא שצריך יותר מזה כדי להפוך לסוס השחור של רשימה שכזו, אבל יש בסרט הזה גם חתיכת מסר חתרני ומרענן - ילדים, קחו מלא מלא סמים, אולי זה יציל אתכם מחייזרים.
12. "יש לה ביצים", 2006
- "עקבים הם המצאה גברית שנועדה לגרום לעכוז הנשי להיראות קטן יותר. ולהקשות עליה לברוח".
גם ככה יש לנו נטייה להתאבסס על סרטי תיכון, אז בטח ובטח כשהם פמיניסטיים (סוג של) ועל אחת כמה וכמה כשמככב בהם צ'אנינג טייטום בשעתו הטובה (אוהו, כמה טובה). סרטו של אנדי פיקמן, עיבוד חופשי ל"הלילה ה-12" מאת וויליאם שייקספיר, עוקב אחר ויולה (אמנדה ביינס), נערה שחולמת לשחק כדורגל בנבחרת הבית ספרית ומתחפשת לאחיה כדי להצליח להשתחל אליה בעורמה. בדרך היא מתאהבת בשותף שלה לחדר, דיוק (טייטום), גם בן וגם רגיש למות (שוקינג). מלבד רגעים נוגעים ללב (זוכרים את הקטע עם הגאודה?), "יש לה ביצים" מכיל את כל מה שסרט תיכון טוב צריך להכיל: סיר לחץ שמתבשלות בו אהבות ואכזבות, תרמית שהולכת ומסתבכת, תבניות חברתיות שסופן להתנפץ וגיבורה אחת שמוכיחה את עצמה הן כביג-שוט בתחומה והן כמושא אהבתו מאז ומתמיד של נער נאה. מה צריך יותר מזה?
11. "בלוז לחופש הגדול", 1987
לטעמנו הקולקטיבי מדובר באחד מהסרטים הישראליים הטובים ביותר בכל הזמנים, וכסרט תיכון הוא עושה משהו שכנראה רק סרט ישראלי יכול לעשות: מחבר בין ההתרגשות של טקס סיום כיתה י"ב, אווירת החופש האחרון שלפני הצבא, והרגע שבו השטוזה של השכול חודרת לתוך הנאיביות של גיל 18.
בין התסריט שכתב דורון נשר לבימוי החסכוני של רנן שור, "בלוז" הוא הקולנוע הישראלי שתמיד רצינו: נגיש ומרגש, לגמרי מקומי בחומרים שהוא מטפל בהם ועדיין אוניברסלי ברגשות שהוא מציף. חוץ מזה, צוות שלם של שחקנים נותן כאן הופעה של פעם בחיים – החל בשחר סגל, יואב צפיר ודור צויגנבום בתפקידים הראשיים וכלה בעדנה פלידל כמנהלת בית הספר שהחלטת "ההצגה חייבת להימשך" שלה – ואז החרטה שלה על אותה החלטה – הם מהרגעים הכי חזקים שהיו בקולנוע שלנו.
10. "מרד הנעורים", 1955
נדירים הסרטים שמצליחים להיות גם רלוונטיים וגם אפקטיביים יותר מ-65 שנה לאחר שיצאו לאקרנים, אבל "מרד הנעורים" הוא לגמרי כזה. ההתעסקות הנועזת והחכמה בהומוסקסואליות בתקופה שבה היה אסור אפילו לרמוז על כך בסרטים, סטירת הלחי המצלצלת למודל המשפחה האמריקאית הלבנה והאידיאלית, הביקורת הנוקבת על ריקבון מערכות החינוך בארה"ב ובעיקר ג'יימס דין אחד, אדיר ומיוחד, באחת מתצוגות המשחק הכי איקוניות בהיסטוריה של הוליווד, הופכים את יצירת המופת של ניקולס ריי לא רק לסרט אדיר שעומד בפני עצמו - אלא גם לבית ספר לסרטי התבגרות ונעורים באשר הם.
9. "באה בקלות", 2010
אוי, כמה טובה אמה סטון בסרט הזה. כמה יפה היא עוטה את כל השכבות של אוליב, תלמידת התיכון שמוציאה לעצמה שם של זנזונת – בהתחלה כדי לעזור לחבר הומו שנמאס לו מההקנטות, אבל אחר כך פשוט כביזנס. אני אגיד ששכבתי איתך, אתה תקבל אפגרייד חברתי, עכשיו כמה אתה משלם. העיבוד החופשי הזה לרומן "אות השני" מתפקע מרוב דמויות משנה מושלמות (אוי, ליסה קודרו כיועצת של בית הספר! דאבל אוי, תומאס היידן צ'רץ' כמורה האהוב על אוליב!), אבל הבמאי וויל גלוק יודע בדיוק מתי לפנות את מלוא הבמה לסטון – בהופעה שהביאה לה מועמדות לגלובוס הזהב, והייתה צריכה לסדר לה אוסקר.
8. "סופרבאד", 2007
- "אני כל כך רטובה עכשיו".
- "כן, אמרו שזה יקרה בשיעור בריאות".
יום אחד נפגוש את מי שהוסיף לשמו של הסרט הזה בישראל את הטגליין "חרמן על הזמן", וכמו ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות נעמוד ונשאל למה.
"סופרבאד" לא מתרחש בתיכון גופא אלא סביבו, אבל סרטים בודדים הצליחו לתפוס ככה את הווייב התיכוניסטי, בדגש על מה שבני 18 חושבים שנכון לעשות עם אלכוהול. ובנות. ושוטרים. ג'ונה היל ומייקל סרה התחילו כאן קריירות; ביל היידר וסת' רוגן יצרו את צמד השוטרים המוצלח ביותר בקולנוע מאז "נשק קטלני"; ואילו כריס מינץ-פלאס התחיל כאן חיים שלמים שבהם אנשים יכירו אותו רק בשם מק'לאבין. אם יש דבר כזה יצירת מופת של הומור נמוך, אז זה בול מה שזה.
7. "היי סקול מיוזיקל", 2007
אי אפשר להגיד "היי סקול מיוזיקל" בלי להתחיל לפצוח בשיר, וזו עובדה. באשר לשאלה *איזה* שיר התשובה כבר פחות ברורה, כי יש כל כך הרבה מוצלחים; הרי הסרט הזה נהפך לפסקול של תקופה (וגרר אחריו עוד שני סרטי המשך שנראים היום רע מאוד), ובזמנו היווה את פסגת כל חלומותינו ושאיפותינו. רצינו להיות גבריאלה, רצינו חבר כמו טרוי, ועמוק בליבנו גם אהבנו את שארפיי על כל המשתמע מכך. מה לעשות, היא אייקונית. אז נכון, הוא ממש לא עומד במבחן הזמן - לא בצילום החובבני, באפקטים הגרועים או במסרים שהוא משדר (האם ידעתם ששחורים יכולים לצאת רק עם שחורים אחרים?), אבל הוא עדיין שווה מקום בעשירייה הפותחת שלנו.
6. "בריק", 2006
אם זה היה תלוי בנו, אז "בריק" של ריאן ג'ונסון היה מתנוסס בראש רשימת ההשלמות של כל אחד ואחת מכם/ן. עם טור הכנסות של 3 מיליון דולר בעולם כולו מדובר כנראה בסרט הכי פחות נצפה ברשימה הזו, ומדובר בפאקינג עוול, כי זאת אולי ההברקה הכי גדולה בהיסטוריה של סרטי התיכון.
ב"בריק" הלחים ג'ונסון שני ז'אנרים: פילם נואר, כלומר סרט אפל קלאסי עם עלילה בלשית שבמרכזה חוקר פרטי, וסרט תיכון כהלכתו. איך זה מתחבר? להפליא, אם כבר שאלתם. החוקר המדובר הוא ברנדן (ג'וזף גורדון לויט), תיכוניסט שמגלה את גופתה של חברתו ויוצא לחפש את האחראים בעצמו; ג'ונסון סיפר בעבר שהופתע לגלות עד כמה הדמויות הקלאסיות של הסרט האפל יושבות על הסטריאוטיפים המקובלים של תלמידי תיכון, ובלי להיכנס לפרטי עלילה, זה פשוט נכון. "בריק" הוא תעלומת רצח סוחפת בתוך סרט תיכון אפל, שני הדברים פשוט קורים זה לצד ובתוך זה, והתוצאה נעה כל הזמן בין המצחיק, השנון, המפתיע והמזעזע.
5. "קלולס", 1995
פייר, ממנו ציפינו ליותר. למען האמת, כשיצאנו לדרך הימרו רוב המדרגים שלנו ש"קלולס" יהיה המנצח – אבל 19 הנקודות המצטברות שקיבלה קלאסיקת הניינטיז של איימי הקרלינג הספיקו לה רק כדי לפתוח את הטופ-5 (אל תשברו את הראש בנוגע ל-19 הנקודות, זאת שיטת דירוג סבוכה המבוססת על העיקרון שלפיו קמרלינג לא יודע חשבון).
"קלולס" הוא בפירוש על-זמני, יעידו הנערות והנערים שצופים בו היום; מהצד השני של ההיסטוריה יעידו גם קוראי "אמה" של ג'יין אוסטן מ-1815, שהסרט הוא עיבוד חופשי שלו. אולי זה כי שר (אליסיה סילברסטון) היא שילוב מושלם בין קלות דעת, טוב לב ובסופו של דבר גם יושר שכל שמתחבא מתחת להר של קשקושי טיפשעשרה. אולי זה כי התסריט שכתבה הקרלינג הוא גרסה קולנועית למה שסידני לאופר שרה עליו ב"Girls Just Want to Have Fun". ואולי אין מה לנתח, אלא רק להעריך סרט שניסה לצייר תמונה מדויקת של נעורים ב-1995 תוך התבססות על ספר מ-1815, ונשאר רלוונטי ב-2021.
4. "מועדון ארוחת הבוקר", 1985
- "כשאתה מתבגר, הלב שלך מת".
מדהים, פשוט מדהים מה שהצליח הבמאי-תסריטאי ג'ון יוז לעשות ב-93 דקות עם חמש דמויות: להציג אותן, לגרום לנו לחשוב שהבנו אותן, לגרום לנו להבין שלא הבנו כלום, ורק אז לפענח לנו אותן. זה מסוג הדברים שקורים במחזות, אבל "מועדון ארוחת הבוקר" לא מבוסס על מחזה; הוא פשוט תסריט עד כדי כך טוב.
אמיליו אסטבז הוא הספורטאי, ג'אד נלסון הוא הסטלן, אנתוני מייקל הול הוא החנון, מולי רינגוולד היא המליאנית ואלי שידי היא הפריקית. כולם נאלצים לבלות ביחד בריתוק, ויותר לעניין מבחינה קומית ודרמטית, להכיר אחד את השנייה. לתוך המסגרת העלילתית המינימליסטית הזאת מצליח יוז ליצוק את כל השיט של השנים האלה – הבלבול, חוסר הביטחון, הפוזה, השילוב המוזר של קץ הילדותיות וראשית הבגרות – ועל הדרך לחלץ הופעות מיטביות מהקאסט כולו. סרט נהדר, רק שלדאבונו הוא חצי ראש פחות נהדר מסרט אחר של ג'ון יוז.
3. "שמתי ברז למורה", 1986
כן כן, הסרט *הזה* של ג'ון יוז. אם מוסכם עלינו שסרטי תיכון טובים נמצאים איפשהו על התפר שבין כאבי גדילה מטאפוריים ושטותניקיות מוחלטת, הרי שיום החופש של פריס ביולר הוא האיזון המושלם בין שני הקטבים. וגם במקרה הזה, הכל הוא עניין של דמויות: מצד אחד פריס (מתיו ברודריק), המבריזן הסדרתי המתוחכם וחסר הדאגות; מצד שני קמרון (אלן ראק), בן העשירים החרדתי שלוקח הכל ללב. ובאמצע סלואן (מיה סרה), בת הזוג של פריס ומי שתהיה שם בדיוק כשקמרון יצטרך עזרה מהסוג שהחבר הכי טוב לא יכול לתת.
טוב, אלה רק העלילה והדמויות. ו"שמתי ברז למורה" הוא קודם כל וייב – של רחובות שיקגו, של ההשתלטות של פריס על מצעד יום פון שטויבן עם שירת "Twist and Shout", של הניסיון האומלל של מנהל בית הספר (ג'פרי ג'ונס) להישאר צעד אחד לפני התלמידים הסוררים שלו, של אחותו של פריס (ג'ניפר גריי שנייה לפני "ריקוד מושחת"), ואיך לא – של בן סטיין, שחקן שקנה את עולמו בדמותו של מורה שכו-לם זוכרים אותו רק כי הוא אומר "ביולר? ביולר?".
2. "גריז", 1978
גבירותינו ורבותינו, קבלו את הסוס השחור שלנו. מיוזיקל תקופתי? בוודאי. קומדיה רומנטית? ברור. אבל הנה, "גריז" גם כסגן אלוף סרטי התיכון של כל הזמנים – והאמת, הכי בצדק.
נזכיר למי ששכח או נספר למי שמעולם לא צפה: "גריז" מספר את סיפורה של שנת הלימודים האחרונה בתיכון "ריידל". תלמיד בית הספר, דני (ג'ון טרבולטה), בילה בחופשת הקיץ עם נערה אוסטרלית (אוליביה ניוטון ג'ון); היא הייתה אמורה לחזור הביתה, אבל פתאום מתברר שהיא עדיין כאן, ואפילו נרשמה לבית הספר. כל מה שקורה מכאן – המצ'ואיזם שהוא מנסה להפגין כשהחבר'ה שלו בסביבה מול גילויי האהבה שלה, האופן שבו מקבלות אותה התלמידות, הניסיון שלו לצאת גבר במרוץ מכוניות – כל זה קורה בתיכון, כי כל זה יכול לקרות רק בתיכון. עם חופשות קיץ קסומות ובולשיט של ילדים שחושבים שהם גברים וצונאמים של הורמונים. אז כן, "גריז". You're the One That I Want במקום השני.
1. "ילדות רעות", 2004
- "גרטשן, אני מצטערת שצחקתי עלייך בפעם ההיא שהתחלת לשלשל ב'בארנס אנד נובל'. ואני מצטערת שסיפרתי לכולם. ואני מצטערת שסיפרתי את זה שוב עכשיו".
הזכרנו קודם את שיטת הדירוג שלנו, והנה עובדה: ל"גריז" הספיקו 27 נקודות כדי להגיע למקום השני. "ילדות רעות" קיבל מהצוות שלנו 74. אם אי פעם היה קונצנזוס, זאת הנקודה. וזה הגיוני, כי כתיבה מופתית, ליהוק מושלם, צורה ותוכן התאחדו כאן ליצירה שאין ולא הייתה כמותה.
לא נגזים אם נטען ש"ילדות רעות" עיצב דור. זה לא סתם שהוא הפך לקאלט, ולא במקרה שעד היום אנשים מצטטים ממנו שורות. התסריט המהודק, המצחיק והחכם שכתבה טינה פיי לא מסתכל על חיי התיכון מבחוץ ומנסה לנחש בערך מה קורה שם; הוא טקסט אינטליגנטי שמצליח להבין מה מתחולל באמת בנימי נפשם של תיכוניסטים, בגיל הכל כך מבלבל ונורא הזה. כולנו מכירים את האמא המביכה, את החברה העשירה והמפונקת, את המורה הבומרית וטובת הלב או את הבחורה היפה והכלבה - או בשמה השני רג'ינה ג'ורג' (רייצ'ל מקאדאמס בתפקיד של פעם בקריירה). כולנו יודעים מה זה לא למצוא את עצמך בין החבורות שאוכלות ביחד ארוחת צהריים, לשקר להורים ולהיתפס על חם או להיגרר אחרי החברה הרעילה. אלו לא דברים שאי פעם יפסיקו להיות רלוונטיים, ולכן סרטו של מארק ווטרס מצליח להיות אלמותי. וכל זה מלווה בהגשה ובמשחק נהדרים בתיבול טיימינג קומי מושלם, לא פחות, של שורת שחקנים אדירים שהיו אז ברובם בתחילת דרכם.
"ילדות רעות" הצליח לשכלל את סרט התיכון לדרגת שלמות שפשוט לא חשבנו שאפשרית. זו העובדה שלא משנה כמה פעמים נצפה בו, עדיין נופתע כשרג'ינה נדרסת על ידי האוטובוס, נתגלגל מצחוק כשדמיאן צועק "היא אפילו לא לומדת פה" ונתרגש עד דמעות כשקיידי מחליטה לחלק את כתר הפלסטיק שלה. אז פטץ' אולי לעולם לא יקרה, אבל "ילדות רעות" קרה ובגדול. וזה ממש גרוּל.