אפגניסטן (צילום: Farah Nosh, GettyImages IL)
אכזריות וחמלה בספרו החדש של חאלד חוסייני, "קולות מן ההרים" | צילום: Farah Nosh, GettyImages IL
סתיו 1952

טוב, אתם רוצים סיפור ואני אספר לכם סיפור. אבל רק אחד. ושלא תבקשו ממני יותר. ראשית כבר מאוחר, ויום ארוך של נסיעה מחכה לנו פּארי, לך ולי. את תזדקקי לשנת הלילה שלך. וגם אתה, עבדאללה. אני סומך עליך, ילד, בזמן שאחותך ואני לא נהיה כאן. וגם אמך. עכשיו. סיפור אחד, כמו שקבענו. תקשיבו, שניכם, ואל תפריעו.

        פעם אחת, בימים שדִיווים - וג'ינים וענקים שוטטו על פני הארץ, חי איכר ושמו בָּאבָּא אָיובּ. הוא גר עם משפחתו בכפר קטן  ששמו היה מַיידָאן סָאבְּז. על בּאבּא איובּ היה מוטל לפרנס משפחה גדולה, ולכן הוא ראה את ימיו מתכלים בעבודה קשה. כל יום הוא עבד מהזריחה ועד לשקיעה, חרש את שדהו ועיבד את האדמה, חפר בה וטיפח את עצי הפיסטוק העלובים שלו. בכל רגע ביום היה אפשר לראותו כפוף בשדה שלו, וגבו מעוקל כמו החרמש שהוא הניף ללא הרף. ידיו היו מיובלות תמיד, ולא אחת דיממו, וכל לילה חטפה אותו השינה ברגע שלחיו פגשה בכר.

        האמינו לי, הוא לא היה היחיד. החיים במיידאן סאבּז היו קשים לכל התושבים. בצפון היו כפרים אחרים, שמזלם שפר עליהם יותר, כפרים שהוקמו בעמקים, עם עצי פרי ופרחים ואוויר טוב, ונחלים שזרמו בהם מים צוננים וצלולים. אבל מיידאן סאבּז היה מקום נידח, ולא דמה כלל לתמונה ששמו, שפירושו "שדה יֶרֶק", העלה בדמיון. הוא שכן במישור שטוח ומאובק ומוקף הרים סלעיים. הרוח היתה חמה והעיפה אבק אל תוך העיניים. מים היו במשורה, והיה קשה למצוא אותם, כי הבארות בכפר, אפילו העמוקות שבהן,  התדלדלו לא פעם. נכון, היה נהר, אבל כדי להגיע אליו נאלצו תושבי הכפר לכתת את רגליהם במשך חצי יום הליכה, וגם אז, המים שזרמו בו היו בוציים בכל ימות השנה. ועכשיו, אחרי עשר שנות בצורת, היו מי הנהר רדודים. הבה נאמר פשוט כי בזיעת אפיהם הוציאו תושבי מיידאן סאבּז לחם צר ומים לחץ.   

        למרות זאת, בּאבּא איובּ ראה את עצמו בר-מזל, כי היתה לו משפחה שהוא הוקיר יותר מכל דבר אחר. הוא אהב את אשתו ומעולם לא הרים עליה את קולו, ולא כל שכן את ידו. הוא העריך את עצותיה ומצא עונג אמיתי בחברתה. אשר לילדים, הוא בורך במספר זהה לזה של אצבעות יד אחת, שלושה בנים ושתי בנות, שאת כל אחד ואחת מהם הוא אהב בכל לבו. בנותיו היו צייתניות ונדיבות לב ובעלות אופי טוב ושם טוב. את בניו הוא כבר לימד מהו ערכם של יושר, של אומץ, של ידידות ושל עבודה קשה בלי תלונה. הם צייתו לו כנדרש מבנים טובים, ועזרו לאביהם בעבודה על יבוליו.

        בּאבּא איובּ אהב את כל ילדיו, אך בסתר לבו רחש חיבה מיוחדת לאחד מהם, צעיר בניו, קַייז, שהיה בן שלוש שנים. לקייז היו עיניים כחולות-כהות. הוא הקסים את כל רואהו בצחוקו השובבי. הוא גם נמנה עם הילדים שמרצם שופע כל-כך  שהוא מרוקן את הזולת משלו. כשלמד ללכת נמצא לו בזה עונג רב כל-כך,  שהוא לא חדל מכך כל היום, כשהיה ער, ואחר-כך, למרבה הדאגה, אפילו בלילה, בשנתו. הוא היה מהלך בשנתו אל מחוץ לבית הטיט של המשפחה, ונודד אל החושך שלאור הירח. הוריו דאגו כמובן. מה יהיה אם ייפול לבאר, או יילך לאיבוד, או גרוע מכול, יותקף בידי אחד היצורים האורבים במישורים באישון לילה? הם ניסו תרופות רבות, אך אף לא אחת מהן  לא הועילה. לבסוף, הפתרון שמצא בּאבּא איובּ היה פשוט, ככל הפתרונות הטובים ביותר בדרך-כלל: הוא הסיר פעמון זעיר מצווארה של אחת העִזים שלו ותלה אותו על צווארו של קייז. כך יעיר הפעמון מישהו מבני-הבית אם קייז יקום באמצע הלילה. ההליכה בשינה נפסקה כעבור זמן-מה, אבל קייז נקשר אל הפעמון שלצווארו וסירב להיפרד ממנו. וכך, אף שלא שימש עוד למטרתו המקורית, נשאר הפעמון קשור בחוט ותלוי על צווארו של הילד. כשבּאבּא איובּ חזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך, היה קייז יוצא בריצה מהבית, פניו היו נצמדות קודם אל בטנו של אביו, והפעמון צִלצל עם כל פסיעה מפסיעותיו הזעירות. בּאבּא איובּ היה מרים אותו ונושא אותו הביתה, וקאיס היה מתבונן באביו בתשומת-לב רבה כשהתרחץ, ואחר-כך התיישב לידו בארוחת הערב. אחרי האוכל היה בּאבּא איובּ לוגם מכוס התה שלו, מתבונן במשפחתו, ורואה בדמיונו יום שבו ילדיו יהיו נשואים כולם ויעניקו לו נכדים, והוא יהיה פטריארך גאה של שבט גדול.

        ואולם אבוי, עבדאללה ופּארי, ימי האושר של בּאבּא איובּ באו אל קִצם.

        זה קרה יום אחד, כשדִיו בא למיידאן סאבּז. הוא התקרב אל הכפר מכיוון ההרים, האדמה רעשה תחת כל אחת מפסיעותיו. תושבי הכפר הניחו את אִתיהם וגרזניהם ונמלטו על נפשם. הם הסתגרו בבתיהם ונצמדו זה אל זה. וכאשר נדמו הקולות מחרישי האוזניים של הדִיו, האפיל צִלו את פני השמים שמעל מיידאן סאבּז. אמרו שקרניים מעוקלות צומחות מראשו, וששיער גס ושחור מכסה את כתפיו וזנבו רב-העוצמה. אמרו שעיניו מבהיקות באדום. הבינו, איש לא ידע אל נכון, לפחות לא מישהו מבין החיים: הדִיו טרף בו-במקום את מי שהֵעֵז להציץ בו בגניבה, ולוּ פעם אחת. תושבי הכפר ידעו זאת, ולכן הקפידו בחוכמתם לנעוץ את מבטיהם בקרקע.

קולות מן ההרים
עטיפת הספר

        כל אנשי הכפר ידעו מדוע הדִיו בא. הם שמעו סיפורים על ביקוריו בכפרים אחרים, ויכלו רק לתהות בפליאה איך הצליח הכפר מיידאן סאבז לחמוק מתשומת-לבו זמן רב כל-כך. הם חשבו שאולי החיים הדלים והעלובים שהם מקיימים במיידאן סאבז פעלו לטובתם, כי ילדיהם לא היו מוזנים טוב ולא היה בשר רב על עצמותיהם. ולמרות זאת, מזלם בגד בהם לבסוף.

        מיידאן סאבז רעד ועצר את נשימתו. כל משפחה התפללה שהדִיו ידלג על ביתה, כי היא ידעה שאם הוא ינקוש על  גג הבית, היא תיאלץ לתת לו ילד אחד. הדִיו יטיל אז את הילד אל תוך שק, יתלה את השק על כתפו, ויחזור  על עקבותיו  איש לעולם לא יראה עוד את הילד המסכן. ואם בני-הבית יסרבו, ייקח הדִיו את כל ילדיהם.

        אם כן, לאן לקח הדִיו את הילדים? אל המצודה שלו שניצבה על ראש הר תלול. המצודה של הדִיו היתה רחוקה מאוד ממיידאן סאבז. היה צריך לעבור עמקים, כמה מדבריות ושתי שרשרות הרים כדי להגיע אליה, ואיזה אדם שפוי יעשה זאת, רק כדי לפגוש שם את המוות?  אמרו שהמצודה מלאה בבורות כלא, שסכיני קצבים תלויות בהם על הקירות, שאנקולי בשר משתלשלים שם מהתקרות. אמרו שיש שם שיפודים ענקיים ובורות אש. אמרו שהדִיו התגבר על סלידתו מבשרו של אדם מבוגר, אם תפס מסיג גבול.

        אתם ודאי כבר מבינים באיזה גג בחרה הנקישה המחרידה. כששמע אותה נמלטה זעקת שבר מבין שפתיו של בּאבּא איובּ, ואשתו התעלפה בו-ברגע. הילדים בכו מאימה, וגם מצער, כי הם ידעו שאובדנו של אחד מהם היה עתה מובטח. למשפחה ניתנה שהות עד הזריחה הבאה כדי להעלות את מִנחתה.

        מה אפשר לומר על הייסורים שבּאבּא איובּ ואשתו סבלו באותו לילה? שום הורה לא אמור לעמוד בפני הכרח לבחור בחירה שכזאת. מחוץ לטווח השמיעה של הילדים חככו בּאבּא איובּ ואשתו בדעתם מה עליהם לעשות. הם דיברו ובכו ודיברו ובכו. כל הלילה פסעו הלוך ושוב, וכשנטה היום לעלות הם עדיין נדרשו לקבל החלטה  -   מה שהיה אולי  בדיוק מה שהדִיו רצה, שכן היסוסיהם יאפשרו לו לקחת חמישה ילדים במקום אחד. לבסוף יצא בּאבּא איובּ אל חצר הבית ואסף חמש אבנים בצורה ובגודל שווים. על פניה של כל אבן הוא כתב את שמו של ילד אחד, וכשסיים, הטיל את האבנים אל תוך שק עשוי בד גס. כשהציע את השק לאשתו, היא נרתעה באימה כאילו החזיק נחש ארסי.

        "אני לא מסוגלת לעשות את זה," היא אמרה לבעלה והנידה את ראשה לשלילה. "אני לא יכולה להיות מי שתבחר. לא אוכל לשאת זאת."

        "גם אני לא," החל בּאבּא איובּ לומר, אבל ראה מבעד לחלון  כי בעוד רגעים ספורים בלבד תציץ השמש מעבר להרים במזרח. הזמן אזל. הוא הביט בחוסר אונים בחמשת ילדיו. היה הכרח לקטוע אצבע כדי להציל את כל היד. הוא עצם את עיניו והוציא אבן מתוך השק.

        אתם ודאי  גם יודעים באיזו אבן בחר בּאבּא איובּ במקרה. כשראה את השם הכתוב עליה, הוא נשא את פניו לשמים וזעק מרה. בלב שבור הוא אסף את בנו הצעיר בין זרועותיו, וקייז, שהיה לו אמון עיוור באביו, חיבק באושר את צווארו של בּאבּא איובּ. רק לאחר שבּאבּא איובּ הניח אותו מחוץ לבית וסגר את הדלת, הבין הילד מה קרה, ושם עמד בּאבּא איובּ, עיניו עצומות בחוזקה, דמעות זולגות משתיהן, וגבו אל הדלת, שקייז אהוב לבו הלם בה באגרופיו הקטנים, וזעק לבאבא שיכניס אותו שוב הביתה, ובּאבּא איובּ עמד שם ומלמל, "סלח לי, סלח לי," שעה שהאדמה רעדה מפסיעותיו הכבדות של הדִיו, ובנו צרח, והאדמה רעדה שוב ושוב כשהדִיו יצא ממיידאן סאבז, עד שנעלם, והאדמה שקטה והכול דמם, חוץ מבּאבּא איובּ שעדיין התייפח וביקש מקייז שיסלח לו.

        עבדאללה. אחותך נרדמה. כסה את רגליה בשמיכה. הנה, כך. אולי כדאי שאפסיק עכשיו. לא?  אתה רוצה שאמשיך? אתה בטוח, ילד? טוב.

        איפה הייתי? אה, כן. אחר-כך באו ארבעים ימי האבל. כל יום בישלו השכנים ארוחות לבני-המשפחה, וישבו אִתם ביום ובלילה. אנשים הביאו מנחות ככל שידם השיגה, תה, ממתקים, לחם, שקדים, וגם תנחומים ואהדה. בּאבּא איובּ התקשה מאוד אפילו לומר מילת תודה. הוא ישב בפינה, התייפח, ונחלים של דמעות זרמו משתי עיניו, כאילו אמר לשים בהן קץ לבצורת ששבה ופקדה את הכפר. לא הייתם מאחלים עינוי וסבל כזה אפילו  לא לרשע שבבני-האדם.

        שנים אחדות חלפו. הבצורת נמשכה ומיידאן סאבּז שקע בעוני מרוד אף יותר. כמה תינוקות מתו מצמא בעריסותיהם. הבארות הלכו והידלדלו, והנהר יָבַש, שלא ככאבו של בּאבּא איובּ, שתפח ועלה על גדותיו עם כל יום שחלף. הוא לא הועיל עוד בדבר למשפחתו. הוא לא עבד, לא התפלל, בקושי אכל. אשתו והילדים הפצירו בו והתחננו, אך לשווא. בניו שנותרו לו נאלצו ליטול על עצמם את עבודתו, כי מדי יום ביומו בּאבּא איובּ לא עשה דבר, אלא רק ישב בקצה שדהו, דמות בודדה ואומללה, ונשא את עיניו אל ההרים. הוא הפסיק לדבר עם תושבי הכפר, כי היה בטוח שהם מדברים על אודותיו מאחורי גבו. אמרו שהוא מוג לב כי הסכים להסגיר את בנו. שהוא אב בלתי ראוי. אב אמיתי היה נאבק בדִיו. אב אמיתי היה נהרג בהגנה על משפחתו.

הוא ציין זאת ערב אחד באוזני אשתו.
"זה לא נכון, אנשים לא אומרים שום דברים כאלה," השיבה אשתו. "איש לא חושב שאתה מוג לב."
"אני שומע אותם," הוא אמר.
"את קולך שלך אתה שומע, בעלי," אמרה. אבל היא לא אמרה לו שתושבי הכפר אמנם התלחשו מאחורי גבו, אבל מה שהם לחשו בינם לבינם היה שהוא כנראה השתגע.

        ואז, יום אחד, הוא הוכיח להם כי הצדק עִמם. הוא השכים עם הזריחה. בלי להעיר את אשתו והילדים, צרר כמה פרוסות לחם בשק מאריג גס, נעל את נעליו, קשר את החרמש שלו אל מותניו ויצא מהבית.

הרים (צילום: jcarillet, GettyImages IL)
המצודה של הדיו שכנה מעבר לעמקים, כמה מדבריות ושתי שרשרות הרים | צילום: jcarillet, GettyImages IL

        הוא הלך ימים רבים מאוד. הוא הלך עד שהשמש היתה זוהר אדמדם במרחק. בלילות ישן במערות לקולה של הרוח השורקת בחוץ. לעתים ישן על שפת נהרות, בצִלם של עצים ובחסות גושי אבן גדולים. הוא אכל את לחמו ואחר-כך מה שהצליח למצוא, תותי בר, פטריות או דגים שהוא צד במו-ידיו בנחלים, והיו ימים שלא אכל כל עיקר, אך עדיין המשיך ללכת. כשעוברי אורח שאלו אותו לאן הוא הולך, הוא אמר להם לאן, ולזאת היו שצחקו, היו שנחפזו להמשיך בדרכם שמא משוגע לפניהם, והיו שהתפללו למענו, כי גם הם איבדו ילד שנפל קורבן לדִיו. בּאבּא איובּ השפיל את ראשו והמשיך ללכת. כשנעליו התפוררו, הוא הצמיד אותן לרגליו בחוטים וכשהחוטים נקרעו, הוא המשיך ללכת ברגליים יחפות. כך עבר מדבריות ועמקים והרים.

        לבסוף הגיע אל ההר שבראשו ניצבה המצודה של הדִיו. להוט כל-כך היה לבצע את משימתו,  שלא נח אלא החל מיד לטפס. בגדיו נקרעו, כפות-רגליו דיממו, שׂערו היה לגוש מוצק של עפר, אבל רוחו היתה איתנה.  הסלעים המשוננים קרעו את כפות-רגליו. עופות דורסים ניקרו בלחייו כשעבר בדרכו ליד קִניהם. משבי רוח עזים כמעט תלשו אותו מצלע ההר. ואף-על-פי-כן הוא טיפס, מסלע אל סלע, עד שלבסוף עמד לפני השער הכבד של מצודת הדִיו.

מי מֵעֵז? הרעים קולו של הדִיו כשבאבא איוב הטיל אבן בשער.
באבא איוב אמר את שמו. "אני בא מהכפר מיידאן סאבז," אמר.
האם אתה מבקש את נפשך למות? מן הסתם כן, אם אתה מפריע לי בביתי! מה מעשיך פה?
"באתי לכאן להרוג אותך."
שתיקה קצרה נפלה עכשיו מהעבר האחר של השער. ואחר-כך הוא נפתח בחריקה, ושם עמד מול באבא איוב הדִיו, גדול ומאיים, בכל תפארתו המבעיתה.

האומנם, אמר, בקול רם כרעם.
"אכן," אמר באבא איוב. "כך או אחרת, אחד מאִתנו ימות היום."

        לרגע נראה שהדִיו יקטוף את באבא איוב מהקרקע ויחסל אותו בנגיסה אחת של שיניו החדות כתער. אבל היצור היסס משום-מה. הוא צִמצם את עיניו. אולי זה היה בגלל הטירוף שבדבריו של האיש. אולי בגלל מראהו של הזקן,  בלואי הסחבות, פניו השותתות דם, האבק שכיסה אותו מכף-רגל ועד ראש, הפצעים הפתוחים שעל עורו.  או שמא זה היה מפני שבעיניו של הזקן לא ראה הדִיו ולו שמץ של פחד.

מאיפה אמרת שבאת?
"ממיידאן סאבז," השיב באבא איוב.
לפי המראה שלך, המיידאן סאבז הזה ודאי רחוק.
"לא באתי לכאן לגלגל שיחה. באתי לכאן ל..."

        הדִיו הרים יד שטפרים בקצהּ. כן. כן. באת להרוג אותי. אני יודע. אבל ודאי תרשה לי לומר עוד כמה מילים אחרונות לפני שתשחט אותי.
"טוב," אמר באבא איוב. "אבל רק מילים ספורות."
אני מודה לך. הדִיו חייך. מותר לי לשאול איזו רעה עוללתי לך שמצדיקה עונש מוות?
"לקחת ממני את בני הצעיר," השיב באבא איוב. "הוא היה הדבר היקר לי מכול."
הדִיו רטן ותופף על סנטרו. לקחתי ילדים רבים מאבות רבים, אמר.
באבא איוב שלף את חרמשו בזעם. "אם כך, אנקום את נקמתי גם בשמם."
עלי להודות שאומץ לבך מעורר בי גל של הערצה.
"אין לך מושג אומץ לב מהו," אמר באבא איוב. "לאומץ לב נדרש משהו שיעמוד על כף המאזניים. אני בא לכאן כמי שאין לו מה לאבד."
את חייך אתה עלול לאבד, אמר הדִיו.
"אתה כבר גזלת אותם ממני."

        הדִיו רטן שוב ובחן את באבא איוב בהרהור. כעבור זמן-מה אמר, טוב ויפה, אפוא. אתן לך את הדו-קרב שאתה מבקש. אך תחילה אבקש שתלך אחרי.

        "בזריזות," אמר באבא איוב. "סבלנותי פוקעת." אבל הדִיו כבר הלך בכיוון פרוזדור ענקי, ולבאבא איוב לא נותר אלא ללכת אחריו. הוא הלך בעקבותיו של הדִיו דרך מבוך של פרוזדורים, שהתקרה של כל אחד מהם כמעט התחככה בעננים, ונתמכה בעמודים עצומי ממדים. הם עברו גרמי מדרגות רבים, וחדרים גדולים דיים להכיל את כל מיידאן סאבז. כך הם צעדו עד שלבסוף הוליך הדִיו את באבא איוב אל חדר עצום וגדול, שבקצהו המרוחק היה וילון.

בוא, התקרב, החווה הדִיו בידו.
באבא איוב נעמד ליד הדִיו.

        הדִיו פתח את שני חלקי הווילון. מאחוריהם היה חלון זכוכית. מבעד לחלון השקיף באבא איוב על גן ענקי. שורות של עצי הדר תחמו את הגן, והשטח שלרגליהם היה מלא פרחים בשלל צבעים. היו שם ברֵכות מרוצפות באריחים כחולים, ומרפסות שיש ומדשאות ירוקות רעננות. באבא איוב ראה גדרות חיות מפוסלות להפליא, ומזרקות מים מגרגרות בצִלם של עצי רימון. בשלושה מחזורים של חיים הוא לא היה מעלה על דעתו מקום יפה כל-כך.

        אבל מה שבאמת טלטל את נפשו של באבא איוב היה מראה הילדים המתרוצצים בגן ומשחקים, שמחים וטובי לב. הם רדפו זה אחר זה בשבילים וסביב העצים. הם שיחקו במחבואים מאחורי הגדרות. עיניו של באבא איוב חיפשו בין הילדים, ולבסוף מצאו את שביקש. הוא היה שם! בנו, קייז, חי, ויותר מבריא ושלם. הוא גבה ושׂערו היה ארוך מכפי שבאבא איוב זכר. הוא לבש חולצה לבנה יפה ומכנסיים נאים. הוא צחק באושר כשרץ אחרי שני חברים.

"קייז," לחש באבא איוב, והבל נשימתו התאבך על השמשה. ואחר-כך צעק את שם בנו.
הוא לא יכול לשמוע אותך, אמר הדִיו. וגם לא לראותך.
באבא איוב קיפץ במקומו, נופף בידיו והלם על השמשה, עד שהדִיו סגר שוב את הווילון.
"אני לא מבין," אמר באבא איוב. "חשבתי ש..."
זה גמולך, אמר הדִיו.
"תסביר את עצמך," קרא באבא איוב.
העמדתי אותך במבחן.
"מבחן."
מבחן של אהבתך. זה היה אתגר קשה, אני יודע, והמחיר הכבד שהוא גבה ממך נהיר לי. אבל עברת אותו. זה גמולך. וגמולו.

"ואילולא בחרתי? מה אז?" קרא באבא איוב. "אילו דחיתי את המבחן שלך?"
אז כל ילדיך היו נכחדים, השיב הדִיו, כי הם היו ממילא מקוללים, כיוצאי חלציו של אדם חלש. מוג לב שהיה רואה את כולם מתים, ובלבד שלא  יטריד את מצפונו שלו. אתה אומר שאין לך אומץ, אבל אני רואה אותו בך. למה שעשית, לעוֹל שהסכמת להעמיס על כתפך, נדרש אומץ. ועל כך אני מכבד אותך.

        באבא איוב שלף בידיים רועדות את חרמשו, אבל הוא החליק ונחת על רצפת השיש בנקישה רמה. ברכיו פקו והוא היה חייב לשבת.

        בנך אינו זוכר אותך, המשיך הדִיו ואמר.  אלה הם חייו עכשיו, וראית בעצמך את אושרו. הוא נהנה כאן מהמזון והבגדים הטובים ביותר, מידידות ומחיבה. הוא מקבל שיעורים באמנויות ובשפה ובמדעים ובאורחות חוכמה וצדק. הוא אינו חסר דבר. באחד הימים, כשיהיה גבר, הוא יוכל לבחור לעזוב ויהיה חופשי לעשות זאת. ויש לי הרגשה שהוא ייגע בחייהם של אנשים רבים בטוב לבו ויביא שמחה למי שנלכדו בעצב.

        "אני רוצה לראות אותו," אמר באבא איוב. "אני רוצה לקחת אותו הביתה."
באמת?
באבא איוב נשא את עיניו אל הדִיו.

        היצור ניגש אל ארון שעמד ליד הווילון והוציא מאחת המגֵרות שבו שעון חול. עבדאללה, אתה יודע מה זה שעון חול? אתה יודע. יפה. ובכן, הדִיו לקח את שעון החול, הפך אותו, והניחו לרגליו של באבא איוב.

        ארשה לך לקחת את הילד הביתה אִתךָ, אמר הדִיו. אבל אם תחליט לעשות כן, הוא לעולם לא יוכל לחזור לכאן. ואם תחליט להשאירו כאן, אתה לעולם לא תוכל לחזור לכאן. לאחר שכל החול יגיע אל חלקו התחתון של השעון, אבקש לשמוע את החלטתך.

        ובזאת יצא הדִיו מהחדר, השאיר את באבא איוב עם עוד בחירה כואבת שהוא נדרש לעשות.

        אקח אותו הביתה, חשב באבא מיד. זה הדבר שהוא השתוקק לו יותר מכול, בכל מאודו. כלום לא ראה זאת בדמיונו באלף חלומות? לחבק שוב את קייז הקטן, לנשק את לחיו ולהרגיש את רכּוּת ידיו הקטנות בידיו שלו. ועם זאת... אם ייקח אותו הביתה, איזה מין חיים יחכו לו במיידאן סאבז? חייו הקשים של איכר, במקרה הטוב, כחייו שלו, ולא יותר. זאת אומרת, אם קייז לא ימות בגלל הבצורת, כפי שקרה לרבים כל-כך מילדי הכפר. התוכל לסלוח לעצמך אז? שאל באבא איוב בלבו. כשתדע שאתה הוצאת אותו, מסיבותיך האנוכיות, מחיי מותרות והזדמנויות להצלחה? ובכל-זאת, אם ישאיר את קייז כאן, איך יוכל לשאת זאת, כשיידע שילדו בחיים, והיכן הוא נמצא, אך יהיה מנוע מלראותו? איך יוכל לשאת זאת? בייאושו הרים את שעון החול הטיחו בקיר, שם הוא התנפץ לאלף רסיסים והחול העדין שבו התפזר על הרצפה.

        הדִיו חזר לחדר ומצא את באבא עומד שמוט כתפיים מעל הזכוכית השבורה.

"אתה חיה אכזרית," אמר באבא איוב.
כשחיים זמן רב כל-כך, כמוני, השיב הדִיו,  מגלים שאכזריות ונדיבות אינן אלא גוונים של אותו צבע. האם החלטת במה תבחר?

        באבא איוב ייבש את דמעותיו, הרים את החרמש וקשר אותו למותניו. הוא הלך לאטו אל הדלת, בראש מושפל.

אתה אב טוב, אמר הדִיו, כשבאבא איוב עבר על פניו.
"מי ייתן ותיצלה באש הגיהינום על מה שעוללת לי," אמר באבא איוב בלאות.

        הוא יצא מהחדר וכשנפנה לצאת לדרכו בפרוזדור, קרא הדִיו אחריו.
קח את זה, אמר הדִיו. היצור הושיט לבאבא איוב בקבוקון זכוכית ובו נוזל כהה. שתה את זה בדרכך הביתה. הֱיֶה שלום.
באבא איוב לקח את הבקבוקון ויצא בלי להוסיף עוד דבר.

        מקץ ימים רבים, ישבה אשתו בירכתי נחלת המשפחה, והשקיפה כדי לראותו בא, כשם שבאבא איוב ישב שם, וקיווה לראות את קייז. ככל שחלפו הימים, נגוזו תקוותיה לשובו. אנשים בכפר כבר דיברו על באבא איוב בלשון עבר. יום אחד, כשישבה שוב על האדמה, ותפילה מרטיטה את שפתיה, היא ראתה דמות כחושה מתקרבת למיידאן סאבז מכיוון ההרים. תחילה חשבה שהוא דֶרוויש שתעה בדרך, איש צנום בבלואי סחבות, עם עיניים שקועות ורָקות קעורות, ורק  כשהתקרב היא זיהתה את בעלה. לִבּה קיפץ משמחה והיא זעקה בהקלה.

        לאחר שהתרחץ, ולאחר שהוגשו לו מים לשתות ומזון לאכול, ישב באבא איוב בבית, וסביבו תושבי הכפר ששאלו אותו שאלה אחרי שאלה.

לאן הלכת, באבא איוב?
מה ראית?
מה קרה לך?

        באבא איוב לא היה מסוגל  להשיב להם, כי הוא לא זכר מה קרה לו. הוא לא זכר דבר ממסעו, מהטיפוס על ההר של הדִיו, מהשיחה עם הדִיו, מהארמון הגדול, אף לא מהחדר עם הווילון. הוא הרגיש כאילו נֵיעוֹר מחלום שכבר נשכח. הוא לא זכר את הגן הנעלם, את הילדים, ויותר מכול, הוא לא זכר שראה את בנו קייז משחק בין העצים עם חבריו. למעשה, כשמישהו הזכיר את שמו של קייז, מִצמץ באבא איוב בעיניו בתימהון. מי? אמר. הוא לא זכר שהיה לו פעם בן ששמו קייז.

        אתה מבין, עבדאללה,  איך זה היה מעשה של חסד?השיקוי שמחק את הזיכרונות הללו?  זה היה הגמול שקיבל באבא אויב על שעבר בהצלחה את המבחן השני של הדִיו.

        באביב נפתחו ארובות השמים מעל מיידאן סאבז. מה שירד לא היה טפטוף כבשנים עברו, אלא גשם חזק-חזק. גשם זלעפות ירד מהשמים והכפר התרומם בצמא להקביל את פניו. כל היום תופפו המים על גגות מיידאן סאבז, והבליעו כל קול אחר בעולם. טיפות תפוחות וכבדות התגלגלו מקצותיהם של עלים. הבארות התמלאו ומי הנהר גאו. ההרים במזרח הוריקו. פרחי בר פרחו, ובפעם הראשונה זה שנים רבות, שיחקו ילדים על כרי דשא ופרות רעו בהם. עליצות שרתה על הכול.

        כשפסק הגשם חיכתה לאנשי הכפר עבודה רבה. כמה קירות התמוטטו וכמה גגות שקעו וחלקות שלמות של אדמה חקלאית נהפכו לביצות. אבל אחרי הסבל של עשר השנים האחרונות, לא היתה לתושבי מיידאן סאבז שום כוונה להתלונן. קירות הוקמו, גגות תוקנו ותעלות השקיה נוקזו. בסתיו באותה שנה הוציא באבא איוב תחת ידיו את יבול הפיסטוקים השופע ביותר בחייו, ואמנם, בשנה שאחרי השנה הזאת ובזו שאחריה, גדלו היבולים הן בכמות והן באיכות. בערים הגדולות, שבהן מכר את תוצרתו, ישב באבא איוב בגאווה מאחורי פירמידות של הפיסטוקים שלו וקרן כמו האדם המאושר עלי אדמות. שום בצורת לא פקדה עוד את מיידאן סאבז.

        אין עוד הרבה מה לומר, עבדאללה. אך אולי תשאל, אם צעיר יפה תואר רכוב על סוס עבר פעם בכפר בדרכו להרפתקאות גדולות. האם עצר אולי לשתות מים, שהיו לכפר בשפע עתה? ושמא ישב לשבור לחם עם תושבי הכפר או אולי עם באבא איוב? אינני יכול להשיב לך על כך, ילד. מה שאני יכול לומר הוא, שבאבא איוב היה לאיש בא בימים. אני יכול לומר לך שהוא ראה את ילדיו נישאים, כפי שקיווה תמיד, ואני יכול לומר שילדיו הולידו לו ילדים רבים משלהם, וכל אחד מהם הסב לבאבא איוב אושר רב.

        ואני יכול גם לספר לך על לילות, ששנתו  של באבא איוב נדדה בלי שום סיבה מיוחדת. אף שהיה זקן מאוד עתה, רגליו עדיין שימשו אותו, כל עוד נעזר במקל. וכך, באותם לילות ללא שינה, הוא חמק מהמיטה בלי להעיר את אשתו, לקח את מקלו ויצא מן הבית. הוא הלך בחשכה, גישש במקלו לפניו, לרוח הלילה הקלה שליטפה את פניו. בקצה שדהו היתה אבן שטוחה, והוא התיישב עליה. לא אחת ישב שם כשעה או יותר, הביט בכוכבים, בעננים השטים על פני הירח. הוא חשב על חייו הארוכים, ונשא תודה על כל השפע והאושר שהוענקו לו. הוא ידע כי בשאיפה ליותר, בהשתוקקות לעוד ועוד, יש משום קטנוניות. הוא נאנח בשביעות רצון והאזין לרוח שועטת ממורדות ההרים ולציוץ עופות הלילה.

        אבל מפעם לפעם דימה ששמע קול אחר בין הקולות האלה. תמיד אותו קול, צלצול רם של פעמון. הוא לא הבין מדוע הוא שומע צליל שכזה, כשהוא לבדו בחושך, והכבשים והעִזים ישנים כולם. לפעמים הוא אמר לעצמו שלא שמע שום דבר, ולפעמים היה משוכנע כל-כך ששמע, עד שקרא אל החושך, "יש שם מישהו? מי שם? הראה את עצמך." אך שום מענה לא הגיע אף פעם. באבא איוב לא הבין. בדיוק כשם שלא הבין מדוע גל של משהו, משהו דומה לקצה זנבו של חלום רע, תמיד עבר בו כל אימת ששמע את הצלצול, והפתיעו בכל פעם, כמשב רוח בלתי צפוי. אבל אחר-כך עבר, ככל הדברים. הוא עבר.

        ובכן, ילד, זהו זה. זה סוף הסיפור. אין לי עוד מה לומר. ועכשיו באמת כבר מאוחר, ואני עייף, ואחותך ואני צריכים להשכים עם שחר. לכן כבה את הנר. הנח את ראשך ועצום את עיניך. ליל מנוחה, ילד. ניפרד לשלום בבוקר.

 

חאלד חוסייני (צילום: אלנה סייברט)
חאלד חוסייני | צילום: אלנה סייברט