המפגש הראשון שלי עם האקדמיה הישראלית לקולנוע היה די מבהיל. זה היה בשנת 1994, כשסרטו הראשון של איתן (פוקס), "שירת הסירנה", היה מועמד לפרס האקדמיה. לי היה תפקיד רשמי של אחראי על הפסקול, וכל המפגש עם "תעשיית הקולנוע" - לא כעיתונאי תרבות, אלא כבעל עניין - היה מאוד זר לי.
"שירת הסירנה" הגיע לתחרות אחרי מכירת יותר מ-150 אלף כרטיסים ועם הד תקשורתי עצום. המתחרה העיקרי והוודאי לזכייה באותה שנה היה "שחוּר", סרט הביכורים של חנה אזולאי הספרי. מולו ומולנו התחרו סרטים כמו "שמיכה חשמלית ושמה משה" של אסי דיין ו"מקס ומוריס" של יעקב גולדווסר עם איבגי ואורי גבריאל.
"שירת הסירנה", שקיבל מועמדויות לשלל פרסים, היה הסרט היחיד שהגיע לתחרות מלווה בהצלחה מסחרית גדולה; רוב הסרטים האחרים הגיעו לתחרות לפני שבכלל הוקרנו בקולנוע. אבל לנו היה ברור שהאקדמיה לא תעניק לו את הפרסים המרכזיים. קיווינו שאורלי זילברשץ תקבל את פרס שחקנית המשנה ובזה בערך הסתכמו הציפיות כשהתלבשנו יפה וצעדנו להיכל התרבות. מה שלא ציפיתי לו היה היחס הקר, על גבול האיבה, שקבלנו מכל עבר - וכביכול מ"חברים למקצוע".
אלה היו ימי השיא של הנתק בין הקהל הישראלי לקולנוע שלו. רוב הסרטים הישראלים נכשלו אז, ובגדול. אחת לשנה-שנתיים היה סרט שהצליח לכבוש את הקהל, נניח "שורו" או "החיים על פי אגפא", וזהו בערך. סרטים "מסחריים" כמו "שירת הסירנה" לא היו קיימים כמעט בכלל. ולנו הייתה תחושה שההצלחה המסחרית של הסרט היא סדין אדום לקבוצות שונות בתעשייה, כאילו הרעיון שסרט ישראלי מסחרי שמביא קהל הוא האויב. בסופו של הערב קיבלה אורלי זילברשץ את הפרס, אבל אנחנו חזרנו הביתה די המומים.
עשור אחר כך חזרתי לטקס עם "ללכת על המים". השנה הייתה 2004, והקולנוע הישראלי חזר ובגדול. אחרי "חתונה מאוחרת", "כנפיים שבורות" ו"האסונות של נינה", נדמה היה שהקהל הישראלי, שהתרגל מחדש ליצירה מקורית דרך ערוץ 2, חוזר ליהנות מסרטים בעברית. זו הייתה שנה של המון הצלחות מסחריות ואמנותיות, ובהתאם תוכנן טקס מרשים ויוקרתי שהתקיים בהיכל לאמנויות הבמה.
סרטים רבים שזכו באותה שנה להצלחה לא הגיעו לחמישייה הפותחת, ביניהם "אהבה קולומביאנית", "ולקחת לך אישה", "הכלה הסורית" – והכי בולט בחסרונו, הלהיט הקולנועי המכונן "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. אנחנו מצדנו לא באמת ציפינו לפרסים גם הפעם, אבל גם לא חשבנו שיעליבו אותנו. לכן מאוד הופתענו כשבקטע שבו היה עליו להציג את סרטנו, הבמאי דובר קוסאשווילי עלה לבמה ובמקום להכריז "ללכת על המים" אמר "סוף העולם שמאלה". זה היה אקט יפה של קוסאשווילי, מחאה מוצדקת על ההתעלמות מסרטו של נשר, אבל למה לקלקל לנו? הרגשנו הכי מושפלים.
אף אחד לא התנצל בפנינו על הסיבוב שעשו עלינו באותו ערב. היחיד שצלצל היה אבי נשר עצמו, שהרגיש לא בנוח עם מה שקרה. מאז אנחנו מיודדים מאוד. והנה השבוע הכל מתחבר, לאחר שנשר עצמו הודיע שלא ישתתף השנה בפרסי אופיר מפני שמדובר לדבריו במשחק מכור.
והזוכה הוא סרט שאיש לא ראה
כבר כמה שנים שאני לא חבר באקדמיה לקולנוע. הסרטים הבאים של איתן זכו כולם להתעלמות מהגוף הזה, אז למה שאשלם דמי חבר למי שלא מעריך את העבודה שלי? את סרטיו האחרונים של איתן, כמו "הסיפור של יוסי" ו"בננות", הגשנו לתחרות רק כדי לא לבאס את אנשי הצוות המאמינים שאולי בכל זאת יזכו בהכרה או באחד מפרסי המשנה. גם אבי נשר קיבל יחס דומה: האקדמיה התעלמה לאורך השנים מרוב סרטיו. זה צרם במיוחד כשסרטו המשובח, "פעם הייתי", היה מועמד רציני לפרס אך הוא עצמו לא זכה למועמדות כבמאי או כתסריטאי.
האקדמיה הישראלית לקולנוע היא גוף די משונה, ותחרות פרסי אופיר הפכה עם השנים למוזרה גם היא. מאחר שזכייה בפרס התגלתה כמקפצה אפשרית למכירת כרטיסים בקולנוע, רוב המפיקים מעדיפים להציג את הסרטים לחברי האקדמיה לפני שהוקרנו בבתי הקולנוע. כך יוצא שהקהל בבית כלל לא מכיר את הרוב המוחלט של הסרטים. אז מי שזוכה בפרס מקבל מקפצה מסחרית, אבל האחרים מחכים לפעמים שנה ויותר עד שיופצו בקולנוע בלי קשר לפרס אופיר.
בגלל הסידור המשונה הזה, בעונה זו של השנה מתחילה התקופה של "הקרנות האקדמיה". אלה אירועים סגורים שהם למעשה הקרנות בכורה בתנאים לא נעימים, מול קהל שהוא לעיתים קטנוני וקנאי. מה שבטוח, הוא מסמן יוצרים שהצליחו יתר על המידה ודואג להשפיל אותם. כך היה בעשור האחרון עם עמוס גיתאי, יוסף סידר, שמי זרחין ואחרים. למעשה, אני מאמין שגם "פוקסטרוט" לא היה זוכה בשנה שעברה בפרס אופיר אלמלא הסקנדל סביבו. באקדמיה יעדיפו תמיד סרט ביכורים קטן, של יוצר לא מאיים, על פני סרט חדש של יוצר מוכר מאוד שחוזר לאחר כמה שנים.
לא ברור למה זה קורה ואיך. בסך הכל מדובר בתעשייה קטנה, כולם מכירים את כולם וההצלחה של אחד תלויה בשני. קולנוע ישראלי חזק הוא אינטרס משותף לכולם, אז למה האקדמיה הישראלית היא כזאת מבאסת? זאת שאלה שאין לה תשובה ברורה, מה גם שבאופן אישי, באחד על אחד, רוב חברי האקדמיה נעימים זה לזה. רק כשהם הופכים לקבוצה יוצאת מהם אנרגיה שלילית.
בשנים האחרונות נשמעו הרבה קולות שדורשים לשנות. יאיר רוה, בעל הבלוג "סינמסקופ", הזכיר השבוע בערוץ הטלגרם שלו שהיה כבר מתווה לשינוי: הכוונה הייתה שלתחרות יגיעו הסרטים רק לאחר שהוקרנו מסחרית, כמו באמריקה, כדי שהקהל בבית ידע מה ומי. אבל האקדמיה, שעמדה לאמץ את המתווה, נסוגה בסופו של דבר.
כך או כך, בשבוע שעבר פורסמה שוב הרשימה השנתית של המתחרים באופיר. 25 סרטים, לפחות 15 מהם סרטי ביכורים. רובם סרטים בתקציבים זעומים. אלו פניו של הקולנוע הישראלי כיום: לאחר עשור של הצלחה נעשים כאן לא מעט סרטים, אבל רובם עניים מרודים. למעשה, הפקת סרט ישראלי בתקציב הגיוני חזרה בעידן הזה למקום שבו היא על גבול הבלתי אפשרי, ובכל מקרה קשה מאוד.
לצד הסרטים דלי התקציב, מה שבלט מאוד ברשימה שפרסמה האקדמיה הוא היעדרו של "סיפור אחר", סרטו החדש של נשר, שהוא עצמו משך מהתחרות. זה מהלך קיצוני, כי השחקנים ואנשי הצוות, שגם מהם נמנעת האופציה להשתתף בתחרות, מאוד מתבאסים. אבל נשר, אחד הבכירים בבמאי ישראל, החליט שהוא לא מוכן יותר להשתתף בתחרות הזאת שבה הוא תמיד מושפל עד עפר. הוא פרסם הודעה לעיתונות והכריז שעד שלא תהיה איזו התערבות ממשלתית בעניין הזה, הוא מחרים את האקדמיה. וכאן, לטעמי, הוא לגמרי צודק ולגמרי טועה.
על כל שרה שלא תבוא
הקריאה של נשר להתערבות פוליטית בנעשה בפרסי אופיר היא טעות. בכל הכבוד, הרי ברור שאם שרת התרבות תתערב, זה יעשה רק יותר נזק (והניסיון מלמד שזה גם יהיה די דוחה). אבל נשר צודק בצעד שעשה, וכל הכבוד לו. אין שום סיבה לעמוד בתחרות כשברור שאין לך שום סיכוי לנצח בה - ולא בגלל שאתה פחות טוב, אלא רק מפני שהשופטים לא סובלים אותך. זאת אחת הבעיות של אקדמיות והיא קיימת ברמה כזו או אחרת גם בארה"ב וגם בצרפת, שם יש תעשיית קולנוע חזקה ומפוארת. ככה זה: יש אנשים שפשוט לא באים טוב לקבוצה המחליטה.
הבעיה היא שמעבר לאי השתתפות, לנשר אין כלים אמיתיים לשנות את המצב. מה תעשה, תבקש מאנשים שיאהבו אותך? זה אף פעם לא עובד. אני חושב שאין כרגע בהישג יד פתרון אמיתי שיהפוך את האקדמיה הישראלית לקולנוע לגוף נעים ומפרגן. זו חבורה של אנשים מוכשרים, אפילו נחמדים כאינדיבידואלים, שכקבוצה הופכים למשהו שונה לגמרי. אני מניח שנשר לא יחזור בו, אבל הצעד שלו לפחות יגרום לאיזו טלטלה. אולי אפילו לכיוון הנכון.