ביום שבו אלעד שמחיוף השתחרר מהצבא פרצה מלחמת לבנון השנייה. כיוצא גל"צ מוכשר, כבר באותו היום הוא גם קיבל הצעת עבודה בחברת החדשות. ולמרות הניסיון שצבר, המשרה הראשונה שלו בטלוויזיה היתה בתחתית שרשרת המזון, או יותר נכון בתחתית המסך: הוא היה אחראי על הכתוביות הרצות מתחת לתמונה במהלך שידורי החדשות. עדיין, זו היתה תקופה מעניינת ומהר מאוד התברר ששמחיוף הצעיר יגיע רחוק. "הכל היה כל כך מעניין ומאתגר בתקופת המלחמה, ומתוך עניין וסקרנות נשאבתי למה שקרה שם וניסיתי לעשות דברים שהיו מעבר לעריכת השורה התחתונה בקרול", הוא מספר היום. "אני חושב שבתקופה הזאת שהייתי שם הם ראו שאני מלא מוטיבציה ורצון ומשם זה התגלגל".
בתוך זמן קצר הוא מצא את עצמו במשרדו של שלום קיטל, מי שהיה אז מנכ"ל חברת החדשות, בשיחת היכרות. קיטל שאל את שמחיוף איפה הוא רואה את עצמו בעוד עשר שנים. בלי להתבלבל, הוא ענה: "מגיש המהדורה המרכזית". מאז עבר כעשור וחצי ושמחיוף דווקא לא יושב מאחורי שולחן בנוה אילן, מקשיב להוראות הבמאי ונהנה משירות סטיילינג. הוא מצלם את עצמו, מפיק את עצמו, מאפר את עצמו ואחראי על הסאונד של עצמו – והוא עושה את זה כבר שמונה שנים. ככה זה להיות שליח חדשות 12 באירופה.
שמחיוף, בן 35, היה בטוח שיישאר בלונדון לא יותר משנה. הוא הגיע לשם אחרי כמה שנים שבהן היה מבזקן, ערך תוכניות והגיש כתבות מגזין וחדשות. בהתחלה היו רק הוא, אשתו נעמה והכלב, והיום כבר יש להם בת ובן שמדברים אנגלית במבטא בריטי. נעמה עובדת בחברת הייטק מקומית ומאוהבת בעיר האפורה ואילו שמחיוף שוב מצא את עצמו בפרשת דרכים, כמו לפני שיצא לשליחות. "אני פתאום מרגיש קצת חסר בית. כשאני מגיע לבקר בישראל - וזה לא קורה הרבה - אני מרגיש שזה כבר לא שלי כל כך, אין לי את הפינה שלי, זה לא הבית במובן הכי בסיסי, דברים השתנו בארץ מאז שעזבנו. וגם לונדון היא לא בית, היא לעולם לא תהיה. אתה מרגיש תלוש, ככל שעובר הזמן התחושה הזאת רק מתעצמת כי אתה משתקע במקום אחר, אבל לא באמת מושקע בו עד הסוף. זאת חוויה מאד מבלבלת".
"אנחנו שומעים קולות שהתקשורת מכניסה לפאניקה. עליי אמרו הרבה פעמים שאני עושה את זה. וזאת עוד המחמאה - לא מזמן קראו לי גבלס"
לצד התחושות המעורבות, המצב הקיומי הזה שבו שמחיוף נמצא מאפשר לו מבט מבחוץ על המציאות הישראלית ומבט מקרוב על הזירה העולמית, ובתקופת משבר הקורונה הוא הפך להיות לאחד העיתונאים הבולטים העוסקים ומתבטאים בסוגייה על מגוון הזויות שלה. בשבוע שעבר עלה לאוויר הפודקאסט היומי החדש של N12, שאותו הוא מנחה מביתו בלונדון. בכל פרק של הפודקאסט, המשודר מראשון עד רביעי, הוא משוחח עם כתבי החדשות וצולל איתם עמוק יותר ממה שאפשר על המסך. בינתיים התארחו שם, בין השאר, עמית סגל, ניר דבורי, קרן מרציאנו, אוהד חמו ויאיר שרקי.
ישראל נראית כמו מדינה במאניה דיפרסיה
כמי שמתעקש להראות את המורכבות של דברים, המבט מבחוץ הופך אותו לפרשן מעניין של המציאות הישראלית. "ישראל מבחוץ נראית כמו מדינה במאניה דפרסיה: או הכל מושלם או הכל נורא. או הכל פתוח או הכל סגור, או ביבי המלך או לך", הוא אומר כבר בפתח הריאיון שלנו. בהקשר של המגפה, נקודת המבט הזו בהחלט לא משרתת אותנו: "הדבר המדהים בקורונה זה שהיא השטיחה לחלוטין את מגרש המשחקים. זה משבר שקרה בכל העולם, בטח במדינות המערביות המפותחות, כמעט באותו הזמן. את רואה מדינות עשירות נפגעות יותר חזק מעניות, גדולות וחזקות יותר נפגעות יותר מהקטנות והפחות חזקות, וכל כללי המשחק השתנו".
"כמי שחי בחו"ל, אבל מתעסק עם הקורונה גם בישראל", אומר שמחיוף, "יש לי פרספקטיבה קצת שונה. כל הוויכוח בארץ אם כן להתחסן או לא להתחסן, אם ביבי אחראי על זה או ברל כצנלסון ולמי להודות, ודיונים פוליטיים - אתה תופס את הראש ואומר, חבר'ה, אני חי במדינה שבמקרה הטוב אקבל חיסון ביולי, אוגוסט. אשתי נמצאת בהריון, אנחנו בעיצומן של שיחות טלפון וריבים ותחנונים להשיג לה חיסון, ובארץ כבר מחסנים חתולי רחוב, מתווכחים על זה ולא רואים את התמונה הגדולה".
"לפני התיכון החלום שלי היה להיות יאיר לפיד. כשהגיע הזמן, עברתי מבחני קבלה לגל"צ ולמרות שאנשי החדשות היו בטופ, אני נהניתי להיות עם המוזרים שמתעסקים בשואה כל היום במחלקה הדוקומנטרית"
בילדות הוא בכלל חשב שיהיה כדורסלן. נער שגבה מהר מאוד (1.90), ושיחק בנבחרת ישראל לנוער עד שתאונת ספורט שיתקה אותו לחודשים ארוכים. את העתיד בספורט המקצועי הוא לא נטש בלב כבד. "תמיד מאוד אהבתי לשוחח עם בני אדם, וכבר לפני התיכון החלום שלי היה להיות יאיר לפיד ולהנחות תוכנית אירוח", הוא מספר, "כשהגיע הזמן, עברתי מבחני קבלה לגל"צ". למרות שהובטחה לו מחלקת החדשות, היהלום של גל"צ, שמחיוף בחר במחלקה הדוקומנטרית. "למרות שאנשי החדשות היו בטופ, אני מאוד נהניתי להיות עם החבר'ה המוזרים שיושבים כל היום ומתעסקים בשואה".
חיידק החדשות תפס אותו בכל זאת בהמשך, כידוע. ואחרי כמה תפקידים בחדשות 2, הוצע לו התפקיד בלונדון.
מה היתה התגובה הראשונית שלך?
"התקשרתי לאשתי נעמה ואמרתי שהציעו לי את התפקיד וצריך לדבר. היא בדיוק היתה בדרך לריאיון עבודה לתפקיד בהייטק שהיא התמיינה אליו במשך חודשים. לא יודע אם היא יודעת את זה, אבל שיקרתי לה ואמרתי שאנחנו יכולים לחזור בכל שלב, כשידעתי שהמינימום הוא שנה. נסענו לחפש דירה והיה גשום והיא לא אהבה את זה. ואני, הרעיון התחיל לגדול עליי. ככל שהיא התנגדה כך אני שיבחתי כל מדרכה וכל ספסל. היום היא מאוד אוהבת את לונדון".
כמה זה שונה להיות עיתונאי שם?
"בלונדון, העובדה שאתה כתב של ערוץ 12 בישראל לא משחקת שום תפקיד. להפך, לפעמים זה פוגע בך. בכל דבר פרט לעיסוק בקהילה היהודית. לא אשכח דוגמה קטנה אבל מייצגת. בטקס הפתיחה של פסטיבל קאן עמדתי ליד המפיקה האחראית על סבב הריאיונות. היא החזיקה ביד קלסר ואמרה 'יש לנו פה את ג'וליה מ-NBC, שיש לה 36 מיליון צופים, ואת מרקוס מספרד שיש לו שמונה מיליון צופים ועוד אחד עם 12 מיליון צופים'. ובסוף היא הגיעה לאלעד שמחיוף, שבאחוזים מהדורת החדשות היא חסרת תקדים, אבל במספרי השוק הוא קטן. אז אתה מתמודד בזירה הגלובלית מול גופים ואנשים שהם הרבה יותר חזקים ודומיננטיים ממך".
במצב של נחיתות, מפתחים כישורים
ב-7 בינואר 2015 בשעה 11:00 בבוקר שני מחבלים איסלאמיסטים חמושים ורעולי פנים התפרצו למשרדי העיתון שרלי הבדו בפריז. הם רצחו 12 בני אדם ופצעו 11. זה קרה בעקבות קריקטורה של הנביא מוחמד שפורסמה שבוע קודם לכן בעיתון. שמחיוף, אז כשנתיים שליח החדשות באירופה, נשלח לפריז לסקר את מה שכונה אז "11 בספטמבר הצרפתי". אף אחד אז לא ידע שאירוע הטרור הזה יגרור אחריו עוד אחד.
>> להאזנה לכל הפודקאסטים של "אחד ביום" הקליקו לכאן
"זה היה אחד הפיגועים הראשונים הגדולים של דעאש ביבשת", הוא נזכר, "נסעתי לפריז לסקר את זה, נסיעה של יום אחד, אבל אז התקשרו אליי ממערכת מוצ"ש וביקשו שאשאר עוד יומיים. התלבטנו אם ללכת לקהילה היהודית, הרי הפיגוע לא היה מופנה כלפיה. יומיים אחרי הפיגוע בשרלי הבדו, ביום שישי, אני מראיין בן אדם מהקהילה ופתאום אנחנו שומעים צעקות, סירנות. כולנו יצאנו לרחוב ורואים אנשים רצים וצועקים 'פיגוע'. אני רץ יחד עם כולם ולא מבין מה קורה ומגיע לרחוב המקביל להיפר-כשר. המשטרה כבר התחילה לסדר שם את המחסומים, ובאחד השידורים שומעים אותי מתווכח עם שוטר כשהתחילו להזיז אותי".
"אני חושב שהקורונה עשתה טוב למקצוע שלנו. עיתונאים, לאו דווקא עיתונאי בריאות או מדע, פתאום מוצאים את עצמם לומדים ומתמחים בתחום הזה, כי כל העולם מגלה אותו ביחד וכולם לומדים אותו ביחד"
"שידרתי משם ימים שלמים בעקבות הפיגוע ואירוע בני הערובה. נסיעה שהייתה אמורה להיות ליום אחד הפכה לעשרה ימים. בהמשך הגיע עודד בינו המפיק שלנו והתחלנו להסתובב. בין כל הצוותים הגדולים של Sky, BBC, Fox, CNN, ואנחנו היינו רק שניים והלכנו ודפקנו על דלתות, ונכנסנו לדירות. ככה הצלחנו להביא את הריאיון הראשון בעולם עם אחד מבני הערובה שהיו נצורים במרתף וזה שודר ב-CNN. זאת דוגמה איך במצב של נחיתות, אתה מצליח לפתח כישורים".
המון אקשן, ופתאום הקורונה. איך זה השפיע עליך?
"לפני הקורונה ישנתי עם נעליים. זה הגיע למצב של שלוש-ארבע נסיעות בממוצע בחודש, כל חודש. יש משהו מאוד מתיש בחוסר הוודאות הזה, כשאתה מתחיל את היום ואתה לא יודע איפה תסיים אותו. מסתכלים על זה מהצד ואומרים לי 'איזה כיף שאתה נוסע בכל העולם', ואני לא מתלונן, אבל יש משהו שוחק בלדעת שבכל רגע אתה יכול להידרש לעלות על מטוס או רכבת ולנסוע למדינה אחרת. כשהקורונה הגיעה, כל זה נגמר".
אחרי שמונה שנים בתפקיד אתה יודע לאן אתה הולך הלאה מבחינה מקצועית?
"אני לא יודע לומר. למרות שאני כבר 18 שנה בתקשורת, פה בלונדון הרגשתי שזאת הפעם הראשונה שאני עושה עבודה עיתונאית אמיתית. אתה נוסע לגרמניה לסקר עשרת אלפים מהגרים שמגיעים ביום אחד וזה אתה והמצלמה ואף אחד לא מדבר את השפה ואתה צריך למצוא את הסיפור ולראיין אותם, להביא ערך. זאת חוויה עיתונאית שלא חוויתי לפני, ובהיבט הזה היא מאוד עיצבה אותי מבחינת קריירה. האם זה תפקיד שריאלי לעשות שנים? אני לא חושב".
מה למדת על העיתונות בשנה האחרונה?
"אני חושב שהקורונה עשתה טוב למקצוע שלנו. עיתונאים, לאו דווקא עיתונאי בריאות או מדע, פתאום מוצאים את עצמם לומדים ומתמחים בתחום הזה, כי כל העולם מגלה אותו ביחד וכולם לומדים אותו ביחד. מההיבט הזה אין לי ספק שהעיתונות השתנתה ולטובה, למרות מה שאנשים טוענים".
מה הם טוענים?
"אנחנו שומעים קולות שהתקשורת מכניסה לפאניקה. עליי אמרו הרבה פעמים שאני עושה את זה. וזאת עוד המחמאה - לא מזמן קראו לי גבלס. זה בסדר, זה חלק מהעבודה. ומהצד השני יש את הקולות שטוענים שהתקשורת תרמה לסוג של שאננות וזלזול בכל מה שקשור לקורונה ולא מספיק הבהירה והתעסקה בה. אבל בסוף, כשאני מסתכל על התקשורת הישראלית כמכלול, ואני רואה את הררי המלל ולאיזה מעמקים היא נכנסה. כתבות על מערכת החיסון ותאים נגיפיים הגיעו לכותרות הראשיות ולמדיומים המיינסטרימיים המרכזיים. התקשורת גילתה פה הרבה בגרות וכבוד גם לעיתונות וגם לצרכנים של החדשות".
ההנהגה מתייחסת אלינו כמו לילדים
שמחיוף מקווה שהעיתונאים שגילו שביכולתם להנגיש מידע מורכב לקהל הרחב, יעשו זאת גם בתחומים אחרים, ובעיקר בסוגיית משבר האקלים. "סיפור חדשותי הוא כמו איזו רכבת והוא יוצא מתחנה אחת ונוסע ואנשים עולים ויורדים, חלק עולים באמצע וסיפור שנוסע למרחקים ארוכים יותר קשה לעקוב אחריו. סיפור כמו משבר האקלים, עם כל כך הרבה מידע והתפתחויות, הוא כזה. אבל ראינו בקורונה שיש מקום ויכולת וביקוש לנתח ולהגיש את הנושאים האלה בצורה אחרת וזה עובד וזה מקליק. אנשים אוהבים את זה ויש מספיק עיתונאים וכלי תקשורת שיכולים לעשות את זה".
"אין ספק שבעניין החיסונים ישראל היא הצלחה אדירה, אין מחלוקת בהיבט הזה. מצד שני הרבה טעויות נעשו, ובעיני, השלכות הקורונה יהיו קשורות לאמון הציבור ואיך הוא תופס את ההנהגה"
ופודקאסט הוא אחת הדרכים לעשות את זה? במה הוא שונה מחדשות בטלוויזיה?
"בטלוויזיה אתה רק מתחיל לדווח וכבר צורחים לך באוזן שאתה חייב לסיים. דיווח חדשותי הוא לא סיפור, אתה לא בונה אותו כך שפרטים הולכים ומתגבשים ובסוף מגיעים לפואנטה. בחדשות זה הפוך, אתה מתחיל מהפואנטה ואז מפרק אותה. בפודקאסט יש לנו אפשרות לספר את הסיפור כמו שצריך. לקחת נושא כמו ההחלטה של הממשלה לחסן את הפלסטינים שנכנסים לישראל ולא רק להתחיל מזה שהתקבלה החלטה כזאת, אלא לקחת צעד אחד אחורה. לספר מי הם הפלסטינים האלה, מה בעד ומה נגד, איך עושים את זה".
ואתם מצליחים בזה?
"בסיפור מורכב, לפעמים אם לא עלית עליו מהתחלה אתה מרגיש שאתה מאבד כיוון. לי זה קורה המון. אני חושב שאני מכיר את הסיפור, עוקב אחריו סך הכל, אבל כשאני מדבר עם הכתבים אני מבין שאני לא באמת יודע והתמונה הגדולה לא ברורה לי. אחרי שהקלטנו כמה פרקים של הפודקאסט, פתאום אני קולט שאני מבין את הסיפורים יותר טוב. זה מאתגר לעשות את זה בפרק של 20 דקות, אבל לפחות אנחנו יכולים להגיד למאזינים שאנחנו ניקח אותם בנסיעה הזאת על הרכבת מההתחלה ועד המקום הכי עדכני, כדי שירגישו שהם מבינים לאן הרכבת הזאת הולכת".
מה חשבת על הריאיון של יונית לוי עם נתניהו?
"התגובות לריאיון שלה, ובאותו אופן גם לריאיון של אודי סגל בערוץ 13, נעו בין מעולה לזוועה. אין כבר מקום למורכבות וזה נורא מבאס. נתניהו הוא כנראה המרואיין הקשה ביותר שיש היום בזירה הפוליטית, ומרואיין שגורם להמון אמוציות אצל הצופים. אני חושב שבשורה התחתונה יונית עשתה עבודה מצוינת, שאלה אותו את השאלות הקשות והדרושות, אפילו הוציאה ממנו כותרת ענקית על השיחות שערך למילצ'ן. גם אודי לדעתי עשה עבודה מצוינת, כל אחד בסגנון שלו. תסלחי לי על התשובה ה'קצת פרווה', אבל אני באמת מאמין בזה. בסופו של דבר אני מרגיש שיש איזה אובדן פרופורציות קולקטיבי. בשני המקרים, של יונית ושל אודי, ראיתי תגובות ולא האמנתי. מצד אחד כמה הם נוראיים מהצד השני כמה נתניהו יצא רע. אין יותר אפור. כאילו אי אפשר לומר יותר משהו שלא צבוע פוליטית. אתה לא יכול לומר שנתניהו נתן כמה תשובות טובות כי אחר כך יגידו שאתה ביביסט".
מה דעתך על הטענה שישראל מתמודדת הכי טוב עם הקורונה?
"במסגרת המאניה דפרסיה הישראלית שכבר דיברנו עליה, הדברים מוצגים או כהצלחה גדולה או ככישלון חרוץ, והדברים הם יותר מורכבים. אין ספק שבעניין החיסונים ישראל היא הצלחה אדירה, ברמת ההתארגנות המהירה והמבצע עצמו. את רואה מדינות שיש להן חיסונים ועדיין לא מצליחות להתניע את המבצע ואין מחלוקת בהיבט הזה. מצד שני הרבה טעויות נעשו. אבל הדבר היותר חשוב בעיני הוא שהשלכות הקורונה יהיו קשורות לאמון הציבור ואיך הוא תופס את ההנהגה ואיך ההנהגה תופסת אותו ואיך מגזרים שונים תופסים אחד את השני".
ומה יהיו ההשלכות?
"העובדה שבישראל אנשים מסוימים מרגישים שהם מופלים לרעה ולא מסבירים להם למה, כשיש ועדת חריגים - שזה דבר אטום לחלוטין, ואין שקיפות ויש תחושה שמגזרים מסוימים מקבלים הקלות על חשבון אחרים - הכל קורה כי יש לנו הנהגה שמתייחסת אלינו הישראלים כמו לילדים ולא שותפים. לא אמרו 'אנחנו בדבר הזה ביחד ונהיה הכי הוגנים ושקופים והגיוניים וגם אם נעשה טעויות, נדע לומר את זה וננסה לתקן'. התפיסה הזאת של 'אתם לא צריכים לדעת מה קורה והפרוטוקולים של ועדת הקורונה יהיו חסויים, ונמשיך לקבל החלטות בלי להסביר לכם' - זה בעיני הדבר המסוכן שקורה בקורונה יותר מהכל. את ההשלכות של זה נסחוב עוד הרבה מאוד זמן".