האישה שעמדה ובחרה נתחי בשר לילדים שלה ב"אהרוני'ס" בגני תקווה לא יכלה לדמיין שהאיש ששם המשפחה שלו מתנוסס על השלט הוא זה שיציע לה עזרה. "מה זה, פיקניה את לוקחת?", הוא פונה אליה בעודה מתלבטת. היא פונה לענות ואז קולטת שזה ישראל אהרוני בכבודו ובעצמו. העיניים שלה מתרחבות אבל היא לא פולטת איזה "או מיי גאד", אלא עונה משל הגיעו שניהם יחד לקצבייה: "כן, אני מכינה את זה בסו וויד ואז שומרת בפריזר שיהיה לילדים". אהרוני משבח את דרך העשייה ומוסיף: "תשמרי לך אבל חתיכה ככה לעצמך לערב. שתי דקות על מחבת, דקה מכל צד, ויש לך תענוג". היא מודה לו והוא משיב לה: "בשמחה רבה".
"חלק גדול ממה שאני עושה זה לייעץ לאנשים", הוא אומר כשהאישה הולכת לדרכה. "הנכס הגדול ביותר שלי זה הקהל, בלי הקהל אני לא שווה כלום. אם אני לא באיזשהו קשר איתו, אני לא שווה כלום".
אבל אתה אהרוני. אתה לא רוצה להיות מאחורי הקלעים, לתפוס מעצמך כמו שפים אחרים?
"לא חושב שיש הרבה שפים כאלה בכלל, לשפים היום מאוד חשוב הקשר עם הקהל. המקצוע שלי דינמי ומשתנה ומתפתח. פעם היה בר לשתות בו, בית קפה לקפה ועוגה, ומסעדה לאכול בה. היום בכל אחד מהמקומות האלה אתה יכול לקבל את כל הדברים האחרים ונפתחו המון חוויות אחרות, וגם המושג שף התרחב. פעם שף היה איש עם כובע גבוה, זה לא קיים היום".
אז עכשיו אתה שף של סטריט פוד?
"ההגדרות האלה לא ממש ברורות לי. אני ידוע בכך שאני אוהב להתחדש, להמציא את עצמי מחדש כמו שאנשים אומרים. לא יודע אם אני מסכים עם הביטוי הזה. אני כן יודע שאני אוהב להתעסק עם כל מה שקשור לאוכל, וכבר המון שנים אני מתייחס לאוכל כפסיפס תרבותי. לאוכל יש היסטוריה, וברגע שאתה מתייחס אליו כחלק מתמונה מורכבת, אתה עשיר יותר בכלים שאתה יכול להשתמש בהם לעבודה שלך".
לא מדגדג לך לפתוח שוב מסעדה?
"היו לי הרבה מאוד מסעדות לאורך השנים. אני לא בגיל שאני יכול לנהל סרוויס שישה ימים בשבוע. ואני גם גדוש בהמון פעילויות".
אבל מה עם המורשת שלך? לא חשוב לך איך יזכרו את ישראל אהרוני?
אהרוני מחייך ומדליק עוד סיגריה, "בכנות? לא מזיזה לי המורשת שלי".
קצביות היו דבר נורא כשאני הייתי ילד
אנחנו יושבים בבית קפה בקניון פתוח בגני תקווה, 200 מטר מהפרויקט החדש שלו – קצבייה שמגישה גם עוף רוטיסרי וגם, לראשונה בקריירה של אהרוני, המבורגר משלו. זהו סניף שלישי לקצביות של אהרוני, וגם אותו – כמו את השניים האחרים שבתל אביב – פתח עם בתו תמרה ובנו אורי.
"כל הסיפור עם הקצביות התחיל בגלל אורי", מספר אהרוני. "שנים התלוננתי שאין קצבייה ליד הבית שלי ופתאום הוא בא אליי ואמר, 'אבא, מצאתי מקום, בוא פתח לי קצבייה'. מהר מאוד זה נהיה כמו להביא כלב לילד ואז אתה זה שיורד איתו כל הזמן, נסחפתי להרפתקה. היה לי חשוב שזה יהיה שכונתי, אבל של שנות האלפיים, שיהיה מזמין ותהיה חוויית קנייה. אני זוכר שכשפתחנו שמעתי שתי צפונבוניות מדברות ואחת אומרת, 'אני לא מאמינה שאני עושה ווינדו-שופינג בקצבייה', ככה ידעתי שהצלחתי בחזון שלי".
ואז התרחבתם.
"המקום השני שפתחנו הוא באופנהיימר ברמת אביב. גם הוא היה שכונתי, אבל הבנו שהקהל שם מבוגר יותר, רוצה יותר אוכל מוכן, אז הוספנו רוטיסרי, רק בסגנון שלנו – עוף שמשרים למשך הלילה בבריין שנותן עסיסיות, ותיבול אסייתי או מלא עשבי תיבול וחרדל. גם שם הצלחנו, ועכשיו גני תקווה. בדקנו שיש פה קהילה של בני 30–40, הורים צעירים שנמאס להם מתל אביב אבל רוצים להרגיש עדיין תל אביב. החלטנו להוסיף המבורגרייה, כי יש לנו את הבשר הטוב שנדרש. לפי התגובות של הקהל זה בהחלט ממלא צורך, ואני נורא אוהב שגם פה כבר יש קשר עם הלקוחות שיודעים מה הם רוצים וצריכים. הצוות שלנו תמיד צעיר, מדליק, מנומס ומקצועי. כשאני הייתי ילד קצביות היו דבר נורא – דם, זבובים ולכלוך. כשאני רואה קצביות בעולם אני יודע שגם עם בשר אפשר לעשות חוויית קנייה".
פרט למסעדה שלך בהרצליה פיתוח, זאת פעם ראשונה שיש לך מקום מחוץ לתל אביב. איך ההרגשה?
"מרגש אותי להכיר מקום חדש. מודה ומתוודה שלא ידעתי איפה זה גני תקווה, אבל באופן כללי אני גרוע באיפה דברים. אני חושב שהייתי ביותר מקומות בסין מאשר בישראל".
איך זה לעבוד עם הילדים?
"נפלא. אני לא מאמין במשפט 'לא טוב לעבוד עם חברים', בעיניי הכי טוב לעבוד עם חברים אם זה פתוח ונקי. הרבה עסקים פתחתי עם חברים וזה עשה רק טוב לקשר שלנו, אז עם משפחה אותו דבר. מה יותר טוב מלעבוד עם אנשים שאתה אוהב ומסתדר איתם? בינתיים זה מוכיח את עצמו. החלוקה בינינו טובה. הם לא מתווכחים איתי על שום דבר שקשור לאוכל. זאת הפעם הראשונה שיש לי שותפים שהם הלב של הקבוצה. אני אחראי לתוכן, אבל לא הקמתי את זה בפועל, את כל הביצוע השארתי לדור הבא".
60 זה ה-50 החדש? קשקוש
בדרך מהקצבייה לבית הקפה עוצרים אותנו שלושה אנשים שמבקשים סלפי ומוסיפים בהתרגשות כמה הם אוהבים אותו. כבר ראיינתי מפורסמים, ותמיד היו אנשים שביקשו סלפי, אבל אני לא זוכר מתי הם היו מעל גיל 30. "אני קורא לזה SPM – סלפי פר מינט", אומר אהרוני. "אני כל כך רגיל לזה וזה כל כך חלק משגרת חיי. יש אפילו בני 75. רבים מהם טורחים להגיד לי שהם גדלו עליי".
אהרוני בן ה-72 מזכיר לי שהוא עצמו יליד חיפה וחושף פרק מדאיג מההיסטוריה המשפחתית: "אבא שלי היה מאוד ציוני, וככה יצא שיש לי אח בשם וייצמן ואח הרצל. אני הייתי אמור להיות בן-גוריון, ומזל גדול שזה לא קרה. 'בן-גוריון אהרוני'".
לבישול הוא הגיע במקרה כשחזר ארצה מלימודי אומנות באמסטרדם ועבד עם נוער בסיכון בקיבוץ חולתה. יום אחד אמא של מי שהייתה חברתו אז הציגה בפניו ספר בישול סיני, "הספר הראשון שלא נכתב בלשון נקבה. עד אז כולם היו 'צקי', 'ערבבי', ובו היה כתוב 'יוצקים', 'מבשלים'. גם בהקדמה שלו נכתב שהוא מיועד לכל מי שרוצה לבשל". הספר הזה תפס אותו חזק: "נסחפנו לבישול בצורה אובססיבית. נפגשנו פעם בחודש לבשל ארוחה סינית. הבאנו מוצרים מחו"ל, דאגנו לכל כללי הטקס. ולאט-לאט התחלנו להזמין אנשים ונהייתה שמועה שיש שני אנשים שמבשלים אוכל סיני אמיתי".
בלי אינסטגרם, בלי פייסבוק, פשוט מפה לאוזן.
"הכול עבר מפה לאוזן. גם המסעדה שלי, 'יין יאנג', עברה מפה לאוזן. 15 שנה הייתה מפוצצת בזכות פה לאוזן".
לא היו ביקורות בעיתונים?
"היו, אבל הן התמקדו לראשונה בשף שמאחורי המסעדה. עד אז אף אחד לא שאף להיות טבח. הרבה בגלל צה"ל, שהיה אומר על אנשים – אפילו טבח אתה לא יכול להיות. זה לא היה מקצוע נחשק".
איך היה להפוך לשף סלב?
"זה תפס אותי בהפתעה. ממש לא העליתי בדעתי שיכול להיות חיבור בין שף לפרסום. הזמינו אותי להתארח בתוכנית 'עלי כותרת' בערוץ 1 בתור הקיבוצניק שמבשל אוכל סיני, ואני הייתי המום שאנשים מסתכלים עליי. כשרצו לראיין אותי לעיתון ממש שאלתי למה. ההבנה שאני מפורסם הגיעה כשראיתי גרפיטי בתל אביב 'יושרה אהרוני במרינדה'. באותו זמן אכלתי לכולם את הראש על השריה במרינדה, ופתאום קלטתי שיש משמעות למה שאני אומר. זה לא רק פרסום, זה פרסום עם אחריות".
הלוק שלך בטח עזר לזהות אותך. השף של האוכל הסיני עם הלוק הסיני.
"הצמה בכלל לא קשורה לאוכל סיני. כשהשתחררתי מהצבא בשנות ה-60, שיער ארוך לגברים היה חובה. שנאתי את זה, כי זה מגרד ולא נעים, אבל צו האופנה ניצח. קוקו לא עזר לי, אז עשיתי צמה והיא נשארה כי זה היה נוח, ואז הסיני התלבש על זה בול. היום כבר כל כך התרגלתי שאין לי יכולת לחשוב על עצמי בלי זה. לפני כמה שנים ממש רציתי להוריד ולא היה לי אומץ".
מה אתה חושב שיקרה אם תוריד?
"לדעתי כלום. לא ישימו לב שאוריד. עוד מעט זה כבר ייפול לבד".
בראיונות שאלו אותך הרבה פעמים על הקשר שלך לאלוהים.
"אני באמת לא יודע למה. באתי ממשפחה דתית, אני מרגיש יהודי בכל רמ"ח איבריי, אבל אני לא דתי. אני כן אוהב את מסורות ישראל, חוגג פסח, ראש השנה, אבל לא כהלכתו".
בקצבייה אין חזיר.
"כן, כי חזיר מרתיע אנשים. בשר וחלב יש אצלנו, מוכרים גבינות לצד נתחים, אבל חזיר מרחיק".
אגב דת, יש לך איזו דעה על מה יש בעולם הבא?
"אם יש לך איזו אינפורמציה, אשמח לדעת".
זה מעסיק אותך, בשלב הזה של חייך?
"זה לא מעסיק אותי, אני בן 72 וגאה בזה לגמרי. מה שכן, כל הקשקוש של '60 זה ה-50 החדש' לא נכון. התחיל להיווצר פער בין היכולות הפיזיות שלי לבין האמביציה והאנרגיה שלי, איפה שאני צריך להוריד קצת הילוך אני מוריד הילוך. אני מגלה שלא צריך לאכול חצי קילו שומן כבש בשביל ליהנות מהחיים".
ובכל זאת, לפני שנתיים יצא הספר "תחנות אוכל בחיי", שקצת מסכם את חייך.
"זה לא סיכום חיים. אם לא היו מציעים לי להעלות את הסיפורים שלי, זה לא היה קורה. אומנם חציתי את ה-70, אבל זה לא אומר שאני צריך לסכם את פועלי".
ב"מאסטר שף" אין משחקי אגו
מישהי צועקת לאהרוני "שלום" ומציגה את הצמיד שלה, צמיד בוכרי בדיוק כמו שלו. הוא צועק לה בחזרה "יפה מאוד!", והיא מעדכנת אותו שאמא שלה ממש מתרגשת שפתחו פה מקום שלו ושבית גיל הזהב לקוחות חזקים שם. הוא שמח, אבל יותר שמח שיש לה את הצמיד הבוכרי העתיק הזה.
מה עם האוכל הבוכרי באמת?
"יש אוכל בוכרי במסעדה, כיסונים שמישהי מכינה. בחרתי אותה בקפידה, כמו את כל האוכל שאני לא מכין ושנמצא בקצבייה. אני מבשל אוכל בוכרי בבית. אין לי צורך לפתוח מסעדה של אוכל בוכרי. אני מלמד אנשים לבשל, שיכינו לבד. עשיתי הרבה ומספיק למען האוכל הבוכרי בארץ".
המסעדה הראשונה שפתח הייתה אותה "יין יאנג" בשדרות רוטשילד בתל אביב. שנים אחר כך פתח את "פת קואה" בהרצליה, אבל בבלוג שלו הוא משתמש בביטוי "בבת עיני" דווקא למסעדה הצרפתית שפתח – "תפוח זהב".
"זה לא המטבח עצמו, זה המכלול", הוא אומר, "זה היה מטבח עילית, מסעדת יוקרה. הייתה תקופה שהיו עוד דברים כאלה בישראל וזה נעלם, אבל אני רואה עכשיו פריחה מחדש. מבחינה אישית-מקצועית אני מרגיש שזאת הייתה אחת הפסגות שלי כשף. הדבר הכי אמביציוזי שעשיתי עד אז. מבחינה אומנותית היא הייתה הצלחה, מבחינה כלכלית – פחות. אבל יש הרבה 'בבת עיני'. התוכנית עם גידי היא גם בבת עיני. היא מאגדת בתוכה כל כך הרבה דברים שאני אוהב".
התוכנית עם גידי היא כמובן "המסע המופלא של אהרוני וגידי" (רשת 13), שם הוא חוקר לעומק את נושא האוכל כפסיפס תרבותי. "התפיסה שלי כבר שנים היא של בישול כחלק מתמונה תרבותית רחבה יותר", הוא מסביר, "אוכל הוא הקשר הראשון שיש לכל יצור שנולד. מתקבע אצלנו שאוכל הוא תקשורת בלתי אמצעית. אוכל גם מגדיר זהות – אני שותה קפה ככה, אתה לא אוכל בשר וכולי. אנחנו כיהודים בטח יודעים שאוכל, מה מותר, מה אסור, הוא חלק מהגדרת הזהות שלנו, ולפעמים אוכלים אייקוני מזון, למשל מצות. זה לא בריא או טעים אבל זה מסמל לנו את היציאה מעבדות לחירות. הנוצרים אוכלים את גופו של ישו במיסה. יש לאוכל משמעויות מעבר לליהנות ולהזין את הגוף".
תכף עולה לכם עונה חדשה, רוצה לספר מה יהיה בה?
"לא, זאת הפתעה וזה הדבר הכי אמביציוזי שעשיתי בחיי".
אתה עדיין נהנה עם גידי אחרי כל כך הרבה עונות?
"אני חולה עליו בכל פרמטר. זה מדהים לראות אותו בגילו מחזיק את הקהל כשהוא על הבמה. ובכלל הרווחתי חבר, שזה נדיר מאוד בגילי. כשיצרתי איתו קשר בהתחלה, גידי לא הבין מה אני רוצה ממנו, מה אני רוצה שהוא יעשה בתוכנית, ואני מיד אמרתי לו – אין אגו, כל הבמה שלך, תעשה מה שתרצה. הייתי צריך מישהו שייתן קונטרה. אם רק אני אדבר למצלמה ואתן אינפורמציה, זה יהיה משעמם. הדינמיקה היעילה היא של תם שלא מבין כלום ומישהו שמספר לו. ככה הדיאלוג עובר דרך דינמיקה משעשעת בין שני מבוגרים".
הבנת שאתה צריך סייד-קיק. זה מראה שאתה מבין טלוויזיה.
"זאת הבנה של נפש האדם".
אהרוני השתתף לאורך השנים בלא מעט תוכניות בישול, בין היתר ב"הקינוח המושלם", שעונתה השנייה תעלה בהמשך ובה ישפוט לצד פייר ארמה, קרין גורן, אסטלה, מיקי שמו ואבי ביטון. בארבע השנים האחרונות הוא חלק מקאדר השופטים המכובד של "מאסטר שף", לצד אייל שני, חיים כהן, מיכל אנסקי ורותי ברודו (שתיהן בקשת 12).
"זאת עונה עשירית וממשיך להיות לי כיף, 'מאסטר שף' הביאה את האוכל לפריים טיים", הוא אומר. "הגעתי לזה לפני ארבע שנים. בהתחלה לא רציתי, לא הייתי בטוח שאהיה טוב בזה ושזה יהיה טוב לי. אבל השתכנעתי לבוא, ואני מאוד שמח. כן, עדיין קשה להגיד למישהו שהוא עף, אבל אני קודם כל מאוד נהנה מהחבורה שאנחנו. למרות ההמון אגו שיש לכל אחד, אין משחקי אגו וכולם מצחיקים ונהדרים. כל אחד מכיר בערך של השני. אין ראש קבוצה ומתחתיו. אני גם מאוד אוהב את המפגש עם המתמודדים, הזדמנות לראות תפיסות שונות של אוכל".
התוכנית הזאת הפכה את הבישול להרבה יותר משמעותי. פתאום יש המון הילה למה שמבשלים.
"נכון, וזה בדיוק העניין של הפסיפס התרבותי. הרבה שפים אוהבים להגיד שהם הכי אוהבים את האוכל של סבתא שלהם. הם לא באמת מתכוונים לקציצות, אלא למה שהן מייצגות".
תמיד מפתיע לראות הצלחה של תוכנית על אוכל שהצופה לא יכול בכלל לטעום.
"זה בדיוק מה שאני חשבתי כשהתוכנית יצאה. בשירה, בריקוד, הצופה יכול להביע דעה. באוכל, זה מוזר להסתמך רק על דעתו של שופט. אז הייתי בטוח שזה לא יצליח וכמובן טעיתי. אני גם אוהב את הגישה של התוכנית בארץ, לא כמו באמריקה שכועסים על כולם. אני אוהב תוכניות עם וייב טוב. אני מטבעי לא דאונר, אוהב אופטימיות".
אתה מרגיש שהעונה העשירית אכן אחרת כמו שאתם אומרים?
"המגוון והמנעד של המשתתפים הרבה יותר רחבים. הרבה צעירים, פחות אוכל אתני, גישות מודרניות יותר לאוכל. החתך הוא מיקרוקוסמוס לעם שלנו. אומנם יש מיעוטים שפחות נמצאים השנה, אבל זה במקרה. אנחנו לא בודקים שיהיה ייצוג לכולם".
איזה שופט נראה לך שאתה? חיים הוא הלב, אייל המשוגע, ואתה?
"פעם מישהו אמר שהכי מפחדים ממני. זה הדהים אותי, אבל מתברר שזה כך. אני מצדי סירבתי להיכנס לכל משבצת שהיא. הדבר היחיד שאני יכול להביא זה את עצמי. לגבי האופי של כל השאר, אני יכול לומר לך שיש בזה הרבה. חיים, למשל, הוא באמת איש חם וטוב ואוהב ואהוב. הייתה לנו איזו מסיבה עם המשתתפים והשופטים וחיים נתן נאום. אני אומר לך, כל אחד אחר שהיה נותן את הנאום הזה היה יוצא קיטשי, דביק, וחיים דיבר והיו לי דמעות בעיניים. ואייל הוא הזיה גדולה, שחשוב לומר שאם מצליחים לנקות את הסלסולים הבארוקיים של דבריו, הוא אומר דברים מאוד לעניין. ומיכל מביאה את ההבנה שלה והרהיטות ואינטליגנציה וחיבור רגשי לאנשים, ורותי השתלבה מצוין ומהר. בדיוק כמו שאני השתלבתי. כשהגעתי הייתי בטוח שיהיה מתח אם בואי ישנה משהו, ותוך חצי יום הרגשתי כאילו אני שנה שם".
אני עובד כמו חמישה אנשים ועדיין יש לי זמן פנוי
אנחנו חוזרים ל"אהרוני'ס", והוא מיד מייעץ לעוד לקוחות. אחת מהן אומרת לי שהיא ממש מתרגשת שהערב תגיד לחברים שבאים לאכול שאהרוני נתן לה טיפים להכנת הבשר. היא גם נרגשת מכך שהמקום נפתח בגני תקווה, נותן סטמפה של איכות למקום. תמרה ואורי עדיין בפנים, בודקים שהכול מתנהל כמו שצריך. מדי פעם קוראים, "אבא, יש למישהו שאלה פה". הם מסכימים שכיף לעבוד יחד. תמרה גם מספרת שהוא סבא ממש טוב.
מה הסוד שלך להורות? איך גורמים לילדים להמשיך לרצות לפגוש את ההורים?
"תשאל אותם. אני מאוד גאה שבתי הבכורה עדיין מוכנה לבוא איתנו לטיולים בחו"ל. והאמת, בצדק, הטיולים שעשינו מאז שהיו ילדים היו הכי נהדרים שיש. מעבר לכך אני יודע מה קורה בחייהם, עד גבול מסוים, וטוב שכך".
אתה מצליח להיות אבא עם כל כך הרבה עיסוקים?
"יש לי מנגנון פנימי פלאי. אני עובד כמו חמישה אנשים ועדיין יש לי זמן פנוי. והמשפחה תמיד הייתה מאוד חשובה לי".
ראיתי שבקורונה עשית סדנאות בישול. לא שאלת את עצמך "למה אני צריך את זה"?
"אני לא עושה שום דבר שאני לא אוהב. אני עדיין מתקלט, מאזין למוזיקה חדשה, מבשל. בגילי אני יכול לבחור בפינצטה את הדברים שאני אוהב".
מה עם פשוט לנוח?
"לא, אני אמות אם לא אעשה כלום. כל עוד יש לי כוחות אני אעשה".
אוקיי, לסיום, איך אתה אוהב את ההמבורגר שלך?
"שיהיה עשוי מנתחי בשר טובים ומינימום שטויות עליו. מקסימום גבינה צהובה. בלי ביצת עין, אבוקדו וכל מיני דברים מיותרים".