היינו בני שש עשרה ובדיוק הייתי עסוקה אז בלנסות ולהתאים חלקים משונים יחד כדי לבנות לי איזו אישיות שאפשר לשרוד איתה. רק "אובייסלי בתולה מתה" זה פשוט לא מספיק בשביל לבדל את עצמך בתיכון, והייתי שמחה למדוד כל מיני חלקי אישיות של אחרים כדי לראות אם זה מתאים עליי; זו היתה תקופה מעיקה ורגשנית ורעשנית, מופגזת שאלות חובה כמו "מי אני?" "ממה אכפת לי?" "פאפא קן יו היר מי?".

יום אחד מצאתי את עצמי בפוזיציה המתאימה לאוורר לפחות חלק מהשאלות האלו, כשנקלעתי לסימפוזיון מחששה בדיוק כשאיזו חברה נאמה בלהט לקהל השבוי "זה נורא מה שקורה, זה טבח, ואנחנו עושים הפגנה ליד שער שבע בסנטר". חיבבתי הפגנות (מה יותר מגדיר אישיות מאיזו הפגנה עסיסית?), והיו לי מכנסיים מתרחבים חדשים וכעורים לחנוך, ובכיתה י' אם הצלחתי לעבור תשע פעמים שלא לשום צורך, בדיזנגוף סנטר, זה היה נחשב שבוע טוב. היא המשיכה "זה מגעיל, וזה כמו שואה בשבילם. מה אתם חושבים על השלט שעשיתי?". על השלט נכתב באותיות הכי מדממות שאתם מצליחים לדמיין "די לרצח תולעי המשי". הנה כוכבית - מסתבר שכדי לייצר משי, מרתיחים את פקעות המשי עם הזחלים שבתוכן. זו הדרך היחידה לטוות חוט ארוך שלם של משי. זה הרצחת ואז ירשת ברמה פיוטית כמעט. סיפור שמתחיל על עץ תות ונגמר בסלון כלות. 

מחאה כיכר הבימה (צילום: תומר נויברג פלאש 90)
"מה יותר מגדיר אישיות מאיזו מחאה עסיסית?" | צילום: תומר נויברג פלאש 90

"תגידי", הכנסתי את עצמי חצי מטר עמוק יותר לתוך בוץ ההסברה הזה, "זה לא שבכל מקרה, בכל צורה שלא יקחו את המשי, התולעים ימותו?". זו הייתה שאלה שלא התקבלה בברכה, עוד כוכבית - היא הייתה טבעונית בתקופה שאנשים עדיין חשבו שעוף זה צמח. והתשובה על השאלה שלי היא - כמובן שכן, התולעים ימותו בכל מקרה. מה שעוד נהיה מובן מאוד, זה שלא היה אכפת לי בכלל מתולעי המשי האומללים. כי בזמן שאין לי שום חיבה לבד הדוחה והאף פעם לא יושב יפה, משי, עוד פחות אכפת לי מתולעי המשי. ולמעשה, אם הייתי רואה את בן דודם התולעת סתם, כנראה הייתי מתנקשת בו. תולעים בצד, ביני ובין החברה הדברים לא חזרו להיות אותו דבר. המשפט "חשבתי שאת אדם טוב יותר" נאמר כאילו בהלצה, או חצי הלצה, והצליח לשרוט קצת. 

לא הייתי אדם טוב יותר ממה שהייתי. הסתבר שלאמפטיה שלי יש גבול, והגבול עבר בתולעי המשי המזורגגות שלא הייתי מוכנה לבזבז את מכנסי הפדלפון או את מכסת הצער שלי עליהן. ואז נהיה לי ברור יותר שבעצם זה העניין, יש לנו איזו מכסת צער, ואיתה מגיעה כלכלת צער. עוד לפני שבכלל מדברים על מוסר ועל מצפון ועל ערכים - אין לנו, טכנית, את האפשרות להעביר את היום בגיז'דור בלתי נגמר. אי אפשר. אפילו הלב המדמם ביותר, המצוחצח והטהור ביותר, יהיה חייב באיזשהו שלב ביום, להניח לטבח הדולפינים היפניים הנורא, או זליגת הנפט לאוקיינוסים, וללכת לנשנש איזה משהו ולהזדגג קצת מול פאולה וליאון. אין ברירה, זה או זה או ציפרלקס בטפטוף מתמיד לתוך הווריד.

מחאה כיכר רבין (צילום: אייל מרגולין)
"אכפת לנו בעיקר ממה שמזכיר לנו את עצמנו, וכל השאר הוא תהליך אוצרות של מטרות ועניינים" | צילום: אייל מרגולין

 אם אני מצמידה חרב לצוואר של עצמי, אני מודה: אכפת לי בעצם ממה שדומה לי, אכפת לי ממה שמהדהד אותי. את כל השאר לימדתי את עצמי להתאכפת עליו, וגם את זה הגבלתי, כי כאמור - חלאס, צריך להספיק דברים. אם אתם אנשים נוצצי עיניים ומאמינים בטוב, אתם סבורים שסך האמפתיה שלנו, והיכולת שלנו להצטער צער גדול ועמוק עם האחר, הוא נביעה טבעית טהורה של הנשמה או כל דבר דומה. אבל אני אלך על האפשרות הסוציופתית יותר - אכפת לנו בעיקר ממה שמזכיר לנו את עצמנו, והשאר הוא תהליך אוצרות. איסוף קפדני יותר או פחות של מטרות ועניינים, פוליטיים וחברתיים, של סעיפי אכפתיה ואמפתיה שהם חלק משורת הביו הדמיונית שאנחנו משננים לעצמנו, ומכירים את עצמנו ואחרים דרכה. אני עומר משכונת ביצרון, אני ישבתי בכיכר במעגלי גיטרה ונרות נשמה ב-95', מוציא קעריות מים לחתולים מאז 2003 ,והזלתי דמעה בהפגנה למחאת הלהט"ב. מכירים אותך עומר.

שריפתך היא לא שריפתי

שני דברים אמורים להמם אותך הצופה, כשמתיו מק'ונוהיי המגלם עו"ד בסרט "עת להרוג", מבקש מהמושבעים המנוכרים במיסיסיפי לדמיין שהילדה הקטנה שהוכתה ונאנסה, היא לבנה. הראשון הוא הדמיון הכפוי של אותה ילדה לבנה, להבדיל מהילדה השחורה. הדבר השני שאמור לטלטל אותנו, הוא שאנחנו חארות ואנושיים ופגומים עד כדי כך, שהצער שלנו כצופים לבנים, אותו הצער של המושבעים הלבנים, הוא גדול יותר על מי שיותר דומה לנו. כמה גדול יותר? ובכן זה אמור להיות גדול מספיק כדי שנזדעזע ונוסיף את זה לתהליך אוצרות האישיות שלנו. כי האמת היא שכשאנחנו בוכים בהזדהות, אנחנו בוכים על האפשרות שמה שזה לא יהיה שקרה, יקרה לנו. האמת היא, שבכלכלת הצער והאמפתיה אנחנו מחלקים יותר בנדיבות לסלים שנמצאים קרובים יותר אלינו.

פחות אכפת לי מהשריפות באתונה, זו עובדה. אכפת לי תאורטית כמובן, אני לא רוצח סדרתי. אני אומר בכנות "אלוהים שישמור" כשאראה תמונות שמקרבות את האימה אליי. זה אגב חלק ממה שחדשות נועדו לעשות, לקרב את האימה אלינו. יותר אכפת מהשריפות בדרום הארץ, זה סל שקרוב יותר אליי וגם יראו אותו בחדשות יותר, כי גם לחדשות יש כלכלת אמפתיה. ועדיין, אכפת לי ברמה אבסטרקטית, לפחות מסוימת. כמה סמ"ר מחדרי הלב שלי אני באמת מקדישה לסאבלט הזה? היה מדאיג אותי יותר אם השריפות היו בתל אביב, ולא, לא רק לי, גם לממשלה, תהיו בטוחים. היה לי אכפת יותר אם הייתי נוסעת בעצמי לראות מה קרה, לדבר עם מי שבשבילם אלו אולי חיים ומוות, אבל לא נסעתי. אם אתם כועסים עכשיו זה כי לכם יש סלים אחרים שאליהם אתם מחלקים את מכסת האכפתיות שלכם. הדברים שאכפת לי מהם, הם בשביל חלקכם, מה שהמחאה נגד רצח תולעי המשי הייתה בשבילי. איזו שטות שרירותית שמעידה על הריכוז העצמי של אדם בטבורו, בעצם.

שריפה (צילום: By Dafna A.meron)
תגיד לי איפה השריפה ואגיד לך אם אכפת לי | צילום: By Dafna A.meron

אני עצובה יותר על מוות של נשים בגילי, ככה זה. כל מה שנוגע לתינוקות מוציא אותי מהדעת מרוב זעם ורצון נקמה של מטרופה במי שפוגע בהם. אני תורמת יותר למלחמה בסרטן השד כי זה מפחיד אותי רצח. חסרות מחלות? לא חסרות מחלות. ועדיין. אם היה לי אח עם CF כנראה הייתי תורמת לאגודה נגד סיסטיק פיברוזיס. אם הייתי מקיבוץ דורות כנראה הייתי תולשת שיערות עכשיו מרוב חרדה. ככה אנחנו מחווטים. זה לא שאי אפשר לשאוף להיות טובים יותר ואכפתיים יותר, כן? אפשר ללמד את עצמנו טוב יותר, להפסיק לומר כמו קופים "תדמיין שזו הייתה הבת שלך". כאילו קשר הדם הדמיוני הזה הוא הדרך היחידה להבטיח איזו מידה בסיסית של תפיסת האחר כמשמעותי. צריך וכדאי להיות רחבי אמפתיה, וזה עובר דרך ההודאה הלא נעימה שזה לא טבעי וקל כמו שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו. אין לי מושג מה היא עושה היום, לוחמת זכויות תולעי המשי, אולי היא מקוננת בתשלום בלוויות של רמשים. אבל האם היא תרמה לסל מזון לילד סורי? ומה היא באמת מרגישה לגבי השריפות?