בוקר אור. פקחתם את העיניים, הכנתםֿ קפה ואתם מוכנים לפתוח את היום, לכבוש את פסגת חייכם. אתם הרי יודעים לעשות כל כך הרבה דברים לבד. הופה הופה. לא כל כך מהר. עצרו רגע. אל תפרגנו כל כך לעצמכם. זה שיש לכם מוח מפותח, לא אומר שאתם חיה כל כך מוצלחת או חכמה יותר מאוגר שרץ על גלגלת במעבדה. תשאלו את ההיסטוריון יובל נח הררי. הוא יסביר לכם שסדר היום שלכם מדומיין לחלוטין ומה שאתם עושים הוא לא כזה חשוב. זה רק אתם החלטתם שזה ככה.

מיליוני קוראים מיישרים צוואר כסוריקטה סקרנית למשמע הקביעה הזו. מי אני? אני לא כזה חשוב וחכם? באמצעות התהייה הזו, פחות או יותר, הצליח פרופ' הררי ללכוד את תשומת ליבה של האנושות כולה. הוא פרץ אל חיינו לפני שבע שנים והצליח לעשות את מה שנראה שרק שלוש הדתות השולטות העולם הצליחו לעשות: לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר של האנושות ולהסביר לה איך היא הגיעה עד הלום ומה היא צריכה כדי להמשיך ולהתקיים.

באמצעות שני ספריו, "קיצור תולדות האנושות" (2011) ו"ההיסטוריה של המחר" (2015), הררי היכה בתדהמה את ההומו ספיאנס היושב בכדור בארץ כשהנגיש לנו בעצם את הביוגרפיה האישית שלנו. ספריו בעברית כבשו את רשימת רבי המכר בישראל שלוש שנים ברציפות, תורגמו לכ-50 שפות ונמכרו ביותר מ-12 מיליון עותקים. סביר להניח שמעטים מאותם קוראים, אם בכלל, היו מגלים עניין בעבודת הדוקטורט שלו שהשוותה בין לוחמים מסוף ימי הביניים ללוחמים במאה ה-20. ובכל זאת הוא גרם לרוסים, טורקים, סינים ואוקראינים להתעניין בתחום העבש המכונה היסטוריה ולשמוע עד כמה מקסים הוא המקום שממנו הם הגיעו. הוא גם נטע בהם את הסקרנות לגלות לאן הם עומדים להגיע בספרו השלישי שיוצא לאור בימים אלה, "21 מחשבות על המאה ה-21".

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Noah Harari (@yuval_noah_harari) on

החלילן מהמלין לא נח לרגע. "קיצור תולדות האנושות" (Sapiens כמו שהוא מכונה בקיצור בעולם) יהפוך בקרוב לסרט בעזרתם של במאי הקולנוע והמפיק רידלי סקוט ("בלייד ראנר", "הנוסע השמיני") ויוצר הקולנוע האנגלי, זוכה האוסקר, אסיף קפדיה. בינתיים הוא מעביר את הקורס האינטרנטי A Brief History of Humankind (למעלה מ-120 אלף איש מרחבי העולם כבר האזינו) ומתארח קבוע ב-TED. הוא זכה פעמיים בפרס פולונסקי ליצירתיות ולחדשנות (2009 ו-2012) וב-2011 זכה בפרס "מונקאדו" מטעם האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. הלו"ז שלו צפוף ואם תרצו לתפוס אותו לקפה יש מצב שהוא יתפנה אליכם רק בתחילת 2019. עד אז היומן שלו מלא בוועדות, כנסים והרצאות ברחבי העולם, מסין ועד גרמניה. ועוד לא הזכרנו את הפעילות האקדמית הענפה שלו באוניברסיטה העברית, שהרי בסופו של יום הוא מרצה להיסטוריה.

סוד הקסם: מה הופך אותו להיסטוריון ויראלי?

הררי מאמין כי האדם הוא אוסף של אטומים ומולקולות, אך למרות כל זאת ממלא את ההיסטוריה ברגש ובתשוקה. והנה לפנינו כבר אישיות מסקרנת - אדם של סתירות. ההיסטוריה שהוא מספר בלהט מדי סמסטר לסטודנטים שבאים לשמוע אותו בקורס "מבוא להיסטוריה עולמית" באוניברסיטה העברית (והבסיס לרב המכר) הביאה את הררי להצליח במקום שבו נכשלו מדעי הרוח כישלון חרוץ: משיכה של מיליוני מאזינים. וכך יום אחד הפך מרצה אפור להיסטוריה מהר הצופים למגה-סלב עולמי.

הוא נולד ב-1976 ועשה את כל הדרך מהתיכון בחיפה לאוניברסיטה העברית בירושלים ועד לדוקטורט באוקספורד היוקרתית כדי לספר לעולם איך ומתי הפכנו להולכים על שתיים, ומה הקשר של כל זה לפייק ניוז. הוא אשף בחיבור תכנים גבוהים לנמוכים, בין תרבות פופולרית לעומק דיסציפלינרי, מיומן בהנגשת אמיתות מורכבות בתחביר של מדבקת פגוש. אבל עזבו אתכם מכל זה, הוא בדיוק מה שקוראים כל הכותבים שספריהם מונחים לכם ליד המיטה - ביל גייטס, ברק אובמה ומרק צוקרברג. הם גם ממליצים לכם בכל עת להקשיב למה שיש לילד הסקרן מקרית אתא להגיד. ולא רק הכתיבה שלו נהנית מקוטביות. הררי עצמו הוא איש מורכב של מדע ואקדמיה, של שכל והבנת תהליכים, אבל גם איש שתיקה של ויפאסנה, של רגש, של פוליטיקה. הוא נשוי לבן זוגו איציק ולא מהסס להביע מחאה נוקבת כשצריך בנושאים של מעורבות חברתית.

הררי חתום על אופן ההגשה הכי אטרקטיבי של עברה של האנושות, מצבה בהווה ובחינת מה צופן לה העתיד. הוא מתאר את האדם כחיה פשוטה בטבע אורבני שיצרה לעצמה, שפיתחה שנאה מיוחדת לחוסר ודאות. העתיד, עפ"י הררי, הוא האויב הגדול של המין האנושי. כולנו נלחמים בזיקנה ועושים ערמות של ביטוחים אל מול עתיד לא נודע. זה הפחד הגדול שמניע כל אדם שקם בבוקר, ומסתבר שזה ככה כבר מיליוני שנים. היופי הוא שמעטים יודעים להתנהל בתנאים כאלה של אי וודאות, להנות מהם ואפילו להרוויח. הרוב זקוקים שמישהו יאחז להם את היד ויגיד להם שהכל יהיה בסדר. הטקסטים של הררי עושים הדיוק את זה. והקהל לא רק שסרב לשחרר את האחיזה אלא הפך אותה לחיבוק דב.

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Noah Harari (@yuval_noah_harari) on

בסופו של דבר, המנטרה של "קיצור תולדות האנושות" - הטקסט שהוא עדיין הטיקט הבינלאומי שלו - היא שאין לכם מושג מהן המטרות שלכם, ולמרות כל הדברים המדהימים שאתם עושים מדי יום נותרתם לא מסופקים. מסתבר שלא צריך לעשות דוקטורט כדי להבין את זה. זה בדיוק הטרנד העולמי ששוטף את הרגע. כמו הררי, גם גווינת' פאלטרו רוכבת כבר שנים על גל הוולנס (Wellness) באתר הלייף סטייל שלה GOOP, שם היא מתעסקת בחוסר הסיפוק האנושי הזה תוך השקעה מודעת והוליסטית באיכות החיים, בתחום הגוף והנפש. גם היא סוחפת אחריה מיליונים. לצדם גם אדם נוימן, מייסד מפלצת החללים השיתופיים We work שהפך מיליארדר, הבין שאתה עצמך באמת לא צריך לדעת כלום או לעשות כלום כדי שיהיה לך הכל ברמה הכי גבוהה. הוא מציע במה שהוא מכנה "קפיטליזם רוחני" משרדים מעוצבים ודירות יוקרה בתקציב שכירות ריאלי. אם פאלטרו תסדר לכם את החיים רק בעזרת קרם שבלולים ונוימן בעזרת מכונת קפה במטבחון, הררי כאן כדי לסדר לכם את הראש עם סיסמאות ידע מקוצרות ולעוסות היטב, שיתאימו כמו השטיח לשיחת ארוחת שישי הבאה שלכם.

כך שהררי הוא לא רק היסטוריון, הוא היסטוריון מודרני שטובל במימיו החמימים של הניו אייג' גרסת 2018. הטיעונים הפופולריים שלו על משמעות החיים הם חלק מטרנד שמסחרר את העולם בשנים האחרונות. בספרו השני, "ההיסטוריה של המחר", הוא ממש זיהה את הרגע ונגע בדיוק בנושאים הכה טרנדיים כמו העיסוק באושר, החיפוש אחר משמעות והשאיפה להתמודד בלי פחד עם הזיקנה. הכותרות שמלוות את הספר, כמו "דע את עצמך", "משמעות החיים", דיונים על מה אנחנו רוצים להיות ועל מהות האושר, הם בדיוק הנושאים שמובילים את האדם במאה ה-21. עזבו את זה, הם ממש כמו משפטי ההעצמה שמאירים כמו אי של שפיות בפיד האינסטגרם שלכם. ההנחות ההיסטוריות של הררי משתלבות נהדר עם יוגה על חוף הים, דיאטת מיצים והקזת דם על ידי עלוקות. הוא עובד על הרגש ולא רק מביא את העובדות ההיסטוריות היבשות (והרי תאריכים ומהלכים זה בדיוק מה שאנשים שונאים משיעורי ההיסטוריה בתיכון). ורגש זה הדבר הלוהט של 2018: תראו את הראפ שנותן לגיטימציה לשנוא ולנקום, את הריאליטי שמכתיר את מי שחושף את הלב, ולהבדיל ובראש ובראשונה את קמפיין metoo# שנותן לגיטימציה להיפגע, לתבוע צדק, לא לפחד.

כל זה מתקשר לעובדה שההיסטוריה הפכה את נח הררי לטבעוני, וכמו כל טבעוני מסור וטוב ב-2018 הוא הפך את החמלה כלפי בעלי חיים שבשליטת בני האדם לאג'נדה שעליה הוא שמח לספר לכל מי שרוצה לשמוע בכל המדיומים התקשורתיים. הוא לא מהסס גם לנהל שיחה עם השנויים ביותר במחלוקת בתחום כמו גארי יורופסקי (כשביקר בארץ ב-2013). מוזרה לא פחות יכולה להראות לחלק מקוראיו ההחלטה לשבת לארוחת ערב עם בני הזוג נתניהו (שאירגן בני ציפר, עורך מדור הספרות והתרבות של עיתון "הארץ") ושלוש שנים לאחר מכן לסרב להשתתף באירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס משום שמדובר ב"זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל אשר מגבילה את חופש התקשורת, הביטוי, היצירה והמחשבה״, תוך התייחסות לחוק הפונדקאות המפלה לרעה זוגות חד-מיניים ולחוק הלאום המפלה מיעוטים.

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Noah Harari (@yuval_noah_harari) on

לבחור אמת ולא לערער עליה

הדרך שהררי בוחר לספר את הסיפור שלו מתאימה בדיוק לעידן שלנו, שבו אתה לא חייב לאמץ את האמת האבסולוטית כדי להשתמש בה - או בעצם יותר מזה, לככב בה. הוא הסביר ביותר מהזדמנות אחת שהוא רואה בהסברה של הרעיונות המעצבים את העולם חשיבות רבה וכי מעניין אותו פחות להעביר עליהם ביקורת. כך שלעיתים הוא מציג רעיונות לא כי הוא מאמין שהם נכונים, אלא כי הם אלו שמשפיעים על המין האנושי. הוא מקווה שאת הביקורת יעבירו הקוראים בעצמם. אבל לפי ההתלהבות שבה נקראים ספריו, ספק אם מטרתו הושגה.

נראה שהקוראים נלהבים לראות מישהו מסביר להם מה עומד מאחורי הרעיונות המעצבים את העולם, אבל לרוב אין בכוחו של ההמון להפעיל חשיבה ביקורתית. כך שהררי מפרגן לאנושות יותר מדי, ואולי כאן הפספוס הגדול שלו. בתגובה למאמר ביקורתי שכתב עליו תומר פרסיקו באתר שלו ענה: "אני מאמין שהצגה בהירה של הרעיונות המעצבים את עולמנו תעודד את הקוראים לחשוב עליהם בצורה ביקורתית, ובמידת הצורך גם לדחות אותם ולהתנגד להם. קשה להתנגד לרעיון או לתהליך שאנחנו לא מבינים. הרעיונות הגדולים של הכלכלה, הפוליטיקה והביולוגיה מוצגים הרבה פעמים בצורה כה מסובכת ומעורפלת, שאנשים רבים מרגישים שאין להם סיכוי להבין במה מדובר, ושעדיף לכן להשאיר את הדיונים הללו ל'מומחים'. אני מנסה להסביר את הרעיונות הללו בצורה בהירה וקלה להבנה, גם אם זה מחייב אותי לפעמים לפשטנות ולרדידות, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בדיונים שיעצבו את עתיד החיים בכדור הארץ".

ואכן להררי חשוב מאוד איך יעצב המין האנושי את חייו בעתיד על כדור הארץ, מה שהוביל אותו להשיק את ספרו החדש, "21 מחשבות על המאה ה-21", שבו הוא מציע לקוראיו מעט בהירות של המצב בעוד שההיסטוריה פשוט קורית לה בזמן שאתם רבים מי יקפיץ את הילדים לגן. הספר עוסק בכל הנושאים החמים של הרגע: טרור, הגירה, לאומיות ופייק ניוז, התחממות גלובלית, דונלנד טראמפ ואלוהים – כולם בפנים. הוא יספר לכם מה החדשות הטובות ומה החדשות הרעות בנוגע לעתידו של המין האנושי וינסה לחזות את ההתפתחות האדירה והמשפיעה ביותר על חיינו העתידיים בתחום הביוטכנולוגיה והבינה המלאכותית, בזמן שההומו ספיאנס יעבור אבולוציה ויהפוך למשהו אחר לחלוטין.

View this post on Instagram

A post shared by Gwyneth Paltrow (@gwynethpaltrow) on

הספר החדש כבר מבוסס פחות על עובדות היסטוריות. הררי מכריז כי זהו ספר על ההווה, אך יש בו גם הרבה מאוד מן העתיד ונסיונות לדמיין מה יהיה בו. כך למשל הוא תוהה במה נעבוד כולנו ב-2050 והאם סביר או לא שמחשבים ורובוטים יחליפו אנשים ככוח עבודה. הוא מנסה להסביר מה סביר להניח שיקרה עם הבריאות שלנו כשהיא ממוחשבת ותוהה אם נהיה בריאים יותר או חולים יותר משום שהסקירה הממוחשבת של הגוף תהיה דקדקנית יותר. וכך עם הקריאה מגלים שהספר בחלקו דן יותר בעתיד מאשר בהווה. הדיון הוא אמנם בבעיות של הרגע, אבל הוא דן בהתפתחותן והשפעתן העתידיות.

הררי יספר לכם איך יטמיעו במוחכם מסרים אלקטרוניים, הוא יספר לכם על תרופות ביולוגיות והוא יספר לכם שהוא לא נביא בכלל כי הכל כבר כאן בעצם: בינה מלאכותית, הנדסה גנטית. נח הררי רק מכיר לכם אותם ומסביר איך כל הרעיונות האלה עומדים להשפיע לכם על החיים. תתכוננו. את הנבואות שלו הוא מעגן בדברים שכבר קורים מסביבנו, שהרי כבר כיום רוב המסחר בבורסה מתנהל על ידי אלגוריתמים ממוחשבים ולא על ידי בני אדם, והצבא כבר מתבסס פחות על צנחנים שמוצנחים באמצע הקרב ויותר על כפתור מחשב שאפשר ללחוץ עליו מכל מקום בעולם כשאתה יושב על כסא ולקבוע את המהלכים בשדה הקרב.

הררי יודע היטב שהיסטוריה לא מנבאת את העתיד ולכן שאף לצאת ממעמד ההיסטוריון לזה של מי שכותב לנו מה הולך להיות. הוא יודע היטב שההיסטוריה יכולה לגרום לכם להבין את ההווה, איך הגענו אליו, ממה בנויים הכוחות בשטח ולמה הם מתנהגים כמו שהם מתנהגים ואולי גם להבין את העתיד כשיגיע, אבל היא אינה כלי לניבוי. היא לא תוכל להגיד לכם מה הולך להיות על סמך מה שהיה. זה אינו תרגיל באסטרולוגיה או בקריאת מפת המציאות לפי גרמי השמים. לכן הספר החדש אולי מלא באנדקוטות היסטוריות, אבל נראה כי הוא משחרר סופית הררי מאחיזתו התובענית של המחקר. זה הרגע שבו הופך הררי לגורו בפני עצמו, אגריגטור-על שיודע ששליטתו במידע מאפשרת לו להסיק ממנו מסקנות על העתיד. עם שפע היועצים והלחשנים שמסביב, אין סיבה שלא להמר עליו. הוא אומר את מה שמחזק לשמוע, אבל מביא עם זה אל השולחן גם תעודת הצטיינות.

View this post on Instagram

A post shared by Yuval Noah Harari (@yuval_noah_harari) on

זהו גם מהלך חשוב משום שהוא ילמד אתכם להיות לברור היטב את המידע שאתם בוחרים לצרוך, להיות אקטיביים בצריכת המידע ולא לקבל את כל מה שמוסרים לכם כמובן מאליו. הוא ילמד אתכם לקחת אחריות על חייכם ועל המציאות שיצר עבור עצמו המין האנושי, מהאוכל שתבחרו להגיש לעצמכם לפה ועד מציאת אהבת אמת.  אבל בעיקר הוא מעורר השראה לאמץ גמישות מחשבתית ובזו מירב גדולתו של הספר. הררי יודע שאימפריות נפלו לאורך ההיסטוריה מכיוון שלא השכילו להתאים עצמן לשינויים. הוא ישכנע אתכם שיציבות היא לא משהו שתוכלו לאפשר לעצמכם במאה ה-21 אם אתם רוצים לשגשג. תצטרכו להמשיך ולהשתנות ולחיות באהבה עם הלא נודע. "במשך אלפי שנים פילוסופים ונביאים האיצו בבני האדם להכיר את עצמם". העצה הזו מעולם לא הייתה דחופה יותר מאשר במאה ה-21. 

יובל נוח הררי עטיפת הספר
צילום: עטיפת הספר '21 שאלות על המאה ה-21'

פרק 19 מתוך ספרו החדש של יובל נח הררי

חינוך: שינוי הוא הוודאות היחידה

האנושות עומדת בפני סדרה של מהפכות אדירות. הסיפורים הישנים מתפוררים, ועוד לא הופיע סיפור חדש שיחליף אותם. איך נוכל להכין את עצמנו ואת הדור הבא לעולם כה סוער וחסר ודאות? תינוק שזה עתה נולד יהיה בן שלושים ומשהו בשנת 2050. אם לא תתרחש קטסטרופה, הוא עוד יהיה בחיים בשנת 2100, והוא עשוי להיות אחד האזרחים הפעילים והמשפיעים של המאה ה־22. מה כדאי לנו ללמד את התינוק הזה ואת אחיו ואחיותיו כדי להכין אותם לעולם של שנת 2050 או 2100? לא ברור. מכיוון שאיש אינו יודע איך ייראה העולם בשנת 2050 (שלא לדבר על 2100), קשה לדעת אילו כישורים יצטרכו בני אדם כדי להשיג עבודה בשנת 2050, כדי להבין מה קורה סביבם, וכדי למצוא את דרכם בחיים.

נכון — בני אדם אף פעם לא יכלו לחזות את העתיד. אבל היום זה קשה יותר מאי פעם, כי ברגע שהטכנולוגיה תאפשר לנו להנדס את הגוף האנושי, את המוח ואת התודעה, לא נוכל יותר להיות בטוחים בשום דבר — כולל דברים שבעבר נדמו קבועים ונצחיים. לפני אלף שנה, בשנת 1018, היו דברים רבים שאנשים לא ידעו על העתיד, אבל הם בכל זאת יכלו להיות בטוחים שהמאפיינים הבסיסיים של האדם ושל החברה האנושית לא ישתנו.

באותה שנה הייתה ארץ ישראל מחוז של האימפריה הפאטימית. בירת המחוז הייתה העיר רמלה, שהייתה הגדולה והחשובה שבערי הארץ. לו גרתם ברמלה של אותם ימים, ידעתם שעד שנת 1050 האימפריה הפאטימית אולי תקרוס, ששבטים זרים עשויים לפלוש ולהחריב את רמלה, ושמגפות נוראיות עלולות לקטול מיליונים. למרות זאת, היה לכם ברור שבשנת 1050 רוב האנשים עדיין יתפרנסו מחקלאות, שהממשלות יסתמכו על בני אדם כדי לאייש את הצבאות ואת מנגנוני המינהל שלהן, שגברים ישלטו בנשים, שתוחלת החיים הממוצעת תהיה נמוכה מארבעים, ושהגוף האנושי לא יעבור שום שינוי. אי לכך בשנת 1018 הורים עניים בכפרים שסביב רמלה לימדו את ילדיהם איך לגדל חיטה ולרעות עיזים, ואילו הורים בני המעמד הגבוה לימדו את בניהם לקרוא ולכתוב או להילחם מעל גב סוס — ולימדו את בנותיהם איך להיות עקרות בית צנועות וצייתניות. היה ברור להם שיהיה ביקוש רב לכישורים הללו גם בשנת 1050, בין אם הארץ עדיין תהיה חלק מהאימפריה הפאטימית ובין אם עד אז תיכבש בידי הסלג'וקים.

היום, לעומת זאת, אין לנו שמץ של מושג איך ייראו החיים בשנת 2050. אנחנו לא יודעים במה יעבדו בני האדם, איך יפעלו צבאות ומנגנוני מינהל, מה יהיה טיב היחסים של גברים ונשים, או מה תהיה תוחלת החיים. הגוף האנושי עצמו עשוי לעבור שינויים מרחיקי לכת הודות לפריצות דרך בביו־הנדסה ובבינה מלאכותית. לכן, חלק ניכר ממה שילדי רמלה לומדים היום בבית הספר היסודי ג'ואריש ובבית הספר התיכון יגאל אלון עלול להתגלות כלגמרי לא רלוונטי בשנת 2050.

יובל נוח הררי
"הממשלות כבר לא מנסות לחסום את המידע, אלא עוסקות בהפצת מידע כוזב" | צילום: יחצ

רוב בתי הספר עסוקים בהאבֿסת תלמידים במידע. בעבר היה בזה היגיון, כי מידע היה מצרך נדיר, ואפילו הקילוח הדק של המידע הקיים נחסם שוב ושוב על ידי הצנזורה. אם חייתם, לדוגמה, בעיירה קטנה במקסיקו בשנת 1800, היה לכם קשה להשיג מידע על העולם הגדול. לא היו תוכניות רדיו, שידורי טלוויזיה, עיתונים יומיים או ספריות ציבוריות.1 גם אם ידעתם קרוא וכתוב והייתה לכם גישה לספרייה פרטית, לא היה הרבה מה לקרוא מלבד רומנים וספרות דתית. האימפריה הספרדית הטילה צנזורה כבדה על כל מה שהודפס במקסיקו עצמה, והרשתה לייבא רק ספרים מעטים מבחוץ.2 זה היה המצב גם בעיירות הקטנות של רוסיה, הודו, טורקיה וסין. כשנוסדו ברחבי העולם בתי ספר מודרניים, שלימדו כל ילד לא רק קרוא וכתוב אלא גם את העובדות הבסיסיות של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והביולוגיה, זה היה שיפור עצום.

אולם במאה ה־21 המצב שונה לגמרי. אנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע. הממשלות והצנזורה כבר לא מנסות לחסום את זרימת המידע, ובמקום זה הן עוסקות בהפצת מידע כוזב או בהטבעה של האזרחים בעודפי מידע לא־רלוונטי. גם אם אתם חיים בעיירה מקסיקנית נידחת, כל עוד יש לכם סמארטפון וחיבור לרשת אתם יכולים לבלות חיים שלמים בקריאת ערכים בוויקיפדיה, בהאזנה להרצאות טד, ובלימוד קורסים באינטרנט בחינם. אף ממשלה לא יכולה להסתיר את כל המידע שהיא לא אוהבת. מצד שני, קל מאוד להציף את הציבור בדיווחים סותרים ובהסחות דעת. כל אדם נמצא במרחק לחיצת כפתור מהדיווחים העדכניים על ההפצצות בחאלב או על הקרחונים שנמסים בקטבים, אבל יש כל כך הרבה דיווחים סותרים שקשה לדעת למה להאמין. יתרה מזאת, כל אדם נמצא במרחק לחיצת כפתור מאינספור דברים אחרים, ולכן קשה להתמקד. כשהפוליטיקה או המדע עושים לנו כאב ראש, יש פיתוי ממשי להקליק על סרטוני חתולים מצחיקים, על רכילות סלבריטאים, או על סרטון פורנו.

יובל נוח הררי
"כשהפוליטיקה עושה לנו כאב ראש, יש פיתוי להקליק על סרטוני חתולים" | צילום: יחצ

בעולם שכזה, הדבר האחרון שמורים צריכים להעביר לתלמידים שלהם זה עוד מידע. לתלמידים כבר ממילא יש יותר מדי ממנו. מה שהתלמידים באמת צריכים הוא היכולת להעריך את המידע שברשותם, להבחין בין עיקר לטפל, ולחבר יחד פיסות מידע רבות לתמונה רחבה ועמוקה של העולם.

זה כמובן היה אידיאל החינוך הליברלי זה זמן רב, אבל עד עכשיו אפילו בתי הספר הליברליים לא יצאו מגדרם כדי להגשים אותו. מורים נטו להתמקד בלדחוף עוד ועוד מידע לתלמידים, ובמקביל לעודד אותם מפעם לפעם "לחשוב בעצמם". בשל הפחד מסמכותנות יתר, בתי ספר ליברליים נמנעו מלכפות על התלמידים תמונת עולם כזו או אחרת. ההנחה הייתה שכל עוד מספקים לתלמידים מידע גולמי וחופש מחשבה, הם יוכלו להבין את העולם בעצמם, ושגם אם הדור הנוכחי לא יעשה זאת, יש מספיק זמן לחכות שהדורות הבאים ישלימו את החסר. אלא שהזמן נגמר. החלטות שנקבל בעשורים הקרובים יעצבו מחדש את החיים בכדור הארץ. החלטות כאלה אנחנו יכולים לקבל רק על בסיס תמונת העולם העכשווית שלנו. ואם לדור הנוכחי אין מושג מה בעצם קורה בעולם, ההחלטות על עתיד החיים יתקבלו בצורה אקראית למדי.

כל המוצק מתנדף לאוויר

מרבית בתי הספר מתמקדים יתר־על־המידה לא רק בדחיסת מידע, אלא גם בתרגול כישורים מוגדרים־מראש, כמו איך לפתור משוואות דיפרנציאליות, איך לכתוב קוד מחשב בתוכנת C++, איך לזהות כימיקלים במבחנה, או איך לנהל שיחה בסינית. אבל כאמור אין לנו מושג איך ייראו העולם ושוק העבודה בשנת 2050, ולכן אנחנו לא באמת יודעים לאילו כישורים יזדקקו התלמידים כשהם יגדלו. אנו עלולים להשקיע מאמץ רב בלימוד C++ או סינית, רק כדי לגלות שב־2050 בינה מלאכותית יכולה לכתוב קוד מחשב ביעילות רבה יותר מבני אדם, וש"גוגל טרנסלייט" מאפשר לכל אדם לנהל שיחה קולחת במנדרינית, קנטונזית או האקה (ניבים שונים למדי של "סינית") גם אם הוא בקושי יודע לומר "ני האו".

אז מה כדאי ללמד את הילדים? מומחי חינוך רבים טוענים שבתי הספר צריכים להתמקד בפיתוח יכולות של חשיבה ביקורתית, תקשורת, שיתוף פעולה ויצירתיות.3 באופן כללי יותר, בתי ספר צריכים להשקיע פחות מאמץ בכישורים טכניים נקודתיים ובמקום זאת לשים דגש על כישורי חיים רחבים. והיכולת החשובה מכולן היא היכולת להתמודד עם שינויים, ללמוד דברים חדשים, ולשמור על האיזון הנפשי במצבים לא מוכרים. כדי להצליח בעולם של שנת 2050, אנשים יידרשו לא רק להמציא ללא הרף רעיונות ומוצרים חדשים — הם יידרשו בראש ובראשונה להמציא את עצמם שוב ושוב מחדש. לא רק שוק העבודה ישתנה חדשות לבקרים, אלא גם המשמעות של "להיות בן אדם".

יובל נוח הררי
"מומחי טוענים שבתי הספר צריכים להתמקד בפיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתיות" | צילום: יחצ

כבר ב־1848 הכריז המניפסט הקומוניסטי ש"כל מה שנראה מוצק, נמס ומתנדף לאוויר." אבל מרקס ואנגלס חשבו בעיקר על מבנים חברתיים וכלכליים. אפשר להניח שמאתיים שנים אחריהם, עד שנת 2048, גם מבנים גופניים ונפשיים יתנדפו לאוויר — או לעננים של דאטה. ב־1848 מיליוני בני אדם איבדו את העבודה שלהם בחוות ובכפרים, ועברו לערים הגדולות לעבוד במפעלים. אבל כשהם הגיעו לערים הגדולות, הם לא נדרשו לשנות את המגדר שלהם או לפתח חוש שישי. אם מצאו עבודה במפעל טקסטיל גדול, הם יכלו לצפות להישאר באותו מקצוע — ואולי אפילו באותו מפעל — עד זקנה.

ב־2048 אנשים עשויים להתמודד עם הגירה לסייברספייס, עם זהויות מגדריות נזילות, ועם חוויות חושיות מסוגים חדשים שמבוססות על שתלים ממוחשבים. אם ימצאו עבודה ומשמעות בעיצוב אופנות בגדים חדשניות למשחקי מציאות מדומה תלת־ממדיים, יכול להיות שבתוך עשור הבינה המלאכותית תשתלט גם על המקצוע החדש הזה, ועל כל יתר המקצועות שדורשים רמה דומה של יצירתיות. בגיל 25 הם יציגו את עצמם באתר היכרויות מקוון כ"אישה סטרייטית בת 25 שגרה בתל אביב ועובדת בחנות בגדים". בגיל 35 יאמרו שהם "אדם בעל/ת מגדר נזיל שעובר/ת התאמת גיל, שרוב הפעילות הניאו־קורטיקלית שלה/ו מתרחשת בעולם הווירטואלי ניו־קוסמוס, ושמשימת חייה/ו היא להגיע למקומות שאף מעצב אופנה קודם לא הגיע אליהם." בגיל 45 גם אתרי היכרויות וגם הגדרות עצמיות יהיו לגמרי אאוט. אלגוריתם חכם ימצא — או יתכנן — עבורם את בן הזוג המושלם. ובמה שנוגע למשמעות בעיצוב בגדים: ובכן, עד אז האלגוריתמים כבר יתעלו על כל מעצב עד כדי כך, שכאשר יביט ביצירות הנועזות ביותר שלו מלפני עשר שנים הוא ירגיש מבוכה ולא גאווה.

וכל זה יקרה בגיל 45, כשאתם עוד כל כך צעירים — ומחכים לכם עוד עשורים של שינוי רדיקלי.

וכמובן, אין אפילו טעם להתייחס לתסריט הזה ברצינות רבה מדי. אף אחד לא יודע אילו שינויים באמת מחכים לנו. כל תסריט נקודתי יהיה כנראה רחוק מאוד מהאמת. אם מישהו מתאר לכם את העולם של אמצע המאה ה־21 וזה נשמע כמו מדע בדיוני, אז התסריט כנראה שגוי. אבל אם מישהו מתאר לכם את העולם של אמצע המאה ה־21 וזה לא נשמע כמו מדע בדיוני — אז התסריט בטוח שגוי. אין לנו מושג מה יהיו הפרטים, אבל ודאי שהולכים להיות שינויים גדולים.

השינויים הללו יערערו את המבנה הבסיסי של חיי האדם. במקום חיים המתאפיינים בהמשכיות — כשכל תקופה בחיים נבנית על בסיס התקופה הקודמת — החיים יתאפיינו בדילוגים ובשסעים. משחר ההיסטוריה נחלקו חיי האדם לשתי תקופות עיקריות: בילדות האדם בעיקר למד, ובבגרות האדם בעיקר עבד. בחלק הראשון של החיים צברנו מידע, פיתחנו כישורים, בנינו תפיסת עולם, ויצרנו זהות יציבה. גם אם בגיל 15 בילינו את רוב היום ברעיית עדר העיזים המשפחתי (ולא בבית ספר), עדיין הדבר החשוב ביותר שעשינו היה ללמוד. למדנו להכיר את מנהגיהן של העיזים, למפות את שטחי המרעה בסביבות הכפר, להתמקח עם סוחרים מהעיר הגדולה, ולנהל סכסוכים עם הרועים מהכפר השכן. בחלק השני של החיים הסתמכנו על הכישורים ועל הזהות שלנו כדי למצוא את דרכנו בעולם, לפרנס את עצמנו ואת משפחתנו, ולתרום לחברה. כמובן שגם בגיל חמישים המשכנו ללמוד דברים חדשים על עיזים ועל סכסוכים, אבל אלו היו רק כיוונונים עדינים ליכולות קיימות.

עד שנת 2050 ייתכן ששינוי מואץ בשילוב של תוחלת חיים ארוכה יותר יהפכו את המודל המסורתי הזה למיושן להחריד. התפרים שמחזיקים את החיים כסיפור רציף יתרופפו וייפרמו, ויהיה פחות ופחות קשר בין חלקים שונים של החיים. "מי אני?" תהיה שאלה דחופה ומסובכת יותר מאי פעם בעבר.4

זה מן הסתם יהיה מלחיץ מאוד. שינוי הוא תמיד דבר מלחיץ, ואחרי גיל מסוים רוב האנשים פשוט לא אוהבים להשתנות. כשאנחנו בני 15, כל החיים שלנו הם שינוי. הגוף גדל, התודעה מתפתחת, מערכות היחסים מעמיקות. הכול משתנה, והכול חדש. אנחנו עסוקים בלהמציא את עצמנו. זהו תהליך מאוד מפחיד, אך בו זמנית הוא גם מרגש. אופקים חדשים נפתחים בפנינו, ויש לנו עולם שלם לכבוש.

כשאנחנו בני 50, אנחנו כבר לא כל כך רוצים להשתנות, ורובנו ויתרנו על התוכנית לכבוש את העולם. אנחנו מעדיפים יציבות. השקענו כל כך הרבה מאמץ בפיתוח הכישורים שלנו, הקריירה, הזהות ותפיסת העולם, שאנחנו ממש לא מעוניינים להתחיל הכול מהתחלה. ככל שעבדנו קשה יותר להקים משהו, כך קשה יותר לוותר עליו ולפנות מקום למשהו חדש. בהחלט ייתכן שאנחנו עדיין אוהבים חוויות חדשות ומעוניינים לעשות כל מיני שיפורים קטנים, אבל אין לנו כוונה לבנות מחדש את מבני העומק של הזהות והאישיות שלנו.

יש לכך סיבות נוירולוגיות. מוחם של אנשים מבוגרים הרבה פחות גמיש ממוחם של בני עשרה. זה לא קל לחווט מחדש נוירונים וסינפסות.5 אולם במאה ה־21, לא נוכל להרשות לעצמנו יציבות. אם ננסה להיאחז בזהות קבועה כלשהי, עבודה קבועה, תפיסת עולם קבועה — ניוותר מאחור, והעולם יחלוף על פנינו בסערה. הואיל ותוחלת החיים כנראה תעלה, אנו עלולים לבלות עשורים ארוכים כמאובנים מן העבר. כדי להישאר רלוונטיים — לא רק כלכלית, אלא בראש ובראשונה חברתית — נצטרך את היכולת ללמוד כל הזמן ולהמציא את עצמנו שוב ושוב, בטח בגיל צעיר כמו 50.

יובל נוח הררי
"כשאנחנו בני 50, אנחנו כבר לא כל כך רוצים להשתנות" | צילום: יחצ

במאה ה־21, המוזר יהיה הנורמלי החדש. בני אדם כפרטים והאנושות כולה יצטרכו להתמודד עם דברים שאף אחד לא נתקל בהם מעולם, כמו מכונות סופר־אינטליגנטיות, גופים מהונדסים גנטית, אלגוריתמים שמסוגלים לשלוט ברגשות שלכם, והצורך להחליף את המקצוע שלכם כל עשר שנים. מה הדבר הנכון לעשות כשעומדים בפני מצב חסר תקדים? איך לפעול כשאתם מוצפים בכמויות עצומות של מידע שאין לכם שום סיכוי לקלוט ולנתח? איך לחיות בעולם שבו חוסר ודאות הוא מצב קבוע ולא שלב חולף, ושבו כבר אי אפשר פשוט להעתיק דוגמאות מוכרות מן העבר?

כדי לשרוד ולשגשג בעולם כזה, בני אדם יזדקקו לגמישות מחשבתית רבה ולעתודות גדולות של איזון נפשי. כדי להמשיך ולהשתנות נצטרך להשאיר מאחור הרבה ממה שאנחנו כבר מכירים, ולהרגיש נוח עם הלא־נודע. לרוע המזל, הרבה יותר קשה ללמד ילדים להתמודד עם הלא־נודע מאשר לזכור משוואה פיזיקלית או תאריך של קרב מפורסם. אי אפשר ללמוד דברים כאלה בקריאת ספר או בהקשבה להרצאה. לרוב המורים אין הגמישות והאיזון שהם אמורים ללמד, שהרי הם תוצר של מערכת החינוך הישנה.

המהפכה התעשייתית הורישה לנו מערכת חינוך המבוססת על שיטת הסרט הנע. באמצע העיר יש בניין בטון גדול המחולק להרבה חדרים קטנים. בכל חדר יש שורות של שולחנות וכיסאות זהים. עם הישמע הפעמון, שלושים ילדים שכולם נולדו באותה שנה מתיישבים באחד החדרים הללו. בכל שעה מבוגר אחר נכנס לחדר, ומתחיל לדבר. אחד מהם מתאר את צורת העולם, השני מספר על העבר, והשלישי מסביר משהו על הגוף האנושי. הממשלה משלמת לכולם לעשות את זה. קל לצחוק על המודל הזה, וכמעט כולם מסכימים שלא משנה מה הייתה התועלת שלו בעבר — הוא מתקרב לפשיטת רגל. אבל עד כה לא הצלחנו למצוא מודל חלופי. לפחות לא מודל בקנה מידה גדול שאפשר ליישם לא רק בפרברים העשירים של קליפורניה אלא גם בעיירות הנידחות של מקסיקו.

לפצח את האדם

העצה הכי טובה שאני יכול לתת לתלמידים בני 15 שתקועים במערכת חינוך מיושנת בטיחואנה, בברמינגהאם או ברמלה היא: אל תסתמכו יותר מדי על המבוגרים. לרובם יש אומנם כוונות טובות, אבל הם פשוט לא מבינים את העולם. בעבר, זה היה הימור הגיוני ללכת בעקבות המבוגרים, כי הם הכירו את העולם די טוב, והעולם השתנה יחסית לאט. אבל המאה ה־21 שונה. בגלל קצב השינויים המהיר, אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות אם מה שהמבוגרים אומרים לכם הוא ביטוי לחוכמה על־זמנית או לדעה קדומה מיושנת.

אז על מה להסתמך במקום זה? על טכנולוגיה? זה הימור מסוכן עוד יותר. הטכנולוגיה יכולה לעזור לכם, אבל היא גם עלולה לשעבד אתכם. לפני אלפי שנים בני אדם המציאו את החקלאות, טכנולוגיה שהעשירה רק אליטה קטנה ושיעבדה את רוב בני האדם. הם מצאו את עצמם עובדים בפרך מהזריחה ועד השקיעה, מנכשים עשבים, סוחבים דליי מים מהבאר, וקוצרים תבואה תחת השמש הקופחת. זה יכול לקרות גם לכם.

הטכנולוגיה אינה רעה. אם אתם יודעים מה אתם רוצים מהחיים, היא יכולה לעזור לכם להשיג את מטרתכם. אבל אם אתם לא יודעים מה אתם רוצים מהחיים, לטכנולוגיה יהיה קל מאוד לעצב את המטרות שלכם ולהשתלט על חייכם. בפרט, ככל שהטכנולוגיה תשתפר בהבנה של בני האדם, היא עלולה לגרום לכם לשרת אותה במקום שהיא תשרת אתכם. האם יצא לכם לראות את הזומבים שמסתובבים ברחובות הערים כשהפנים שלהם דבוקות לסמארטפון? אתם חושבים שהם שולטים בטכנולוגיה, או שהטכנולוגיה שולטת בהם?

אם כך, האם עליכם לסמוך בעיקר על עצמכם? זה סוג העצות שנותנים ברחוב סומסום או בסרט של דיסני, אבל במציאות זה לא עובד כל כך טוב. אפילו בדיסני מבינים את זה. בדיוק כמו ריילי אנדרסן (גיבורת הסרט הקול בראש), רוב האנשים לא יודעים מה קורה בתוך הראש שלהם, וכשהם מנסים "להקשיב לעצמם" הם נעשים טרף קל למניפולציות חיצוניות. הקול בתוך הראש שלנו אף פעם לא היה מהימן לגמרי, כי הוא תמיד שיקף את התעמולה של ממשלות, את שטיפת המוח של דתות ואת תעלולי הפרסום של תאגידים — שלא לדבר על תקלות ביוכימיות כאלה ואחרות. וככל שהביוטכנולוגיה והבינה המלאכותית ישתפרו, כך יהיה קל יותר לשלוט ברגשותיהם העמוקים ביותר ובתשוקותיהם העזות ביותר של בני האדם, ויהיה להם מסוכן עוד יותר "לעשות מה שבראש שלהם". כשקוקה קולה, אמאזון, פייסבוק והממשלה ידעו איך למשוך בחוטים וללחוץ על הכפתורים בתוך ראשכם, האם עדיין תוכלו להבדיל בין מה שאומר הקול הפנימי שלכם לבין מה שאומרים מומחי השיווק שלהם?

כדי להצליח לעשות זאת, תצטרכו להכיר טוב יותר את מערכת ההפעלה שלכם. לדעת מי אתם, ומה אתם באמת רוצים מהחיים. זוהי כמובן העצה העתיקה מכולן: דע את עצמך. במשך אלפי שנים פילוסופים ונביאים האיצו בבני האדם להכיר את עצמם. אולם עצה זו מעולם לא הייתה דחופה יותר מאשר במאה ה־21, כיוון שבניגוד לתקופתם של לאו־דזה וסוקרטס, עכשיו יש לכם תחרות. קוקה קולה, אמאזון, פייסבוק והממשלה נמצאות כולן במרוץ לפרוץ את מערכת ההפעלה שלכם. הן לא מנסות לפרוץ את הסמארטפון שלכם, את המחשב שלכם או את חשבון הבנק שלכם — הן מנסות לפרוץ אתכם. כולם מדברים היום על האקרים שמנסים לפרוץ למחשבים. אבל זו רק מחצית מהסיפור. הסיפור המלא נוגע להאקרים ולאלגוריתמים שמנסים לפרוץ את המוח ואת התודעה שלכם.

האלגוריתמים מתבוננים בכם ברגע זה ממש. הם רואים לאן אתם הולכים, מה אתם קונים, את מי אתם פוגשים. בקרוב יעקבו אחרי כל צעד שלכם, כל נשימה, כל פעימת לב. הם מתבססים על ביג דאטה ועל בינה מלאכותית כדי להכיר אתכם טוב יותר ויותר. וברגע שהאלגוריתמים הללו יכירו אתכם טוב יותר מכפי שאתם מכירים את עצמכם, הם יוכלו לשלוט בכם ולתמרן אתכם, ואתם אפילו לא תבינו מה קורה ולא תוכלו לעשות שום דבר כדי לעצור את זה. אתם תחיו במטריקס, או במופע של טרומן. בסופו של יום, זה עניין עובדתי פשוט. אם האלגוריתמים יבינו מה קורה בתוככם טוב יותר מכם, השליטה תעבור אליהם.

ייתכן שתשמחו להעביר את כל ההחלטות הקשות לידיהם של האלגוריתמים, ותבטחו בכך שהם יעשו בחירות טובות עבורכם. אם כך, לא צריך לעשות דבר. האלגוריתמים ידאגו לכול. אבל אם אתם רוצים לשמר מידה של שליטה על קיומכם ועל עתיד החיים, אתם חייבים לרוץ מהר יותר מהאלגוריתמים, מהר יותר מאמאזון ומהממשלה — ולהכיר את עצמכם לפני שהם יעשו זאת. כדי לרוץ מהר, אל תיקחו הרבה מטען. השאירו מאחור את האשליות. הן כבדות מאוד.