אורי גוב אוהב לנעול נעלי עקב. הן יפות בעיניו, מזכירות לו דמויות שראה בטלוויזיה ובקולנוע. את נעלי העקב הראשונות שלו הוא קנה מאתר אנגלי. הן היו תוצרת מפעל משפחתי בליברפול. גוב, שמתנשא לגובה 1.89 בלי עזרים, עלה עליהן ויצא לרחוב. "זה התחיל מאסתטיקה נטו. באירופה זה דבר שהוא מאוד קביל אבל פה אני לא יכול ללכת ברחוב בלי לקבל תגובות. יא הומו, והתלחששויות סביבי. אנשים בהלם מהנעליים שלי. משפחות שלמות מסתכלות עליי. אבא שאומר לילדים שלו להסתכל או ילדים שאומרים לאבא שלהם. קרה שנכנסתי כבר למסעדה בדיזנגוף וכל האנשים סובבו אליי את הראשים וצחקו לי בפרצוף. פעם הלכתי עם נעלי עקב חומות, יפהפיות, וזוג במכונית התחיל להצביע עליי ולצחוק. הגעתי לשיא של תגובות באותו יום שפשוט הרמתי את הרגל לחלון של המכונית ושאלתי 'מה אתם חושבים על הנעליים'. הם אמרו לי, יפה, יפה מאוד. אמרתי יום טוב וחתכתי משם. זה היה אקט חינוכי, לפחות בראש שלי. לקחתי על עצמי תפקיד לשנות את התפיסה המקובעת של החברה שאני בא איתה במגע".
כל יום זה ככה?
"כן. וזה יכול למוטט בנאדם. אם אני ביום חסר ביטחון, אני תוהה עם איזה זוג לצאת מהבית. כמה תגובות אני מסוגל לספוג. זה מאבק תמידי. ניסיתי להבין, אם זה מפריע לי תכל'ס, למה אני לא הולך עם סניקרס? ואז הבנתי שאני לא מתכופף פה".
גוב בן ה-24 לא מתכופף גם בפני שאר הדברים. חוץ מהעקבים, הוא מתהדר בצמה בלונדינית ארוכה, זקן ושפם בהירים ובגדים שחורים ומסוגננים. כל האלמנטים האלה מושכים מבטים חשדניים מצד אנשים ברחוב, אבל לא רק מהם. כחלק מהצעדים הראשונים שהוא עושה בתחום המשחק, לאחרונה הוא נפגש עם בכירה בתעשייה כדי לקבל ממנה עצה והכוונה. הטיפ הראשון שהיא לו היה להיראות נורמלי יותר, במילים אלו ממש. "היא אמרה לי, 'נו, מתי אתה מסתפר ויורד מהנעליים שלך? אף אחד לא ילהק אותך עם השיער הזה. אתה לא ישראלי מספיק'. והתגובה שלי, שאני מאוד שמח שיצאה באותו רגע, הייתה, אני לא חושב שאם אסתפר וארד מהנעליים אני אהיה לך נורמלי יותר. אני לא אהיה הגבר הישראלי, היוצא צבא, עם הטראומות. אני לא הגבר הזה שכולנו רגילים כל כך לראות על המסכים. מהבחינה הזאת אני מחכה לחומרים שיאפשרו לי להתקיים בתוכם, כי כרגע אין הרבה".
אחד המקומות שכן מאפשרים לו להתקיים כשחקן כרגע הוא תיאטרון חיפה. גוב מופיע במסגרת "החיפאית", קבוצת הצעירים של התיאטרון, בכמה הצגות. אחת מהן היא "איך לקום מכיסא", הצגה שעוסקת בטרנד סרטוני הלימוד העצמי שצוברים מיליוני צפיות ביוטיוב, ומסבירים איך להשריש צמח, איך לעשות הליכת ירח, איך להתחיל עם בחורה וכולי. ההצגה מכניסה את עולם הטוטוריאלס (המדריכים) לתוך השגרה, ונוגעת בין היתר במה שבאמת עומד מאחורי הסרטונים האלה: הכמיהה לאהבה. "אנשים מחפשים יחס באינטרנט. זו עבודה ממש. יש דאגה מתמדת ללייקים שקיימת בשיח היום יומי. מאז שהעלנו את ההצגה צמצמתי את הנוכחות האינטרנטית שלי ברשתות החברתיות. אני מנסה לא להיות תלוי בזה. הגענו למצב שלקרוא ספר נראה כמו רעיון חדשני".
"לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל. אמרו לי שחיילים לא ירצו לראות אותי מציג מולם"
הוא נולד וגדל בתל אביב. בן לאבא מיקי, שהפיק במשך שנים את פסטיבל הג'אז באילת והופעות מחול, ולאמא נטע, ציירת וצלמת. "זה בית של המון תרבות ואומנות, קונצרטים ומוזיקה. עבדתי בפסטיבל הג'אז מאז שהייתי ילד, זה היה כיף. אבל הוריי לא דחפו אותי לאומנות, הכל קרה באופן טבעי. הבחירה בתיאטרון הייתה מסקרנות נטו". את האמנות ספג גם ממשפחתו המורחבת. דודו הוא הזמר והשחקן גידי גוב, דודתו הייתה המחזאית ענת גוב שנפטרה לפני כשש שנים. כל חייו היה רגיל לראות בביתו אורחים כמו דיויד ברוזה, יהודית רביץ, דני סנדרסון, מוני מושונוב וסנדרה שדה. "כילד זה היה מאוד טבעי, הם היו החברים שלנו. אבל זה באמת בית מאוד חריג לגדול בו. בדיוק מצאתי וידיאו שבו אחותי ואני יושבים על הברכיים של דיוויד כשהיינו בני שש בערך והוא שר לנו. זה מרגש לראות את זה היום".
יש לו אח גדול, איתמר, קולנוען שחי בברלין כבר שמונה שנים, ואחות תאומה, איה, סטודנטית בבצלאל, שאיתה, כפי שהייתם מצפים, יש לו קשר יוצא דופן. "אין בנאדם ביקום שיכול להבין אותי יותר ממנה. המקרה הכי מיוחד של חיבור לא מוסבר היה כשכל אחד חזר מחו"ל וקנה לשני את אותה מתנה, קלמר מתכת של 'טוי סטורי'. כשנכנסתי לחדר וראיתי את השקית על המיטה חשבתי שהיא לא אהבה את זה והחזירה לי. זה היה די פסיכי".
גוב למד בבית הספר לאמניות ("בית ספר שעשוי שיש מוזהב. רמה מקצועית מאוד גבוהה") ואחר כך בתיכון עירוני א' בתל אביב. כשהיה בכיתה י"א הכיר את מאור זגורי, שהגיע לביים הצגה יחד עם היוצרת מירי לזר. "התאהבתי בהם ובאומנות שלהם ובגישה שלהם. גישה פחות קלאסית ויותר אנושית. נשבעתי שהם יהיו חברי הטובים וזה הצליח. חברתי לאנשים מבוגרים ממני והגעתי לכל הצגה שלהם. ראיתי הצגות עשרות פעמים כל הצגה זה היה סוג של כזה אני רוצה עם אנשים כאלה. היה בזה סוג של ניתוק מהבית, הורי בדיוק התגרשו והצטרפות ל'ביג גייז' האלה הייתה מפלט".
צבא הוא לא עשה. שילוב של אסטמה ונפש עדינה. בהתחלה עוד ניסה להתקבל לתיאטרון צה"ל, אבל זה לא הלך. "זו הייתה הפתעה. מבחינה כרונולוגית היה ברור לי שאני אלך לשם, זה היה תסריט די ידוע מראש. אבל אז היו פגישות עם קב"ן והכל קרה מהר מאד. כלומר הייתה תחושה שגם צה"ל, איך לומר, לא מעוניין כל כך".
מה קרה בעצם?
"מישהו שם אמר לי, לא בצורה פורמלית, שחיילים לא ירצו לראות אותי מציג מולם. ששוב, אני לא ישראלי מספיק. ידעתי שאני יכול לתרום יותר במקום אחר, אז הלכתי לשירות לאומי והתנדבתי בגן של ילדים עם לקויות שמיעה. זה מקום שהתנדבתי בו מכיתה ו'. באתי לשם במשרה מלאה. רציתי לתרום באמת, לא כפוזה. למדתי שפת סימנים וחנכתי את הילדים שם במשך שנה וחצי".
יכולת באותו שלב להחליט שאתה גם לא עושה שירות לאומי. לצאת מהצבא וזהו.
"נכון. אבל ידעתי שזה שלב שיעשה לי טוב, ומן הסתם גם לילדים האלה שהם בלבי ונשמתי כל יום מאז. אני מת מפחד שהם לא יזכרו אותי כשהם יראו אותי ברחוב. כי הם היו בני שנתיים וחצי, שלוש, כשאני הייתי איתם. אני לא זוכר יותר מדי את הגננות שלי וזה שובר לי את הלב".
ואתה עדיין רואה אותם?
“לא, כבר לא. אבל לפעמים אני כותב לאימהות, שואל מה שלומם. היה ילד בגן שהמילה הראשונה שיצאה לו מהידיים היא 'אבא', והוא פנה אלי. התחלתי לבכות באותו רגע ואני לא אשכח אותו בחיים שלי. ראיתי תמונה שלו לפני כמה שבועות, גבוה בטירוף. הוא בן 8 עכשיו. פרצתי בבכי. מטורף לגמרי. אחת החוויות הכי חזקות שעברתי בחיי".
זה לא עשה לך חשק לעשות משהו שהוא לא משחק?
"היה לי ברור שזה פלאן בי. חינוך, שפת סימנים, ילדים. שזה הפתיע אותי, כי לא השתגעתי על ילדים לפני שהתחלתי לעבוד בגן, אבל הם פשוט הדבר הכי טוב שהעולם הזה יצר, אז מהבחינה הזאת אין לי ספק שאם לא משחק, אז יש שם וואחד עולם בשבילי".
"היציאה מהארון הייתה פיקס. אף אחד לא הופתע יותר מדי. התבאסתי שאין קצת דרמה"
באותה תקופה הוא גם יצא מהארון. "הייתי בן 18 ובגן הכרתי עובד סוציאלי שיש לו בן זוג וילדה, התחברתי איתם מאוד, והוא הראשון שדיברתי איתו על זה. הם הציגו לי תא משפחתי נורא טבעי ונורא לא יוצא דופן בנוף התל אביבי שגדלתי בו. ואמרתי, 'אוקיי, זה נראה ככה? מהמם. אני קופץ פנימה'. רק אז הבנתי שיש את האפשרות הזאת. ראיתי רק את מצעדי הגאווה".
כלומר, לפני שראית את זה פחדת שאם תצא מהארון אתה בהכרח תהיה חייב להיות מוחצן?
"כן. וגם מבחינה הקריירה, פחדתי שלא ילהקו אותי לתפקידים של סטרייטים. זה היה חשש רציני".
אבל גדלת בתל אביב, במשפחה ליברלית. לא יצא לך לראות בסביבה משפחה נורמטיבית כזאת?
"לא שזכור לי. אגב, היציאה מהארון מול המשפחה הייתה פיקס. אף אחד לא הופתע יותר מדי. אני זוכר שאפילו התבאסתי שכלום לא משתנה. מה, קצת דרמה, משהו. הייתה לי רשימה של 30 אנשים שקבעתי איתם פגישות כדי לספר. חברים ומשפחה. מחקתי שם ועוד שם, וכלום לא קרה אחר כך. אמא שלי התלהבה נורא ואבא שלי אמר לי, כל עוד אתה שומר על עצמך, לא אכפת לי שום דבר, רק שיהיה לך טוב".
זה נשמע היציאה הכי קלה.
"מהבחינה הזאת כן. זה כן היה מעורר מחשבה ומבלבל מאוד. היו לי חברות. תהיתי לרגע אם אני כופה את זה על עצמי, אם זה קל מדי במקום שאני חי בו אבל הקשרים עם בחורות לא כל כך הצליחו. משהו שם לא עבד לי. טרגי מאוד".
אף פעם לא הייתה לך אהבה, מערכת יחסים?
"אובייסלי יש פה בעיה עם אינטימיות. באיזשהו אופן אני מאוד מתקשה לדמיין את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, דיס לאב ת'ינג, למרות שיש לי כמות אהבה מטורפת לחברים שלי והמשפחה שלי. הייתה לי מערכת יחסים מאוד עקומה שאני לא אדבר עליה. אני גם אדם שלא מזהה כשמתחילים איתו כל כך, משום מה. אני מאוד מתעסק בתפקיד שיש לי בעולם מבחינה חברתית, מבחינת המראה שלי. במשך הרבה מאוד זמן הרגשתי שאני יותר מדי להתמודד איתו".
משהו שהתמודדת איתו בטיפול?
"קודם כל אני חושב שכל שחקן ראוי שהוא יהיה בטיפול. זו מילה מאוד לא גסה בעיניי. בטיפול שלי אנחנו מדברים גם על זה בין השאר, ברור. אני נורא לא רוצה לחכות למישהו שיבוא ויסחוף אותי מעל הקרקע. לכשזה יבוא, זה יבוא. וזה כנראה יבוא כי יש לי את החלק הזה".
המשפחה שואלת?
"לא יותר מדי. אנחנו מאוד במנטליות של ליב אנד לט ליב בבית. וגם בגלל שכל אחת מהנפשות בבית היא כל כך עצמאית, אנחנו לא היינו בית של בני זוג. אף פעם לא הבאנו מישהו לארוחת ערב. לא האחים שלי ולא אני, וזה בסדר".
אתה רואה את עצמך חי בסופו של דבר כמו המשפחה של העובד הסוציאלי?
"לא יודע. ילדים בטוח יהיו, ברור. והם גם יידעו שפת סימנים".
"ענת לימדה אותי, אותנו, איך זה למות בגאון"
זמן קצר אחרי שסיים את השירות הלאומי, גוב קיבל שיחת טלפון מפתיעה. "מאור התקשר ושאל, 'אתה פנוי בחודשים הקרובים? אני צריך את העזרה שלך'. וככה הפכתי למדריך שחקנים בסדרה 'זגורי אימפריה'. תפקיד די מומצא בארץ. כל המהות שלי על הסט היא לעזור לשחקנים, בעיקר טקסטואלית. כל שחקן עבר דרכי לפני צילום. עושים חזרות טקסטים, מחדדים פה משפט, שם משפט. האולפנים בהתחלה לא הבינו מה מאור מביא ילד בן 19 שיסתובב בין הרגליים של כל הביג שוטס האלה".
והשחקנים? הסתכלו עליך בסימן שאלה בהתחלה?
"מן הסתם. אני מניח שמה שעזר לזה היה שאני לא מתרגש כל כך מהתואר סלבריטיז. אני עובד עם אנשים. מהר מאוד הקרח נשבר והם הבינו שאני פה בשבילם, שזו מתנה לשחקנים התפקיד שעשיתי. נוצרו שם חברויות אמיתיות וזה היה בית ספר מאוד רציני בשבילי".
וכשאתה נמצא שם, אתה לא אומר לעצמך, אני אמור להיות זה שמשחק?
"היה ברור שכשהחוויה הזו תסתיים אני הולך ללמוד משחק. הופעתי שם בתפקיד קטן של מלצר, לא נראיתי כמו שאני נראה היום. ילדון קטן עם שיער בלונדיני קצר. במסגרת התפקיד שלי על הסט גם הייתי צריך לצעוק משפטים במרוקאית. משהו כמו 'בת זונה, תסתמי את הפה' במרוקאית. זה היה מאוד מביך, כי לא כל כך דיברתי בעגה מרוקאית. כל הסט היה נחנק מצחוק כשאמרתי את זה. אמרו לי 'קאט. אורי, בוא מתוק שלי, בוא נלמד אותך איך מדברים מרוקאית כמו שצריך’".
אז עכשיו אתה יודע מרוקאית קצת?
"לקלל בעיקר".
אחרי העבודה בזגורי אימפריה, התקבל גוב לסמינר הקיבוצים, ללימודי משחק. בייחוס המשפחתי הוא סירב להשתמש לאורך כל הדרך. לא היה לו צורך לנופף בזה אף פעם. "זה לא קלף שאני משתמש בו. אני לא אוהב את הניים דרופינג הזה, כי זה לא מעניין. זה באמת לא מעניין. שואלים אותי אם נכנסתי לעולם הזה בעקבות גידי. התשובה היא לא. הוא פשוט דוד שלי. אנחנו בקשר מאוד מאוד קרוב ועברנו הרבה מאוד בשנים האחרונות ואני אוהב אותו מעומקי ליבי ואני פורץ בבכי כשאני שומע אותו שר ורוב ההופעות שאני יכול ללכת שלו אני הולך, ואיזה כיף לי שיש לי אותו בבית".
הוא היה ברשימה שלך כשיצאת מהארון?
"זה היה קורע מצחוק. הייתי ברשימת הרווקים של טיים אאוט עוד לפני שסיפרתי לגידי. הייתה שם רובריקה אם אני מעדיף גברים או נשים. אמרתי, גברים. ואז איזו בת דודה שלחה לינק לכתבה הזו בקבוצת וואטסאפ משפחתית. קצת אחרי קיבלתי מגידי הודעה: 'אורי'לה, קראתי, מקסים'".
לגוב הצעיר היה קשר הדוק במיוחד עם ענת גוב, שנפטרה מסרטן אחרי שנים ארוכות שנאבקה בו. "היינו נורא נורא קרובים, גם כי היא הייתה היחידה בתיאטרון מהמשפחה, והיא הייתה אוזן בשבילי. סלע ממש. מאוד אהבתי אותה. והצגות שלה, היא כתבה בצורה אדירה בעיניי. ענת לימדה אותי, אותנו, איך זה למות בגאון".
בגאון בגלל הנסיבות?
"לא, בגלל שהיא תכננה את איך שזה יתנהל. היא בחרה את בית הקברות ואיזה שיר ינוגן בהלוויה, אולוויס לוק אט דה ברייט סייד אוף לייף, מי יישא דברים. וזה היה שיעור שאני לוקח איתי לעד".
של מה? של להשלים עם המוות?
"גם. וגם לנצל את מה שנשאר. כתבתי לה מכתב פרידה כמה ימים לפני שהיא נפטרה והיא ענתה לי. נפרדנו לגמרי. הייתה ארוחה אחרונה. לא הסתירו שום דבר".
היו הרבה דמעות גם?
"לי היה מאוד קשה. אבל יש גם כסות צינית כזאת שהיא הייתה גם ידועה בה וגם זה לא הפתיע אותה יותר מדי. אני מתגעגע אליה והייתי נותן הכל כדי שהיא תראה עכשיו משהו שלי. היא הספיקה לראות אותי משחק את 'המחברת הגדולה' בבית ספר, ואני מאוד שמח על זה. אבל אין מה לעשות. ממשיכים לחיות, וזה גם מה שהיא ביקשה מאיתנו לפני שהיא נפטרה".
ואחר כך היה עוד משבר, כשתמר, הנכדה של ענת וגידי נפטרה גם היא מסרטן.
"זה קרה לפני שנה וחודש. הפרש של חמש שנים מענת. המוות של תמר השפיע עליי אימים. אני מסתכל על המציאות אחרת מאז שזה קרה. גם סבתא שלי נפטרה בפברואר האחרון. עברנו המון".
"בתל אביב לא יכולתי להתקיים בלי אישורים מאנשים. בחיפה גיליתי את השקט"
בעשרת החודשים האחרונים הוא גר בחיפה, אליה עבר בעקבות העבודה בתיאטרון חיפה. "התיאטרון הציג חזון די מטורף. הוא העביר תשעה שחקנים מתל אביב לחיפה, הוא משלם לנו שכר דירה חלקי, ואנחנו עובדים במשרה מלאה כשחקנים בתיאטרון רפרטוארי. זה הדבר הכי מיוחד שקורה בתיאטרון הישראלי כרגע. כשהתקשרו אלי בהתחלה, לא רציתי. כי מה יש לי לצאת מתל אביב? בשיחות האחרות שלי, פתאום הבנתי שאולי לצאת מתל אביב זה הדבר. והגעתי לחיפה, אחת הערים היפות בארץ. המחירים זולים, מלא ירוק, אני גר לבד בדירה גדולה ולא רץ מחזרה לחזרה. דמיינתי שכשאני אעבור לחיפה אני אחכה לכל טרמפ שיוצא לתל אביב כי אני משאיר מאחוריי כל כך הרבה משפחה וחברים, וההפך המוחלט קרה. אני בקושי בתל אביב, כבר עשרה חודשים".
כמה שונים החיים שלך מהחיים שלך בתל אביב?
"180 מעלות. נרגעתי. גיליתי את השקט, פעם ראשונה בחיים שלי. זה נשמע קלישאתי, אבל זה ממש נכון. אם בתל אביב זה היה ריצות בלתי פוסקות, זה היה סבב ברים ברחבי העיר, זה כמויות צ'ייסרים, זה הצורך להיפגש כל הזמן עם האנשים, זה הצורך לעבור מבית קפה לבית קפה, מבר לבר. בתל אביב אשכרה ישנתי שעתיים-שלוש בלילה במשך הרבה שנים. התלות שלי בסביבה שלי פחתה. בתל אביב לא יכולתי להתקיים בלי לקבל אישור מאנשים שקרובים אליי".
ואיך זה בחיפה?
"אני מוצא את עצמי בבית במשך הרבה מאוד שעות לבד, ואני רגיל לעשות דברים. אני לא רגיל לשבת על ספה. אני לא מכיר את התחושה הזאת. ובחיפה יש לי אותה. אני יושב מלא על ספה וזה מאוד נעים ושקט".
יש סיכוי שתישאר שם, בחיפה?
"בשנייה שהתחילו לדבר איתנו על חוזה לשנה הבאה בתיאטרון, הדבר הראשון שעלה לי לראש, זה אני לא עוזב את הבית שלי בחיפה. זה הבית שלי, באמת. ולא הייתה לי תחושה כזו מעולם".
עוד דבר שהוא יודע בוודאות הוא שהסיכוי שישתתף בריאליטי הוא אפסי. מבחינת מלהקים גוב הוא דווקא חומר שקורץ מהחלומות. יושב טוב על תבנית של אאוטסיידר עם ייחוס משפחתי מכובד, אבל כל זה לא ממש מעניין אותו. הוא חותר הרבה הרבה יותר גבוה. "ברור שילהקו אותי למשבצת מאוד ספציפית, שהיא שטחית מדי עבורי. אני מעדיף את הדרך היסודית והמורכבת".
יוצא לך לראות ריאליטי?
"כן, זה מעניין אותי אנושית. זו מעבדת אנשים. אבל אני באובססיה קשה מאוד לסדרה משחקי הכס, אני חושב שאני צריך לשחק שם. זה חלום שקיים ואני נאבק מאוד בלא להשאיר אותו בגדר פנטזיה. יש עולם שלם בחוץ שלתחושתי יש לו יכולת הכלה יותר גדולה לאנשים כמוני, גם מבחינת מראה וגם מבחינת אופי. וכשמגיע משהו כמו משחקי הכס, עם התעמקות הפסיכית בדקויות משחקיות ובתסריט ובדמויות מרתקות, אני רוצה להיות חלק מדבר כזה. ניסיתי, שלחתי אליהם מיילים".
וענו לך?
"איזו מזכירה של מישהו שאני מכיר ב-HBO שלחה שהם לא מלהקים שחקנים בגילי, ואני יכול להגיש בקשה לניצבות אם אני רוצה לעמוד עם שריון על רקע של אחת הסצנות. עשיתי החלטה שאני לא עושה את זה. זה היה רגע שאמרתי לעצמי, אתה תגיע לשם יום אחד. אני מאמין שזה יקרה".
צילום: רונן אקרמן | סטיילינג: פיני זומר ל"סולו" | איפור: שירן שמש ל"סולו" | שיער: אלכס ג'ו ל"סולו" | בגדים: (לפי לוקים): לוק 1: מעיל- אריאל בסן, צעיף ירוק- אמריקן וינטאג׳, לוק 2: גלביה- אריאל בסן, ג׳קט- נטע אפרתי, טבעת- AINKER, לוק 3: חולצה- COS, אוברול- אריאל בסן, קרדיגן- אמריקן וינטאג׳, טבעות- AINKER, נעליים- אוסף פרטי, לוק 4: סריג גולף שחור- COS, מכנסיים- אריאל בסן, שרשרת- INK.