ההמתנה לאלונה איב בבית הקפה מורטת עצבים. כבר דקות ארוכות שאני מחכה לה, ואין לי מושג איך אני אמורה לזהות אותה. אמנם ראיתי אותה ב"בלו נטלי", בסרטוני יו-טיוב ובעשרות תמונות אינטרנטיות, אבל בכל אחד מהפורמטים היא נראית אחרת לגמרי. אם היא לא הייתה נעמדת ממש מעליי, יש סיכוי טוב שלא הייתי מקשרת בין התמונה שציירתי לעצמי בראש לבין הבחורה השקטה ונטולת האיפור שראיתי מולי. "לפעמים גם מלהקות שמכירות אותי לא מזהות אותי כשאני באה לאודישנים", היא מחייכת ומתיישבת, "יש לי הרבה פנים. כי גם בחיים היו לי הרבה תהפוכות".
תהפוכות זה אנדרסטייטמנט ביחס לביוגרפיה של איב בת ה-33. רק בשבוע שעבר, ביום הקרנת הבכורה של העונה השנייה של 'בלו נטלי', כשהלכה לתומה בשכונת בפלורנטין בדרום תל אביב בה היא מתגוררת, "חצה גבר גדול הכביש מולי, ומשום מקום הניף את היד והכניס לי בכל הכוח אגרוף בפנים – וישר המשיך ללכת", היא מספרת. "הייתי בהלם מוחלט, לא הבנתי מה קורה. הרגשתי שכל הלסת נתפסת ומתנפחת לי, אבל לא היה נזק משמעותי ויכולתי עוד להגיע באותו ערב להקרנת הבכורה של הסדרה. לפחות בתמונות לא ממש רואים את זה. כל החברים שלי היו בהלם – כמה דברים הזויים יכולים לקרות לבנאדם אחד?".
כשאיב מדברת ברבים היא מתכוונת לאירוע השריפה הטראומטי שאירע בדירתה הקודמת לפני כשנתיים וחצי, מיד אחרי תום צילומי העונה הראשונה של בלו נטלי. בשלוש לפנות בוקר היא התעוררה לריח מוזר שהציף את הדירה, וגילתה שחדר הכניסה עולה בלהבות ומפיץ במהירות עשן סמיך לעבר החדרים. "התחלתי לצעוק לשותף שלי שיתעורר, שיש שריפה, ניסיתי לפתוח את הדלת ולא הצלחתי. תפסתי את הכלבה שלי ביד ורצתי לחדר, קראתי לחתולה אבל לא מצאתי אותה. התחלתי לנסות לפתוח את הסורגים, צעקתי לשכנים שיזעיקו מכבי אש, ואיכשהו, מרוב האדרנלין , הצלחתי לפתוח את הסורגים שהיו סגורים לדעתי משהו כמו עשרים שנה. הורדתי הכל מהחלונות, ששום דבר לא יידלק לידי, יצאתי ונתליתי על הסורגים מהקומה השלישית. זה היה טראומתי מאוד, אבל ללא ספק גורם לי עכשיו להתייחס בקור רוח לתקרית האגרוף".
הבדידות חזרה בגיל 20
קור רוח צריך להיות שמה השני של איב (ששם משפחתה הנוכחי הוא צירוף מקוצר של שם המשפחה המקורי שלה ושל בעלה לשעבר). היא נראית עדינה ושברירית, אבל מדובר בקשוחה אמיתית. אחת שמתנהלת ברשות עצמה כבר מגיל 14, אז עלתה לבדה מבלרוס במסגרת פרויקט נעל"ה, שרגשותיה כלפיו עדיין מעורבים.
"ברית המועצות בדיוק התפרקה והסוכנות היהודית התחילה לעשות הפעלות כדי להעלות נוער. הם הראו הכל בצורה מאוד רומנטית, עשו לנו מיונים, למצוא את האנשים שהכי רוצים ללמוד, לחקור, להגיע לארץ החדשה ולצמוח", היא מספרת, "ואני עדיין בסימן שאלה מול התכנית הזאת. כל כך התלהבתי מזה אז, והיום אני לא מבינה מה ההיגיון בלהעלות נוער לבד בתקופה שבה, להבדיל מעליית הנוער הראשונה בתחילת המאה העשרים, לא צריך להציל אותם ממלחמות או משהו כזה. למה להפריד משפחות?"
סבלת מאוד מהריחוק מההורים שלך?
"באותו זמן נכנסתי למין ניתוק כזה, לא קלטתי עד הסוף את מה שקורה סביבי ומה שקורה לי. המודעות הרגשית התפתחה אצלי מאוד מאוחר. לא הבנתי שהיה לי קשה עד שעברתי את זה, ורק שנים אחר כך הדברים התחילו לצוף. לא מזמן קראתי את כל המכתבים שכתבתי להורים שלי, הם שמרו את כולם, וראיתי שהייתי עסוקה בלהשוויץ מולם בהצלחה שלי, בהתקדמות בלימודים, בזה שחזרתי לנגן, בלימודי העברית ובכל הטיולים שעשיתי. רק בשנות העשרים שלי קפצו הקשיים שחוויתי שם והדחקתי, חזרו אלי בגדול. זה שבעצם הייתי לבד, שלא היה לי שקל, שכל הזמן ניסו לנתב אותנו להצלחה שהיא לא בהכרח מה שאני מגדירה הצלחה – אף אחד לא טרח לבדוק אם את מאוזנת רגשית או מה חווית כאדם. את יכולה להיות קרייריסטית בטירוף ועדיין לסבול נורא בחיים הפרטיים שלך, אז איפה ההצלחה כאן? אני לא מתחרטת שעשיתי את זה, אבל אני לא הייתי שולחת את הילדים שלי למדינה אחרת בגיל הזה, ואם זה היה קורה היום, אין לי ספק שההורים שלי לא היו מסכימים לשלוח אותי".
איך יוצאים מהדמות?
במקום השירות הצבאי מצאה את עצמה איב שוב במסלול שאליו ייעדה אותה "המשפחה הסובייטית שלי", לומדת מתמטיקה בטכניון. "המשפחה השתדלה מאוד אבל לא הייתה יכולה כל כך לתמוך בי, פרט לטיסות הביתה לבקר אותם בקיצים. פשוט לא היה לי כסף לאכול. חונכתי להאמין שאני אדם מלא יכולות, אדם צומח, שיכול באמצעות לימודים להגיע לפסגה ולדאוג לעצמו, אבל פתאום מצאתי את עצמי מחוץ למסלול המקובל, בחוסר אונים כלכלי. התחלתי להיכנס לחובות ולצאת מהן, ושוב להיכנס. הסוכנות היהודית מימנה את השלב הראשון של הלימודים, אבל הייתי חייבת לדאוג לכל השאר, אז מצאתי עבודה בשיווק ומכירת כרטיסים להופעות של תיאטרון רוסי שהיה מגיע לארץ. הייתי בכל ההופעות. זו בעצם הייתה הנגיעה הראשונה שלי לעולם היצירה, שם זה הפך להיות מרכיב קבוע בעולם שלי".
את בן זוגה הנוכחי – אליו עוד נגיע – הכירה אחרי כשהגשימה חלום ונרשמה ללימודי קולנוע במכללת "הדסה" בירושלים. באותה תקופה התחתנה עם מי שהיום הוא האקס. "אני לא ממש רואה בזה נישואין", היא מודה, "נישאנו כי היה דיבור על לימודים בחו"ל ונראה היה שבשביל זה צריך למסד את הקשר. היינו נורא צעירים, הקשר שימש לנקודות החשובות של אז אבל לא החזיק מעמד ובגיל 27 נפרדנו כי זה פשוט לא התאים יותר".
איב הגיעה ללימודי הקולנוע אחרי שהחליטה שהיא רוצה להיות במאית, וכלל לא חשבה לשחק. "זה נראה לי אז כמו הצד הרציני יותר. רוסים הם רציניים, אין לנסות – יש לעשות", היא צוחקת. בסיום הלימודים בירושלים עברה לתל אביב במטרה להשתלב בתעשייה. היא הצטרפה לקבוצת פעלולנים, שעדיין מעסיקה אותה בפרויקטים שונים, הגיעה לסטודיו למשחק "אימפרו" ברמת גן שם עבדה כעוזרת הבמאי של אבי מלכה, שהיווה עבורה, כך היא מעידה, מנטור בתחום המשחק, ובמקביל חתמה בסוכנות של לבנה חכים, דרכה הגיעה לאודישנים של בלו נטלי. רגע לפני צילומי הסדרה, היא מספרת, קצב החיים התזזיתי שלה גבה מחיר:
"אחרי שלוש שנים ראשונות שלי בתל אביב עסקתי בכל כך הרבה דברים בו זמנית, שפשוט נוצרה לי תחושה שאני חיה חיים של ארבעה אנשים בבת אחת", היא אומרת. "הרגשתי עומס פיזי ואמוציונלי מטורף, עד שיום אחד פשוט קרסתי - נהייתי חולה ברמה שלא יכולתי לקום מהמיטה, זה היה משהו פסיכי.המשפחה המאמצת שלי מקיבוץ הזורע הגיעה ואספה אותי הביתה, ואז התחיל תהליך התאוששות: רק אחרי שבוע התחלתי לקום מהמיטה, עוד שבוע לקח לי לצאת החוצה, בשבוע השלישי עשיתי טיול קטן ביער. הסתובבתי בין העצים, השורשים, הפרחים והציפורים ונשמתי ונשמתי ונשמתי. הייתי כל כך מאושרת. החלטתי להשאר שם לכמה חודשים טובים, בגן עדן, ואחרי שמונה חודשים של איפוס מלא חזרתי לעיר הגדולה ישר לצילומים. משם כבר כל החיים לקחו תפנית חדשה.
"בהפקה של הסדרה ייבשו לי את הנשמה!", היא צוחקת, "כל כך רציתי את זה, בעיקר אחרי האודישן השני והשלישי, התאהבתי בבמאי ובמלהקת ובפרטנריות, וכל פעם חשבתי שזהו, אני כבר שם. ואז טלפון שאני מוזמנת לעוד אודישן, ועוד אחד אחריו, עד שפתאום הודיעו לי שסופית התקבלתי. בעיניי בלו נטלי היה פרויקט המקפצה שלי, בלי שום ספק. הוא לא רק זה שגרם לי להבין שאני גם שחקנית, אלא גם מה הביא אותי לתודעה הציבורית. אני כמובן לגמרי יכולה ללכת בשקט בחוץ, אבל מזהים אותי ברחוב וניגשים אליי, בעיקר כשהסדרה משודרת".
ומה התגובות שאת מקבלת?
"אחרי העונה הראשונה קיבלתי תגובות חמות מאוד, בעיקר של נשים שניגשו ואמרו לי תודה וחיבקו אותי. זה הכי מרגש. כנראה על זה שהעליתי הכי בכנות שיכולתי את הנושא הקשה הזה, של סחר בנשים".
איב משחקת בסדרה (שעונתה השנייה עולה ביס ב-13.10), את יוליה, אוקראינית צעירה שמוברחת לארץ עם אחותה מתוך מחשבה שהיא הולכת לעבוד בסיעוד קשישים, ומגלה מאוחר מדי שלמעשה נפלה במלכודת של רשת בינלאומית הסוחרת בנשים. בעונה הקרובה, היא מספרת, הדמות שלה כבר תופסת ביטחון. "נראה לי שיוליה בהכנה להפוך לניקיטה הנוקמת", היא אומרת. "היא כבר מתחילה לקלוט את כללי המשחק, וזה האישיו של העונה הזאת באופן כללי, לדעתי. זו עונה מלאה באקשן שמותחת את הגבולות".
מצד אחד אתם באים לבקר את תופעת הזנות, מצד שני את מוצגת בסדרה בשיא יופייך. זה לא תמיד משדר את המסר הנכון לצופים.
"זה אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי. אני כמובן הייתי רוצה שזה יהיה לכיוון ההפוך, אבל אני מבינה מה את אומרת. בהכנה לעונה הראשונה לקחו אותנו, הבנות שמשחקות את מי שנמכרות לזנות, למקלט לנשים שהן קורבנות הסחר הזה. רובן לא רצו לדבר בכלל, חוץ מאחת מוחצנת שמאוד הייתה דומה לדמות של ג'ני (שמשחקת מאיה תדהר-גסנר – ל.א). ובין הבנות השותקות אחת פתאום הסתובבה וזרקה... עכשיו אתם באים...".
לפתע דמעות מתחילות לזלוג מעיניה. היא עוצרת ומנסה לנשום ולמחות אותן אבל ללא הצלחה יתרה. "היה בזה פשוט... כל כך הרבה כאב", היא מנגבת שוב ושוב את עיניה, "היא אמרה לנו, מה אתם מספרים על זה עכשיו. הדבר האחרון שאני רוצה זה לקחת את האישה הזאת, שכבר נוצלה ככלי, ולנצל שוב את הסיפור המזוויע שלה בשביל רייטינג. זאת ממש לא המטרה. זה נורא בעיני", היא מסדירה את נשימתה, "מבחינתי זה העלה את נושא הסחר בנשים לסדר היום, שזה חשוב. מעבר לזה, כשקיבלתי את התסריט חשוב היה לי לראות אם יש לדמות כוח, למרות שהיא קורבן כאן. אם היא נתפסת כאדם לצופי הסדרה ולא כגוף. וגיליתי שכן. החוזק שלה הוא בזה שהיא נשארת עצמה, נשארת אדם ומחזיקה באותם ערכים למרות הזוועות שקורות לה. למעשה, היא מחזיקה מעמד יותר טוב ממני. לקח לי שנה להתאושש מהתפקיד. דיברתי פעם עם דביר בנדק, שעבדתי איתו בתיאטרון גשר, על איך בכל בית ספר למשחק מלמדים אותך להיכנס לדמות, אבל אף אחד לא עובד איתך על השאלה הלא פחות חשובה: איך יוצאים ממנה?".
"הייתי צריכה להתרגל לתפוס את עצמי כאישה סקסית"
איב משבחת בכל פה את הרגישות והיסודיות של קאסט הסדרה, שעבר יחד סצנות אלימות וקשות וידע ליצוק משמעות ביצירה גם ברגעים הכי קשים בצילומים. "רוב הסצנות האלימות שלי בסדרה הן עם רועי אסף, שמשחק את אשר, בעל מכון הליווי. הוא נורא פוחד לפגוע בי ואנחנו מדברים המון לפני ואחרי. בעונה שעברה הייתי צריכה לצלם סצנת אונס אכזרית מאוד עם שחקן שבחרתי באודישנים, שהוא חבר ואני מכירה ואוהבת אותו. עבור הסצנה נשאר מינימום של צוות וצילמו אותה בכבוד ובאינטימיות ותחושת תמיכה שאין כמוה. אפילו לא הספקתי לחשוב אם הסצנה הייתה קשה לי כי ברגע שהיה קאט הוא רץ להקיא ואני רצתי אחריו לחבק אותו. היה לו כל כך רע עם זה. זה אישיו קבוע לבדוק מה גבול היכולת שלך כשחקן או שחקנית, וזה לא פשוט".
את מפחדת שידבק בך טייפקאסט?
כבר יש לי טייפקאסט, מה לעשות. זה רוסיה או מזרח אירופאית – והאמת היא שאני כבר שמחה שלפחות יש לי את התמרון הזה כמזרח אירופאית שמאפשר לי להבחן עכשיו למשל לתפקיד של פולנייה. ויש גם את הטייפקאסט של הבלונדינית עם השפתון האדום, והאמת? בכלל לא ידעתי שאני האישה הזאת. כל ההתבגרות שלי חשבתי שאני ג'ינג'ית. הייתי צריכה להתרגל לתפיסה שלי כאישה סקסית. תמיד הלכתי עם דגמ"חים, ועכשיו אני יכולה גם להגיע לפרמיירה עם שמלה יפה ועקבים. ההנאה מהנשיות הגיעה עם ההתבגרות, אבל גם מזה שראיתי את עצמי מול המצלמה, וגיליתי שיש לי הרבה כוח שם".
למרות זאת, היא עדיין לא שוכחת את ההלם של המפגש עם האגרסיביות של הגברים הישראלים, ואם זה לרגע פורח מזיכרונה – ביקור בבית מזכיר לה את הבדלי התרבות העמוקים. "הייתי עכשיו ארבעים יום ברוסיה, ובדרך כלל אני לא מגיעה לתקופות כל כך ארוכות. שמתי לב איך בשבוע הראשון קפצתי בסירוב והתגוננות לכל מחווה ג'נטלמנית לכיווני, עד שנזכרתי שאיפה שאני נמצאת אין מאחורי זה שום כוונה מינית. מישהו מבקש לעזור לי להעלות את התיק לאוטובוס, פותח לי את הדלת, ולא מבין למה אני מתגוננת ככה. פתאום הבנתי עד כמה ההגנות שפיתחתי בארץ חזקות, כי כאן אין מצב שמציעים לעזור לי בלי להתחיל איתי, ואני לא רוצה עזרה כזאת".
הוריה עדיין גרים בבלרוס והיא מבקרת אותם פעם בשנה. יש לה שתי אחיות קטנות – אחת הצעירה ממנה ב-11 שנה וחיה בלונדון כבלרינה, והשנייה שצעירה ממנה בשנה בלבד, חזרה בתשובה וגרה כיום בקריית עקרון. , "בגלל שהיא תמיד הייתה השקולה יותר, והיא כבר אמא, לפעמים אני מרגישה לידה כמו ילדה קטנה", היא אומרת.
במקביל לתפקידה ב"בלו נטלי", שימשה איב גם ככפילה של קלייר דיינס בצילומי העונה השנייה של "הומלנד" בישראל, שם חלקה עם הכוכבת את הטייקים של הקפיצות, הנפילות והאקשן באופן כללי. "אנחנו כנראה דומות מאוד, כי קרה שאחותי התקשרה אליי באותה תקופה צוחקת וסיפרה שמדברים בחדשות על הכוכבת ההוליוודית שמצלמת בארץ, אבל בתמונות שהראו מהסט דווקא אני הופעתי", היא מספרת, "דיינס שומרת מרחק יחסית, אבל צריך לזכור שמדובר בסט הוליוודי, שזה הבדל עצום לעומת מה שעושים כאן. למרות הגודל הם מתנהלים בצורה הרבה יותר רגועה מכל הפקה ישראלית שהייתי בה", היא מחייכת.
בשנה וחצי האחרונות היא חולקת דירה בדרום תל אביב עם בן זוגה הצלם נמרוד גולן, שהיה ידיד שלה במשך קרוב לעשור. הוא קיבוצניק לשעבר ("זה סוג הישראלים שאני הכי מתחברת אליו") ולדבריה הוא שלימד אותה יציבות מהי. "לראשונה בחיי אני חושבת על הקמת משפחה, על ילדים. עד לפני שנה זה בכלל לא היה במערכת שלי, לא חשבתי שזה משהו שאני רוצה. פתאום לראות אישה עם תינוק עושה לי את זה. אני מרגישה שונה עם נמרוד מאשר עם בני הזוג הקודמים שלי, אני ממש יכולה להסתכל רחוק לעתיד איתו. אני יכולה לראות את עצמי עוד חמש שנים איתו ועם שני ילדים".
ובעתיד המקצועי?
"אני רוצה להמשיך לביים ולעשות פרויקטים משלי, כמו אלו שאפשר לראות בדף שלי ב-vimeo. הרעיון העיקרי שלי כרגע הוא ליצור אמנות תוך תיעוד יוצרים אחרים, ועכשיו אני עורכת קטעים שעשיתי עם תיאטרון מלינקי התל-אביבי, ואני מאוד רוצה לצלם את אחותי רוקדת. חוץ מזה אני הסולנית של האלבום העשירי של להקת 'אנרגיה חולנית', ומבחינת משחק, אני מתה לצאת קצת מהתדמית של הרוסייה הרצינית ולעשות קומדיה. הייתי בסך הכל בנאדם מאוד קליל בנעוריי, ובכניסה לתעשייה נהייתי נורא כבדה. נראה לי שהגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות".
סטיילינג: יפית הרוש, איפור ושיער: שי בן יקר, בגדים: זארה