כשמירי נבו פתחה לי את הדלת הבנתי שאף פעם לא ראיתי אותה ככה. בדרך כלל היא מאופרת למשעי, לבושה בצורה מוקפדת ושומרת על חזות מאופקת. אבל הפעם היא הייתה במכנסיים קצרים ורודים וגופיית סבא לבנה, בלי גרם של פודרה שתחליק את פניה. היא התיישבה על הרצפה כמו נערה גמישה בת 16, ותוך דקות היא כבר דמעה. פתאום על רצפת ביתה ראיתי מירי נבו אחרת - חשופה, חמימה ומרוגשת. מי שלא ראה אותה ככה, כנראה שלא ראה אותה מעולם.
אביה, יצחק, נפטר בנובמבר האחרון ממחלה קשה. כמעט כל נושא שיחה מוביל אותה אליו, ובכל פעם שזה קורה היא לא מצליחה לעצור את הדמעות. "הוא היה המנהיג של הבית. איש מוכשר, חיה רעה, איש תעשיית הביטחון הייתי מאוד קשורה אליו, בת של אבא. הוא ראה את כל השידורים שלי עד הפריים האחרון ותמיד היה שולח לי הודעה אחרי - כמה מילים או אימוג'י של לב - ומוודא שאני מגיעה הביתה בשלום. הוא היה איש חכם, ומהר מאוד הוא הבין לאן המחלה שלו הולכת. הוא התחיל ללמד אותי איך ארש אותו בניהול החיים שלו ושל אימא שלי, וזו הייתה חצי שנה מאוד אינטנסיבית. היינו המון בבתי חולים, ואחרי שהוא נפטר לא עבדתי חודש. זה שיא השיאים שלי. ניסיתי לחזור ולא הצלחתי. עשיתי שידור ופשוט לא הצלחתי להביא את שמחת החיים שלי, זה לא קרה לי בחיים. עבודה זה המקום המרים שלי".
מה שמרים אותה הפעם זו הנסיעה לאולימפיאדת טוקיו. זו האולימפיאדה השביעית שנבו מגיעה אליה בחייה, אבל היא מתרגשת כאילו שזו הפעם הראשונה. "אני רק עכשיו מעכלת סופית שאני נוסעת. עד הרגע האחרון חששתי שהקורונה תבטל הכל, אז אני לא יכולה לחכות. אני אשדר את טקס הפתיחה ואת טקס הנעילה עם מאיה רונן. אנחנו נוחתים, עושים בדיקה כל יום במשך שלושה ימים, ואז חופשיים לשדר. אני אשדר גם את הג'ודו ואת ההתעמלות, אבל האולימפיאדה היא בראש ובראשונה עבור הספורטאים, עבור אלה שעובדים חיים שלמים כדי להגיע לרגע הזה. יש ספורטאים שטוקיו היא הצ’אנס היחיד שלהם להתחרות באולימפיאדה. אלו עוצמות שיש רק בשדרנות ספורט. כשאמרתי 'יש מדליה' כשירדן ג'רבי זכתה, זה נטבע בתודעה. מעניין מה יהיה המשפט של אולימפיאדת טוקיו". (האולימפיאדה תשודר במלואה בערוץ הספורט בכל הפלטפורמות)
ראיתי את האור
הבית שאני מגיעה אליו בשיכון ותיקים ברמת גן הוא הבית שבו גדל בן זוגה, ירון עיון. יש בו רוגע, שקט, תחושה ביתית ועיצוב אקלקטי אך מתוקתק, והוא מכיל בתוכו כמה סיפורי חיים. נבו ועיון מתגוררים בו יחד עם בנותיו של עיון מנישואיו הקודמים ועם בנם המשותף, יונתן (11). בעוד ימים ספורים תעזוב אותו נבו לטובת חודש שלם ביפן. "בכל אולימפיאדה לקחתי כובע אחר", היא מספרת. "לאולימפיאדה של 96' באטלנטה נסעתי כדוברת, וזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי חלק מהמשלחת. חייתי בכפר האולימפי, אכלתי בחדר האוכל המפורסם עם ספורטאי העולם. אפילו החלפתי את יעל ארד, שהייתה נושאת הדגל של המשלחת, כשהיא לא הרגישה טוב בחזרה הגנרלית של טקס הפתיחה. הכי קרוב למדליה אולימפית שהגעתי בחיים".
נבו הייתה יכולה להיות על הפודיום ולא לסקר אותו מהצד, אבל היא בחרה להתמחות בהתעמלות אמנותית בשנים שנבחרת ישראל עוד לא הייתה בחיתוליה. היא נולדה בפתח תקווה למשפחה ברזילאית שעשתה עלייה, הצעירה מבין שלוש אחיות והיחידה שנולדה בארץ. כשהייתה בת שש התאהבה בפעילות גופנית, ושנים בודדות לאחר מכן כבר הייתה אלופת ישראל.
"התחלתי בהתעלמות מכשירים שהפכה לאמנותית. היה ברור שיש לי נתונים פיזיים מתאימים, הייתי גמישה ואתלטית וזו הייתה התשוקה שלי. גדלתי באולמות, הייתי מאושרת להיות שם. הסרט והכדור היו החיים והחברים שלי. הרבה הורים שואלים אותי אם אין גיל צעיר מידי לחמישה אימונים בשבוע, ואני שואלת רק שאלה אחת: הילדים רצים לאולם בשמחה? אם כן, הכל בסדר. ספורט הוא אחד התחומים הבודדים שמלמדים ילדים להתאמץ לאורך זמן. יש ילדות, היא פשוט אחרת. קיבלתי ערכים מדהימים של התמדה ושל עבודה קשה. למשל בתזונה: אני הייתי מאוד רזה ואף פעם לא הייתי צריכה דיאטה, אבל חברות שלי היו תחת משטר קפדני. ברוב ענפי הספורט יש משטר תזונתי. אם אני אספר לך על הדיאטות המטורפות שעושים בג'ודו בשביל להיכנס לקבוצת המשקל את לא תאמיני, וזה גם אצל גברים וגם אצל נשים. ראיתי ג'ודוקות רצים מכוסים בניילון שאוכלים רק קרח לפני התחרות כדי לא לעלות גרם. התעללות במטבוליזם מכובד".
לקראת השירות הצבאי נבו פרשה מההתעמלות וחיפשה כיוונים חדשים. חברתה, מיכל צפיר, שכנעה אותה להצטרף למבחנים ללהקה צבאית, וגם שם היא הצטיינה. "תמיד שרתי בטקסים, אבל זאת לא הייתה העדיפות הראשונה שלי. כשמיכל ואני התקבלנו לאותה להקה והמוזיקה תפסה את התפקיד הראשי בחיים שלי, הוקמה להקת מנגו".
שלישיית הבנות הססגונית הגיעה מהר מאוד לראש המצעדים וזכתה להצלחה מטאורית. הצבעים המונוכרומטיים, המקצב הפופי והמילים מהיומיום הישראלי הפכו את שהשלישייה לאלילות נוער: הן קיבלו קמפיינים, תמונותיהן התנוססו על גבי יומנים ומחברות, והן לא יכלו ללכת ברחוב מבלי להיתקל במעריצים נלהבים. "זה היה הלם. פתאום הושמענו והופענו בכל מקום ולא לקחתי את זה טוב. הייתי רק בת 20 וזה הרגיש כמו חדירה איומה לפרטיות. הייתי הולכת ברחוב ולכל אחד היה מה להגיד עליי, כשעיקר ההערות נגעו למראה החיצוני. ילדות בנות 14 העריצו אותנו וחיכו לנו מתחת לבית, אבל לי זה היה לי מאוד קשה".
מה קרה שם?
"לקח לי זמן להבין את זה, אבל לא הרגשתי שמה שאני עושה מייצג אותי בצורה אותנטית. סוג המוזיקה, הסטייל, הפופ. זה היה מוצלח, אבל אישיותית זו לא הייתי אני. היו לי פנטזיות אחרות והן לא התממשו, רציתי שנהיה כמו הבאנגלס. מצד אחד התבלבלתי מההצלחה, ומצד שני משהו בפנים לא חי עם זה. הגעתי למקום לא טוב. זה היה המפגש הראשון שלי עם הדיכאון".
דיכאון קליני?
"לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי להופיע. העובדה שלא היה לי חום לא אמרה שהייתי מסוגלת, זה היה נפשי. היה גם לחץ מאוד לא נעים מצד מי שניהלו אותנו, ולקח לי זמן להבין איך הגעתי למקום הזה. זה התחיל בפעולות יומיות: הייתי קמה בבוקר ועושה סידורים, כי סידורים לא דורשים מאמץ אמוציונלי, ולאט לאט התרוממתי. כשחזרנו להופיע, מנהל שכבר אינו בין בחיים היום איים עליי שאם לא אגיע להופעה - הוא יתבע אותי. הייתי כמו חתיכת סמרטוט, שכבתי במיטה, והוא בחר לאיים עליי. לא יודעת איך בן אדם מבוגר יכול שלא לגלות אמפתיה במצב כזה. הייתי בקושי בת 22, לא הבנתי מה קורה, אבל לא יכלתי לצאת מהחדר. באותו שלב עשיתי עוד בחירה לא נכונה כשהלכתי ללמוד כלכלה באוניברסיטה. הרגשתי ש'צריך ללמוד משהו', אבל עוד יותר שקעתי. יועד, בעלי הראשון שגם היה המפיק המוזיקלי שלנו, דחק בי ללכת לטיפול. במלחמת המפרץ הפרו איתנו את החוזה ולא שילמו לנו כסף שהיו חייבים לנו, אז קפצנו על זה ופירקנו את הלהקה. במקביל חזרתי לאמן, ופתאום הרגשתי שחזרתי הביתה. הספורט הוציא אותי מהדיכאון. הרגשתי כמו אדם שמצא את האור".
אל תקרא לי מיידלע
כשמתסכלים על סרטונים של להקת מנגו כמעט ולא ניתן לזהות את נבו, אבל אחרי הווידוי שלה הכל נראה קצת אחרת: המבט המבוהל בעיניים לצד היכולת להחזיק את הנפש, שלא תעז להבליח ביטוי חיצוני לקשיים שמתחוללים שם בפנים. בשיא המשבר נבו עזבה את לימודי הכלכלה והחלה לימודי תואר ראשון בחינוך גופני, ובמקביל חיפשה קריירה חדשה בפעם השלישית בחייה. "כשהתקבלתי להגיש את התכנית 'רואים 6/6' התחלתי לדבר במקום לשיר, ואהבתי את זה. הגשתי עם מרב מיכאלי, ארז טל ויאיר ניצני, כולם היו גל"צניקים, ואני הייתי קצת שונה בנוף. אחרי התכנית הזו עברתי לערוץ 2 הניסיוני להגיש עם יואב קוטנר את 'קול הרוק', ותמיד מיהרתי לסיים את הצילומים כדי לראות משחקים. נאוה סימן טוב, המפיקה של התכנית, קלטה שאני בענייני ספורט, ואמרה לי שהיא חייבת להכיר אותי למנכ"ל של ערוץ הספורט שהיה בהקמה. מאז, השאר היסטוריה".
השילוב של התשוקה לספורט, הניסיון בתחום והפרפורמנס שהיא כל כך אהבה היו מתכון מנצח, ונבו מצאה את מקומה המקצועי. היא התבלטה, התקדמה והגיעה למקומות שאף אישה אחרת לא הגיעה קודם, אבל אותה – זה אף פעם לא עניין. "מהרגע הראשון בערוץ הספורט הבנתי שאני שם כדי להישאר. היו שם את כל המרכיבים של החלומות שלי, והחלטתי ללכת על זה בכל הכוח. זה מקצוע, לא עניין אופנתי. זה לא ערוץ הילדים שאת מגישה כמה שנים ואז מגיע הדבר הבא. במקצוע הזה יש משמעות לוותק, לעומק ולניסיון שאת מביאה, וזה מה שמשנה - לא המגדר. לשדר ספורט זו אומנות. את צריכה לתווך את האירוע בזמן אמת לצופים בבית, להצחיק, לרתק ולרגש אותם, וזה הכי קרוב ללהיות ספורטאית. לא ראיתי שום משמעות בעובדה שאני אישה".
מתי הבנת שאת פורצת דרך?
"אין לי ספק שהייתי מתקדמת יותר מהר אם הייתי גבר. התברגתי בתפקידים כאישה הראשונה שעושה אותם, אבל זה קרה תוך כדי תנועה. החוויות השוביניסטיות שעברתי הן אלו שהבהירו לי שאני פורצת דרך. זה בטח יצחיק אותו היום, אבל כשראיינתי את אברהם גרנט כשהוא היה מאמן מכבי תל אביב, הוא שאל אותי: 'כתבת את השאלות לבד?'. הלו, זה כדורגל, לא הנדסת אטום. פיני גרשון היה קורא לי מיידלע, עד שבאמצע במשחק אמרתי לו 'תפסיק לקרוא לי מיידלע, קוראים לי מירי נבו'. כשהוחלט להקים את חדשות הספורט הייתי בערוץ כבר חמש שנים. עשינו פיילוטים ובסופו של דבר מיכה פרידמן קיבל את התוכנית. המנכ"ל אמר לי: 'תשמעי, את ללא ספק מבינה בספורט יותר מכל מי שעשה פיילוט, אבל אני חושב שהצופים שלנו יתקשו לקבל אישה כמגישת חדשות הספורט'. מה אני יכולה לעשות עם דבר כזה? ניתוח לשינוי מין? זו ממש הייתה הדרה על בסיס מגדר, השתגעתי. למרות הזעם משהו לא נתן לי לעזוב את הערוץ. אולי זה מה שלמדתי מהספורט, שלפעמים צריך לעבור דרך מקומות קשים כדי להצליח. שנה לאחר מכן מיכה יצא לחופש והחלפתי אותו, וכשהוא חזר לא חידשו לו את החוזה, ואלי אילדיס ואני קיבלנו את ההגשה. תתפלאי לשמוע שאף אחד מהצופים לא התנתק מערוץ הספורט בגלל שאישה הגישה את המהדורה".
בתור אישה בעולם מאוד גברי, חווית גם הטרדות מיניות?
"בתוך הערוץ לא, אבל היו אנשים בתעשייה שהבטיחו הבטחות ונעלמו כשלא נכנסתי איתם למיטה. יכול להיות שאם הייתי זורמת הייתי מקבלת עבודות שמאוד רציתי, אבל מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל. מאוד מעסיק אותי איך להעביר את המסר הזה לבנות. זה נושא מאוד מדובר בבית, וירון ואני גם מדברים עם יונתן על איך להתנהג עם בנות. הבנות מאוד פמיניסטיות ויש להן אבא פמיניסט".
כשהתגרשתי העולם רעד
הזוגיות של האבא הפמיניסט והמגישה פורצת הדרך היא פרק ב' של השניים. הגירושים של נבו מבן זוגה, יועד נבו, הגיעו אחרי 19 שנות נישואים. "עד לפני כמה חודשים הייתי אומרת לך שגירושים הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, אבל מכיוון שנפרדתי מאבא שלי לפני כמה חודשים, זה תפס את המקום ראשון. גירושים זו חוויה קשה מאוד, אבל יועד ואני הגענו לזה בלי רגע דרמטי. היינו יחד מגיל מאוד צעיר והחיים לאט לאט הרחיקו בנינו. יועד מצא את מושבו בלונדון, אני התקדמתי פה בארץ והקשר פשוט התפורר. לא רבנו ולא הפסקנו לאהוב, וזו הסיבה שלא הצלחנו להיפרד. הרגשתי שאני מדוושת במקום. רציתי לעשות ילדים ורציתי שיהיה מישהו איתי. לא עבד לנו הלונג דיסטנס, אז החלטנו לא לדבר אחד עם השנייה שנה שלמה".
וכשזה קרה?
"זו עצבות מאוד גדולה. אחרי כל כך הרבה שנים של חיים עם מישהו הייתי צריכה להגדיר את עצמי מחדש. תמיד הייתי גם מירי וגם אשתו של יועד. זה היה חלק ממני, מהתצוגה הקיומית שלי. כשהפרידה יצאה לתקשורת היה לי מאוד קשה. מבחינת העולם עוד זוג התגרש, אבל את חווה את זה כאילו העולם רועד".
להתגרש בגיל 39 זה כשהרחם צועק "קריאה אחרונה".
"כבר הבנתי שלא אחכה ושאעשה ילד בהורות משותפת. היו לי שני מועמדים ואז, הכרתי את ירון, במסיבת יום הולדת 40 שעשו לי".
לא חששת שגרוש פלוס שלוש לא ירצה עוד ילדים?
"ירון לא פחד מילד נוסף. לא הייתי צריכה להגיד כלום, הוא העלה את זה לפניי. קצת אחרי שהכרנו הוא אמר לי: 'אני מצהיר על אהבתי לאישה בת 40 שאין לה ילדים. ברור שנעשה ילדים, מה השאלה בכלל? אני צריך להיות ממש מניאק כדי לא להבין את זה'".
איך היה המפגש עם הילדות שלו?
"כמה חודשים אחרי שהכרנו ירון עבר תאונת דרכים. הוא שבר את הרגל ואת הצלעות, שכב בבית, והייתי חייבת לבוא. ככה הכרתי את הילדות שלו. הייתה לנו כימיה מהרגע הראשון. אני באה מבית של בנות, חייתי עם בנות בהתעמלות, ובאתי למפגש איתן כאישה בת 40. הייתי בשלה, אבל לגדל ילדות של אמא אחרת זה מסובך ומלא מוקשים. היו לי חברות שההורים שלהן התרגשו, וידעתי שאני לא אעשה לילדות של ירון את מה שביאס את חברות שלי. אני צריכה לחשוב פעמיים ולהתנהל בחוכמה וברגישות, אבל גם ירון המשיך להיות מחנך, והוא לא מהאבות שמתנצלים על זה שהם התגרשו. מבחינתו הוא עשה את הדבר הנכון, וכשזה המסר שהוא מעביר הילדים מקבלים את זה טוב יותר. הוא מעולם לא חש צורך להתנצל על הפרידה, וגרושתו תמיד פרגנה לקשר שלנו. לא דמיינתי שאתחתן עם מישהו שיש לו ילדים מנישואים קודמים, אבל ירון ואני לא הראשונים בסרט הזה והלכנו לפסיכולוגית משפחתית שעזרה לנו. אני יודעת שיש הורים גרושים שמפחדים להתעמת עם הילדים שלהם, אבל ירון לא חושש, וזה עושה טוב לבנות".
שתיים מהבנות שלו, ליאנה ויסמין, גם פרצו בתעשייה. זה עניין בבית?
"הפרסום לא היה הנושא, העניין תמיד היה סביב העבודה עצמה. שתיהן שחקניות מעולות מגיל צעיר, והשיח המשמעותי היחיד שאנחנו מנהלות מתחילת הדרך הוא על העבודה עצמה, על התפקידים, ועל הבחירות המקצועיות. הן לא בחרו במסלול הזה כי הוא הפך אותן למפורסמות, אלא כי זה הכישרון שלהן - וזו גם תפיסת העולם של ירון ושלי. לא בחרתי במקצוע כדי להיות מפורסמת, זה לא חלף לי בראש. רק רציתי לעשות את מה שאני אוהבת".
ולצד הקרבה לבנות של ירון, בגיל 42 ילדת גם בן משלך.
"גם הבנות מאוד רצו את זה. הן היו איתנו בסקירת מערכות והיו שותפות לכל התהליך. אנחנו משפחה לכל דבר ועניין, זה לא בערך. חברות שלי אמרו שאני מגדלת את יונתן כאילו הוא הבן הרביעי שלי. זה כנראה עניין של גיל ואופי, אבל עדיין כשהוא נודל זה היה הלם גדול. ה-עלק חופשת לידה הזאת. אחרי שלושת החודשים האלה רק התחלתי להבין איך קוראים לי ומה אני עושה בעולם הזה. אני האחות הכי צעירה, לא הכרתי תינוקות, ויונתן היה התינוק הראשון שחיתלתי. לשמחתי ירון היה סופר מנוסה. האבהות שבו תמיד הייתה משהו שהקסים אותי".
צילום: עידו לביא | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: הלן אמויאל במוצרי אסתי לאודר | שיער: פיליפ וזאנה | ע' סטיילינג: מאי תגר | הפקה: רותם פנחס