קל למצוא קווי דמיון בין עינת שרוף לבין מרגלית, הדמות שגילמה בסרט "ישמח חתני", ובסדרת ההמשך (שלישי אחרי החדשות בקשת 12). שתיהן נשים גבוהות, חזקות ומצחיקות, אבל בדבר אחד הן נבדלות לחלוטין. בעוד שמרגלית היא הבשלנית הטובה ביותר בשכונה, שרוף נוטה להפוך את המטבח לזירת אסון. כמו שהשמועה על בישוליה של מרגלית מתפשטות בסמטאות ירושלים, גם שמה של הטבחית עינת שרוף הולך לפניה: "הנכד שלי אדם בא אלי איזה יום ואמר, 'סבתא, נכון שאמרת לי בחיים לא לשקר? אז היום דיברו על סבתות, ודיברו על זה שסבתות מבשלות'. שאלתי, מה אמרת? הוא ענה 'אמרתי את האמת'".

אז את לא הסבתא הבשלנית.
"לא, מה אני אעשה, אין לי את זה ב-DNA. תשאל את החברים שלנו, יש סיפורים מיתולוגיים עלי. העוף הכחול שלי".

אלוהים אדירים, איך העוף נהיה כחול?
"בבקשה. עשיתי עוף אחד לאחד מה שמירל'ה אמרה לי ורק שתדע, אם במקום יין לבן אתה שם חומץ בן יין לבן, שזה אותו בקבוק, אז העוף שלך יוצא כחול".

אוי לא.
"לבעלי הראשון המסכן, שהיה בטוח שאני מבשלת כמו אמא שלי, עשיתי דגים. עשיתי שני דגים עם ירקות, עם הרוטב, מה לא. הבאתי גביעי יין, הייתי רומנטית. עד הרגע שהוא נגע בדג. הוא אמר לי, 'למה הדג ירוק? יוצא ממנו ירוק'. מאיפה הדגים? אני אומרת לו, 'מהבריכה בסופר', אז היו בריכות כאלה. 'ומה עשית איתו?'. 'כלום, שמתי במגש עם הירקות כמו שצריך'. 'וניקית?'. אני אומרת לו, 'מנקים דג?' הייתי בשוק מזה. המסכן אכל קרקרים בסוף היום".

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
חליפה: לילך אלגרבלי | חזייה: פמינה | תכשיטים: לילו דרימסקלאב | צילום: אור דנון

ומאז התרחקת מהמטבח?
"בקורונה ניסיתי לעבוד על זה. אתה לא מבין, אני הולכת אחרי נשים עם עגלות בסופר ואומרת להן, 'זה טוב הדבר הזה? ומה את עושה עם זה?'. אני מקליטה נשים ליד העמדה של האיטליז, 'רגע, אז מה את עושה שזה יוצא לך כזה?'. עומדת מישהי שאתה רואה שהיא כזאת, 'לי יש צ'ולנט'. אני אומרת לה, 'אכפת לך שאני אקליט אותך?' יש לי כל מיני הקלטות של נשים מסכנות שהעמדתי ושאלתי אותן".

הדמות שלך, מרגלית, היא בשלנית על.
"מרגלית, שלומית היוצרת החליטה שהיא הבשלנית של הסדרה, כל הסרט בישלתי. אמרתי לה, 'למה דווקא אני?'. אני זוכרת סצנה שהבמאי אמר לי לערבב בסיר, הוא רצה שזה ייראה אותנטי, ואז אני מערבבת, ואני רואה את שלומית מסתכלת עלי, והיא אומרת לי, 'מתי ערבבת פעם אחרונה, הערבוב שלך זה לא ערבוב'. לפני הסדרה עכשיו השתדלתי לבשל המון כי אני ידעתי שתהיה סצנה שאני מכינה מלא דגים ואוכל. עכשיו אני עושה דגים בבית, יוצא לי מדהים. הסדרה עזרה לי, הערבוב שלי כבר טוב, אחי".

דיברת גם על זה שאת עושה בוטוקס בערך פעם בשנה, ולא עשית בגלל התפקיד.
"מההפקה ביקשו שלא נעשה ואני שמחתי, איזה כיף. אתה מדבר עם מושבניקית. תראה את הציפורניים שלי, אם אפשר להסתפר לבד אני הסתפרתי לבד. המושבניקית נשארה מושבניקית. זה מאמץ בשבילי, אם כבר יוצא שאני מתלבשת יפה, תמיר אומר 'וואו, תראי איזה פוטנציאל'. כי הרבה פעמים אני יכולה להתלבש, ירוק ירוק ירוק ירוק. מה זה, הצפרדע יוצא לשופינג? אין לי את זה. זה כמו עם הבישולים, אלה שיש להן יש להן, ואלה בפאשן שיש להן, יש להן, לא יעזור כלום".

מה שהיה לפני

"ישמח חתני" ממשיכה את סיפורה של קהילה ירושלמית קטנה ומסורתית שנמצאת תחת מתקפה דו כיוונית – מצד אחד ההדתה הגוברת בעיר מאיימת לשנות את צביון השכונה, ומהצד השני יזם נדל"ן שמבקש להפוך את האזור למתחם קניות מודרני. שרוף גדלה בבית חילוני-מסורתי, אבל הרוח הקהילתית של הסדרה לא זרה לה, כמי שנולדה במושב חצב בנגב, שהוקם על ידי חלוצים צעירים יוצאי טריפולי.

"בספר של לובה אליאב, 'קפיצת דרך', בפרק הראשון הוא מספר על אבא שלי שהיה בחור צעיר, יפה תואר", היא מספרת. "אבא שלי הגיע אליו לתוך המשרד ואמר לו 'לובה, אני בא אליך בתור נציג צעירי מושב חצב, אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות חקלאות'. הם לא היו חקלאים, לקחו אותם מהמעברה בבאר יעקב ושמו אותם במושב חצב, קראו לזה מסמיה אז, ויאללה, תעבדו בטורייה. הם לא ידעו להחזיק מחרשה. נורא הערצתי אותם, ראיתי אותם בתור ילדה ואני זוכרת את הסיפורים שלהם, שלמרות הנסיבות הם עשו הכל".

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
אוברול: נטע אפרתי לרזילי | תכשיטים: פרייבט רום נווה צדק | צילום: אור דנון

אביה, בן ציון חלפון, העפיל לישראל בשנת 1947, בהיותו בן 17 בלבד. הוא התגייס לפלמ"ח ושירת במלחמת העצמאות, היה ממקימי מושב חצב ונבחר לכנסת כנציג תנועת המושבים במפלגת העבודה. הוא כיהן שתי קדנציות, כחבר כנסת ואז כסגן שר החקלאות, אך הקריירה הפוליטית המבטיחה נגדעה באיבה ב-1977, כשחלפון נהרג בתאונת דרכים. שרוף נזכרת בגעגוע בשנים היפות לפני מותו: "הוא היה הכוכב של המושב, סגן שר החקלאות. אמא שלי כל היום הייתה חקלאית ובסוף היום הייתה לובשת בגדים של משכית ונוסעת לאירועים כאלה מהממים. נכנס נהג עם דודג' דארט לאסוף אותנו, כולם הכירו אותנו. זה היה בית מרכזי ושמח, מלא בצחוקים, שחברים באים בשבת מ-12 בצהריים. שירים ופיצוחים ושירים עבריים ברדיו, דשא ושמיכה. אני הייתי אחראית על קפה קר עם גלידה".

ממש ארץ ישראל הישנה והטובה.
"החברים שלהם גם היו כאלה שעלו בגיל צעיר מטריפולי, הם היו מתבלים את השיחה במילים שרק הם הכירו מהשפה הטריפוליטאית, אבל הם היו נורא ציונים. כולם עלו בעליות בלתי לגאליות וכולם חזרו אחר כך כמדריכי נוער לטריפולי והביאו עוד. הם היו פטריוטים, עשו הכשרות בקיבוצים. אמא שלי סיפרה שהשליחים היו מגיעים אליהם לטריפולי, יושבים ומלמדים אותם שירים. ככה נטעו בהם את אהבת הארץ ואז הם נטעו בי את אהבת הארץ".

ואז אבא שלך הלך לעולמו.
"יומיים לפני כיפור הוא נפצע קשה, וביום כיפור 77' הוא נפטר. זה כמו אבן שמישהו לקח ורמס את הכל. ברגע אחד זה הפך להיות בית שהתריסים מוגפים והרבה פחות אנשים באים. בהתחלה באים בשביל לעודד אבל לאט לאט פחות. היה קשה מאוד, זוועה, אמא שאהבה אותו אהבת נפש והתגעגעה אליו כל החיים שלה".

לא נהיה יותר קל עם השנים?
"היא יצאה מזה כי היא הייתה חזקה, אבל לא הייתה לה אהבה אחרי זה. היה לה הומור ואת ההומור הזה היא שמרה. היא נורא אהבה את הארץ, ועוד היו לה קשרים, אבל זה לא היה אותו דבר. היא התרפקה הרבה על הזכרונות איתו".

היום כשאת מרימה אירוע, את קצת מחזירה לחיים את אותה חוויה של בית מלא ושמח?
"אני חושבת על זה שאולי דרך ההופעות והשמחה, אני מנסה להחזיר לעצמי את מה שהיה לפני. כמה שעברו 40 שנה, זה לא עובר".

ישמח חתני (צילום: דורון עופר, קשת 12)
שרוף ב"ישמח חתני" | צילום: דורון עופר, קשת 12

עכשיו אני אספר

ארבעה עשורים לאחר אותה תאונה טרגית, שרוף איבדה בשנה שעברה גם את אמה. את הימים האחרונים היא בילתה בין סט הצילומים של הסדרה, לבין בית החולים: "התחלנו לצלם את הסדרה לפני שנה, בדיוק כשאמא שלי גססה. אמא שלי הייתה חולת דיאליזה, היא החליטה להפסיק ועברה לבית החולים איכילוב. מצאתי את עצמי קמה בבוקר לצילומים, יום שלם, ובסוף היום כולם יושבים ושותים קפה ואני נוסעת במונית לאיכילוב".

איך זה היה בשבילך?
"החיים התערבבו לי. היא גם ידעה שאני בתוך הצילומים, היא הייתה אומרת, 'את לא מפספסת שום יום'. זה היה עד הימים האחרונים שלה. היא הייתה מדהימה. מנהלת המחלקה שם כל הזמן אמרה לה, 'גברת חלפון, אם את רוצה, אנחנו יכולים לחבר אותך לדיאליזה ואת תחזרי והכל יהיה בסדר'. היא אמרה, 'אני את שלי עשיתי. איזה חיים אלה, לבוא לדיאליזה שוב ושוב וכל החיים שלך סביב זה. אני את שלי עשיתי וזהו, די, נגמר, מספיק לי'. כל כך הערצתי אותה על זה, היא לימדה אותי איך צריך להיפרד, כמו גדולה".

מה עוד למדת ממנה?
"להרים, למדתי רק ממנה. כשהיא סיפרה בדיחה, כולם נפלו, היא הייתה עם כריזמה פסיכית. יושבים מלא גברים, היא הייתה עושה, 'וואי וואי, חייבת לספר לכם משהו'. היא לא ידעה מה זה פמיניזם אבל היא הייתה פמיניסטית בלי לדעת. מלא גברים וכולם רעש ובלגן. 'רגע רגע, עכשיו אני אספר, אתם נופלים פה'. זה כמו אצלי, אני לפעמים צריכה להתאפק כי תמיר אומר לי, 'בחיאת רבאק, כל הערב את פה עם סיפורים'. יש לי מלא סיפורים, ואני נורא אוהבת להצחיק את הקהל".

איך היא הייתה פמיניסטית בלי לדעת?
"גדלתי בבית שאבא היה קם בבוקר, אמא שלי דואגת שייצא עם חליפה, חתיך, לכנסת, ואז היא הייתה שמה מגפיים, יורדת ללול וסוחבת שקי תערובת על הגב, נכנסת ומעירה אותנו ומוציאה אותנו לגנים ולבית ספר ועושה צהריים. הוא חוזר אחרי צהריים מהכנסת, יושב איתה ואוכל, ואז היא הייתה מתלבשת יפה, היא נראתה מדהים, הייתה פצצה כזאת. הם היו יוצאים לאירוע, באירוע היו שואלים אותה, 'ואת גברת חלפון, מה את עושה?'. אתה יודע מה היא הייתה אומרת? 'אני עקרת בית'. אתה מבין, היא הייתה קרייריסטית יותר מכולם שם, חקלאית, אישה חזקה, עומדת על שלה, הכל. אנחנו פרי של הדבר הזה. אנחנו ראינו שני הורים שפועלים במישורים מקבילים".

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
ז'קט: אוסף פרטי | מכנסיים: גלית שימל | תכשיטים: פרייבט רום נווה צדק | צילום: אור דנון

ולקחת את זה לחיים שלך?
"אין אצלי שום דבר מגדרי. אני לא יוצאת בסיסמאות אבל החיים פה בבית הזה הם שווה בשווה, אנחנו שנינו מנקים ושנינו מבשלים ושנינו קונים ושנינו עוזרים עם הילדים ועם הנכדים, וזה ברור שזה מתחלק חצי חצי, אין דבר כזה שהוא גבר אז אני עושה יותר".

הרעיונות האלה עולים גם בסדרה.
"מרגלית היא אישה מאוד חזקה, דעתנית, מסורתית אבל למרות המסורתיות היא לא 'תהיי יפה ותשתקי' אלא כמו הרבה נשים דתיות וחרדיות בעולמנו היום. בסרט מגיע הרב, ששיחק אותו אביב אלוש, הוא מגיע לקהילה הקטנה והסגורה הזאת ובשביל שהוא ישלוט בה, הוא משפץ את בית הכנסת, ואז אוולין הגואל ואני מובילות סוג של מרד".

הזדהית עם המסרים, כוח נשי?
"נכון. יש שם המון דברים מהחיים, הוא אומר 'איך אתם נותנים לנשים שלכם לצאת ככה, הן צריכות לצאת עם מטפחת'. אני זוכרת סצנה, בעלי בסדרה, הרצל טובי, הוא בא אלי ואומר לי, 'מה אכפת לך מרגלית, שימי מטפחת, מה ביקשתי פה'. כי הרב לחץ עליהם. אני נורא זוכרת את הקטע הזה כי הזדהיתי איתו, היא לוקחת חצילים בעצבים ונותנת לו ואומרת, 'תתחיל לעבוד ניסן, ואז אני אשים מטפחת'. כאילו מי אתה שאתה תגיד לי מה לעשות, אני מביאה פה את הפרנסה, תתחיל לעבוד".

ופשוטים הדברים

מסלול החיים והקריירה של שרוף התפתל מאז ומתמיד בדרכים לא שגרתיות. היא הפכה לאמא בגיל 20, ואז כשהייתה בת 25 הגיעה במקרה לאודישן בתיאטרון הקאמרי והתקבלה למחזמר "עלובי החיים". היא המשיכה ללימודים בבית הספר למוזיקה רימון לצד "ילדים" כמו אביב גפן וקארין אופיר. במשך עשור היא הופיעה עם שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה", עד שהופעה אחת עם בן זוגה תמיר הרפז עזרה לה למצוא את הנוסחה שהפכה אותה למלכה החדשה של השירה בציבור בישראל. "יום אחד הנגן שלי היה צריך לנסוע לחו"ל. אני ותמיר כבר חיינו ביחד ואמרתי לו 'אין ברירה, אתה חייב לבוא ולהחליף אותו לערב אחד'. נתתי לו את הרפרטואר, הוא סידר את הסולמות והכל, עושים את ההופעה והשיר האחרון, אנחנו כמעט גומרים, ושניה לפני שאני הולכת ניגש אלי בעל האירוע ואומר, את מכירה את שבחי ירושלים? אמרתי כן. ועשיתי, 'שבחי ירושלים...', מעוול כזה, כמו שידעתי מהבית. אמרתי לו תעשה לי קצב, 'כי חיזק... בריחי שערייך...'"

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
חליפה: לילך אלגרבלי | חזייה: פמינה | תכשיטים: לילו דרימסקלאב | צילום: אור דנון

היא קמה מהכיסא שלה ומדגימה את התנועות הקצובות, "פתאום יצא לי משהו כזה וכולם קמו, כנראה מהתנועה הזאת. עשיתי כזה שמח, עשינו את השיר הזה בלופ איזה שבע פעמים, סיימנו ונכנסנו לאוטו. ואז תמיר אמר לי שני דברים, 'בוא'נה, את טובה'. לדעתי מאז לא קיבלתי מחמאה ממנו, כי הוא סופר ביקורתי. ואז הוא מניע ואומר לי, 'את בכלל לא עושה את מה שאת צריכה לעשות, את לא מבינה, היכולת שלך זה להרים קהל, את יודעת להרים קהל'".

מה שנכון נכון.
"הוא אמר לי, יש כאלה שאין להם את זה, לך יש את זה, את רק עושה ככה וכולם קמים על הרגליים. אמרתי לו 'מה, אתה רציני?', והוא אומר לי 'ברור, ואני הולך לעבוד על זה'. הוא סידר את ההופעה והוא זה שעשה את כל הדבר הזה שאני מרימה, זה רק הוא, נקודה".

היום נראה שזה הכי טבעי לך בעולם.
"מההופעה הראשונה, הכל השתנה לי פתאום. שפת הגוף שלי, פתאום זה התפרק, יצאה ממני המזרחיות. זה כמו שאתה תמצא פתאום את הייעוד שלך ותגיד, 'תודה אלוהים'. ותמיר מצא לי את הייעוד שלי".

כמו שאר הדברים בחייה, גם תפקיד המשחק המרכזי הראשון שלה הגיע במקרה. היא הוזמנה להיבחן ל"אבודים באסיה", עונת ההמשך של "אבודים באפריקה", בתפקיד אשתו של גיבור הסדרה, בגילומו של צחי גראד. הבמאי יובל שפרמן ראה אותה בתפקידי הנחיה בערוץ 24 וקרא לה לאודישן התאמה לצד גראד. "קראו לי למאצ'ינג, לא ידעתי אפילו מה זאת המילה הזאת. הגעתי ואמרו לי לכתוב את השם שלי על פתק ולחכות. ישבתי וחיכיתי ופתאום יובל שפרמן ראה אותי, הוא מסתובב ואומר, 'תגידו אתם נורמלים?' הוא קרא לי ואמר, 'אני מחכה רק לך'. הוא אמר שכל הלילה הייתי לו בראש, והוא רק רצה לראות איך זה נראה במצלמה, 'אני רק צריך שתשבי ליד צחי בכיסא, תסתכלי עליו ותגידי משפט'".

ואיך עשית את זה?
"הכי פשוט. כנראה החיים, כמו שכתבה לאה גולדברג, 'ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע". אני לא שיחקתי בחיים, לא למדתי בבית ספר למשחק. פשוט באתי, הוא ישב לידי, הסתכלתי ואמרתי לו. זה לקח דקה, ואז הוא אמר, יש לי את זה. וזהו".

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
אוברול: נטע אפרתי לרזילי | תכשיטים: פרייבט רום נווה צדק | צילום: אור דנון

ואיך הצלחת להיכנס לדמות?
"הגעתי ליום הראשון, זה היה בקניון שבעת הכוכבים, לא הכרתי את צחי, ידעתי שהוא שיחק במלא דברים וחשבתי, 'איזה כבוד בשבילי'. לבשתי מעיל פרווה והייתי הכי נובורישית. שמתי את המעיל והטבעת הזאת הענקית, העגילים המכוערים ששמו לי, הרימו לי את השיער. לא היה רגע שהרגשתי עינת שרוף מההופעות, הגיעה אפרת וקסלר, הבחורה הזאת שיובל שפרמן חלם עליה".

שחקנית טוטאלית.
"השיא היה ביום האחרון של הצילומים, הייתי צריכה להרביץ מכות עם אלה לאיזה שוחר טבע. הייתי צריכה לרוץ חצי קילומטר ואני לא איזו ספורטאית, ולהגיד טקסט כשאני מלאה בבוץ. זה היה טקסט עלי ועל המשפחה שלי ואבא שלי, משהו שיובל שכתב עם דברים שקשורים אלי וזה היה מאוד אמוציונלי. זה נגמר בזה שכולם בסט עמדו מסביבי, מחאו כפיים. עשיתי את זה בטייק אחד, אבל באותו לילה אושפזתי באיכילוב עם פריצה של שני דיסקים".

לא כאב לך בצילומים?
"לא הרגשתי כלום, הייתי בענן. זה מאוד אופייני לי, אני יכולה להיות הכי בסבל, נעליים שלוחצות עלי, הבטן כואבת לי, מיגרנה, מה שאתה לא רוצה, חצי מתה - אני עושה את ההופעה".

שרוף מצביעה על ציור של שור וטרובדור, "זה אני". היא נעמדת ומשחקת את תפקיד הטרובדור המוביל את השור בתנועות בטוחות, "אני באה לקהל, יאללה והנה, נתתי לכם עוד אחד, אולה!". הסלון מלא ביצירות אמנות שונות, רבות מהן נוגעות בדימויים ממלחמות שוורים, היא מסתכלת סביב וכאילו מבחינה בכך בפעם הראשונה: "תראה כמה שוורים יש פה, זה לא סתם... תראה, גם שם יש שור. אני אוהבת שוורים. שוורים בשבילי זה הניצחונות הקטנים".

כשאלוהים רוצה

בעשור האחרון היא המשיכה להרחיב את אופקיה ולהתפרש לתחומים נוספים בעולם הבידור והאמנות: היא הופיעה בכ-20 תפקידי משחק שונים, קטנים וגדולים, הנחתה אינספור תכניות ומשדרים, השתתפה ב"גולסטאריות" וב"הזמר במסכה" ומצאה גם זמן לאחת התשוקות הגדולות שלה, ציור ויצירת אמנות פלסטית. כל זאת כשהיא ממשיכה להופיע ומקפידה למלא את תפקידה כסבתא מסורה. ועדיין, רבים זוכרים אותה דווקא מהשידורים החיים והבלתי נשכחים שלה בערוץ 24, ומעל כולם - בזכות רגע אחד קטן שבו נחנקה מבורקס בשידור.

"ירדן הבת שלי היא קרדיולוגית ילדים בתל השומר. לפני איזה שנה אני באה להביא לה משהו לאכול, היא אמרה, 'אני רוצה שתביאי קילו בורקס, תביאי ואז תביני'. התברר שכל הרופאים איתה, הם חולים על הקטע עם הבורקס והם ביקשו ממני להגשים להם חלום, שאני אביא את הבורקסים ונעשה ביחד את הקטע. אמרתי, בוא הנה, הגעתי למשהו בחיים".

בורקס בצד, אפשר עדיין להגיד שאת קודם כל זמרת?
"כן. אהבתי את השאלה. התשובה היא כן".

אחרי כל כך הרבה תפקידים, אולי את כבר זמרת ושחקנית.
"הנה, אני חייבת להגיד לך משהו, לא מזמן באתי לשי שטרן, שאלו אותי מה לרשום בכתובית שלי, אמרתי 'זמרת... ושחקנית'. איזה כיף. זאת הרגשה נהדרת, הצלחתי בחלום הזה".

יש דברים שרצית ולא השגת כזמרת?
"תראה, ברור שאם היו לי שירים שלי כמו שיש ליהודית רביץ ולאחרות... בטח, יש לך את הרגע הזה, הייתי רוצה שיהיה לי שיר כמו 'לקחת את ידי...' שזה יהיה שלי, כן ברור. אבל אי אפשר הכל".

בסוף את שרה שירים של אחרים.
"אני שרה שירים של אחרים ועושה את זה בגאווה מאוד גדולה. אני יכולה להגיד לך שאני עושה הכל כדי לתת לשירים הכי הרבה כבוד, ואני מקשיבה למילים".

עינת שרוף (צילום: אור דנון)
חליפה: אוריה עזרן לרזילי | תכשיטים: פרייבט רום נווה צדק | צילום: אור דנון
עינת שרוף (צילום: אור דנון)
חליפה: אוריה עזרן לרזילי | תכשיטים: פרייבט רום נווה צדק | צילום: אור דנון

אז את לא אוכלת את עצמך שלא הפכת לזמרת עם אלבומים קלאסיים.
"לא. תגיד לי, אני אוכל את עצמי? אני כל החיים שלי הפוכים. בגיל 20 הייתי אמא. כשכל החברים שלי נסעו לדרום אמריקה אני גידלתי ילדים. בגיל 26 הם חזרו מדרום אמריקה ואני התקבלתי לקאמרי ואחרי זה הלכתי לרימון עם ילדים שצעירים ממני בעשור. אחרי זה התחלתי להתפרנס, לנסוע. אין מדינה כמעט שלא הופעתי בה, איים, אני הופעתי באיים, בקריביים, בסנטו דומינגו, ריו דה ז'ניירו".

לא מזמן חגגת יום הולדת 58. עד מתי את מתכוונת להמשיך לרקוד על שולחנות?
"אני אגיד לך. ב-2001 הייתה לי תאונה דרכים קשה, התרסקה לי רגל ימין, עשו לי ניתוח מאוד גדול, יש לי בורג כזה גדול מלא פלטינות. אתה יודע שרק אחרי זה התחלתי לעלות על שולחנות? כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה. כל עוד אני אגיע למקומות ואראה שהשולחנות יציבים, אני אעלה עליהם. זה מביך".

את לא מגיעה למצב שאת אומרת אין לי כוח?
"אין סיכוי, המהות שלי היא בלהרים, לעשות שמח. אין לי שום אגו בהופעה, כל מה שאני רוצה זה שכל שולחן יקום על הרגליים וירקוד וישיר וישמח. אני רוצה שהם ישמחו, הבני אלף האלה, אתם לא רואים שהחיים קצרים?' זה אולי בא מאבא שלי שנהרג. אתם לא רואים שהחיים קצרים, כל הזדמנות שיש לכם, תשמחו. זה מה שאני מעבירה, זה המסר".

נראה שאת באמת מנסה להספיק הכל.
"אני רואה את החיים, אני רואה את הסוף של החיים. ואני אומרת, עד הסוף, מה עוד אני יכולה לעשות. אני כבר רואה אותי, הזקנה הזאת שבקושי זזה. אבל הזקנה הזאת תתנדנד ותגיד שהיא עשתה הכל. אני יכולה להתנדנד בנחת, אני שיחקתי ושרתי ואני הופעתי ואני רקדתי ונסעתי וטיילתי ונהניתי ובעיקר צחקתי. אני הכי אוהבת לצחוק ולהצחיק. אז אני אשב בנחת".

צילום: אור דנון | סטיילינג: כינרת מנור מזרחי | איפור: גלית ורטהיים | שיער: אבישי מסטי | ע' סטיילינג: ליאור בוהדנה