היא עצרה בפינה מבודדת שהייתה חשוכה. תפסה אותי וקירבה אותי אליה. "אני כל כך רוצה אותך הדר...", אמרה לי והעבירה את לשונה על השפתיים שלי. תפסתי את פניה ונישקתי אותה חזק. נשיקה עמוקה בשפתיים. לא יכולתי להפסיק. הנשיקות שלה ממכרות. בדיוק כמוה. בדיוק כמו הרצון הזה להיות איתה.
הורדתי את כתפיות השמלה שלה וחשפתי את החזה שלה. היא הייתה מגורה. מגורה כל כך. זאת תמונה שלנצח תישאר בזיכרון שלי. העברתי את הלשון שלי על הפטמות שלה. היא נאנחה. ראשה נשען לאחור. "מה את עושה לגוף שלי...", אמרה לי בעיניים עצומות מרוב עונג.
הרמתי את ראשי ונישקתי את שפתיה.
"אחח....כמה התגעגעתי אלייך, אני לא יכולה להסביר לך כמה...", אמרתי. היא הביטה בעיניי לכמה שניות, חייכה והמשיכה לנשק אותי תוך כדי שהוא פותחת את כפתורי המכנס שלי.
את הקטע הזה מצאתי בקבוצת הפייסבוק "האישה בכחול", שמוקדשת לכתביה הארוטיים של סופרת מתחילה המזדהה בשם העט "שרון". בסצנה החד-מינית, הבוסרית והסוערת הזאת אפשר לסכם את המלכוד הגדול של הספרות הארוטית: איך לתאר את מה שלא ניתן לתאר במילים?
"האישה בכחול" הוא אחד העמודים הישראליים הפופולריים בז'אנר הספרות הארוטית, אבל הוא ממש לא לבד. הארץ זבת זימה: הוצאות ספרות ארוטית ורומנטית כמו "אדל-יהלומים" צוברות קהל נאמן ובאז הולך וגובר, עד כדי כך שבשבוע הספר האחרון השתרכו תורים מול הדוכן הקטן של ההוצאה. הספרים הדיגיטליים שינו את הכללים ולצד ההוצאות הקטנות מפרסמות סופרות רבות גם את כתביהן בהוצאה עצמית. אבל עם כל הכבוד לעולם המו"לות, האקשן האמיתי נמצא בפייסבוק, שם מתערבבים כותבות מתחילות, כאלו שכבר הצליחו לטפח קהל מכובד וקוראים סקרנים.
אמרתי קוראים? אז התכוונתי קוראות. הוצאות ספרים ארוטיות עצמאיות כמו אדל-יהלומים מתבססות על קהל נשי מובהק (יותר מ-90 אחוז); גם בקבוצות הספרות הארוטית בפייסבוק יש רוב נשי מוחלט וכמה מהן סגורות בפני גברים. לדברי שרון מ"האישה בכחול" (גם שם ניכר רוב נשי, כ-70 אחוז), גברים לרוב מבקרים פעם אחת, מספרים לה על האורגזמה שלהם בהודעה פרטית, מגששים קצת לגביה ובאין מענה ימשיכו הלאה. הנשים לעומתם מגיעות ונשארות.
אני גבר, אבל כשביקרתי לראשונה ב"האישה בכחול", זה נראה כמו משהו שהייתי יכול לעשות. אולי אני פחות רגיש ומחובר למיניות שלי משרון, אבל בכל זאת, אני מתפרנס מכתיבה. כמה גדול יכול להיות האתגר? כשעלתה לי בפייסבוק מודעה על סדנה לכתיבה ארוטית של תמר אגמון, זה הייתה הזדמנות פז לקפוץ למים הסוערים של הספרות הארוטית. במקרה הרע תצא לי כתבה על הטרנד הלוהט בעולם הספרות. במקרה הטוב, אני מוצא שם עט סקסי ועושה הסבת מקצוע. 50 גוונים של איתמר.
"היא הכניסה עמוק את אצבעותיה והוציאה, ככה כמה פעמים"
לפני הביקור בסדנת הכתיבה צללתי קצת לעומק הטרנד. חלק מקבוצות הפייסבוק מיועדות לשיתוף חופשי של טקסטים ארוטיים; אחרות, כמו "האישה בכחול" ו"הסיפורים של אודליה", מיועדות לפרסום כתביה של סופרת אחת. הקבוצות הגדולות לשיתוף חופשי, כמו "דברים שאני כותב/ת – הקבוצה הסגורה" ו"כל הרומנטיקה הזאת", נמלאות מדי יום בקטעי שירה ופרוזה חובבניים שמעלים המשתתפים. רובם נראים יותר כמו יומנים אישיים מתפקעים מרוב רגש ופחות כמו "חמישים גוונים של אפור".
אדל-יהלומים מוציאה בכל שבוע ספר חדש, מתורגם או מקורי. גם הכותבות בפייסבוק מקפידות על קצב פרסום גבוה כנדרש. נראה שאין גבול לתיאבון של הקוראות שנשבו בקסמי "חמישים גוונים" ונכנסו בשער שפתחה הסופרת אי.אל ג'יימס לעולם הספרות הארוטית. לפי דו"ח של הספרייה הלאומית, ב-2016 נוספו למדפיה כ-75 ספרי מקור ארוטיים ורומנטיים (כ-8 אחוזים מכלל הספרים); ב-2017 נפל אחוז דומה מהסיפורת העברית תחת ההגדרה הרחבה של ארוטיקה (הדו"ח מתייחס לספרים מודפסים בלבד. הנתונים על ספרים דיגיטליים חלקיים ובעייתיים לאיסוף). כשני שלישים מהספרים נכתבו בידי נשים וכמחצית מהם יצאו בהוצאה עצמית.
כמו נשים אחרות שפנו לכתיבה ארוטית, שרון מספרת שמאז ומתמיד כתבה למגירה וחלמה להיות סופרת. העניין בכתיבה ארוטית הגיע לאחר שהיא ובן זוגה פתחו את היחסים ונכנסו לתהליך של גילוי מיני; היא פרסמה סיפור אחד באתר חילופי זוגות, קיבלה תגובות אוהדות ומשם זה התגלגל. היא מתכננת לגייס כספים כדי להוציא לאור את "האישה בכחול" ובינתיים מתקדמת יפה עם הרומן החד מיני האסור של "על חבל דק":
הנשיקות שלה היו תובעניות בתוך פי. היא גרמה לגוף שלי לרעוד. כל כך חשקתי ברגע הזה. לימור הכניסה את כף ידה מתחת לתחתון שלי. היא הביטה בי בעיניים, מרגישה איך גופי מתקמר תוך כדי שהיא מכניסה את אצבעותיה למקום הקדוש שלי, בין רגליי.
היא הכניסה עמוק את אצבעותיה והוציאה, ככה כמה פעמים. מרגישה מה הנוכחות שלה עושה לי. ואילו אני? אני התענגתי מכל נגיעה ונגיעה שלה. הרגשתי איך בכל נגיעה שלה, צמרמורת עוברת בגופי. הבטן התחתונה שלי התהפכה מרוב הריגוש של המגע שלה.
היא הוציאה את אצבעותיה מתוכי. "תורידי את זה..." ביקשה ונגעה במכנס הג'ינס שלבשתי. הבטתי בה. מעט המומה מהתעוזה. "פה?", שאלתי. "ששש...", היא לחשה לי. "תסתובבי אליי", ביקשה ממני. התיישבתי על הצד ופיסקתי את רגליי כמו שסימנה לי.
"הכל מסביב נעלם חוץ מהתחושה של מגעו המלטף"
האם גם לי יש את מה שצריך כדי ליצור פרוזה ארוטית? אם לשפוט על סמך החוויה שלי בסדנת הכתיבה, כנראה שלא. קשה אפילו להגדיר את הטקסטים שכתבתי בסדנה כארוטיקה, למרות שהם בהחלט עסקו בסקס. עכשיו כשאני בוחן את הקטעים הרזים והמנותקים בכתב ידי, ההישגים של שרון נראים לי הכל חוץ מטריוויאליים. גם הנטייה שלה לחזור על הצימוד "כל כך" ועל ההטיות השונות של ח.ש.ק וע.נ.ג מובנת לי פתאום. כמה מעט מילים יש בעברית, וכמה הן מביכות לכתיבה. איך אני מוציא מעצמי שורה כמו "כל חושיי נדמו, הכל מסביב נעלם חוץ מהתחושה של מגעו המלטף, החל מפניי, יורד במהירות לצווארי ובמהירות לחזי", מתוך הסיפור "כניעה לתשוקות" באתר "סליזי"?
סדנת הכתיבה הארוטית נמשכת כשעתיים וחצי. המפגש שהגעתי אליו התקיים בערב סתווי גשום, בסלון דירתה של המנחה תמר בצפון תל אביב. כבר כשנכנסתי לחדר היה ברור שלא יהיו פה ריקודים בעירום ומעגלי טנטרה ספרותיים. כמה כיסאות וספות מסודרים במעגל קטן, ערימת מחברות בית ספר קטנות למשתתפים ועמדת תה ועוגיות קנויות שהדגישה את היעדר הסקס-אפיל. כשהמשתתפים האחרים התחילו לטפטף פנימה בחיוך נבוך, נחרדתי ממחשבה אחת: לא ארוטיקה וגם לא כתיבה. זאת הולכת להיות סדנת שיתוף יתר, TMI. פתיחות מינית גדולה מדי לטעמי.
הסיבות שאנשים מספקים לבואם שונות ומגוונות, אבל נראה שהדחף הבסיסי הוא לחשוף ולשתף בסביבה תומכת. קשה לפעמים לאבחן אם הגיעו לשתף את כתיבתם או את חיי המין שלהם, כי השניים מתערבבים בסדנה הזאת עד לבלי היכר.
המשתתפים האחרים היו מבוגרים ממני לפחות בעשור, ונראה שכולם במסע לגילוי עצמי מחודש באמצע החיים - הזדמנות שנייה בפן המיני וגם בהתפתחות היצירתית והרגשית. הם מזכירים את הזוגות המבוגרים עם המיניות המוגזמת ב"בואו לאכול איתי", אבל כאלה שלא היו אקסצנטריים מספיק בשביל לעבור את תהליך המיון. עם יותר מודעות עצמית ופחות אקסהיביציוניזם, הם מאווררים את הכביסה הקינקית שלהם בפורום הולם. אבל אפשר להרגיש את אותה תחושה של אנשים שגילו משהו על עצמם ומשתוקקים לשתף את זה עם כל העולם.
המשתתפים גם היו כולם יותר "חושניים" ממני, או לפחות אנשים שמסוגלים להגות את המילה "חושני" בלי לרצות למות. עשיתי סקס בחיים שלי (נשבע), אבל מעולם לא הרגשתי צורך לדבר על זה, לגלות משהו או להפוך את כל הסיפור ל"מסע". סקס בשבילי זה לא חיבור עמוק לעצמי ולגוף שלי; זה אירוע שתחילתו במבוכה, המשכו בהעמדת פנים וסופו באכזבה.
סתם נו, אני אוהב סקס ועושה סקס. אבל כמו שאתם רואים, לא ממש משתוקק לדבר על זה ברצינות. ואני חייב להודות שלצד המבוכה ולמרות החששות, לאט לאט עלתה בי קנאה בחדוות הגילוי והשיתוף הנרגשת של חבריי. אולי זה משהו שיגיע בשלב מאוחר יותר בחיים? אולי יום אחד אגלה את עולם חילופי הזוגות ואתחיל להשתוקק ולחשוק? בינתיים נסתפק בלכתוב על זה.
"היא רוצה להתנגד, אבל גופה רוצה אחרת"
"אנטוני, תפסיק". היא מנסה להדוף אותי, אבל אני לא משחרר אותה. "תנשקי אותי, אלה", אני מתחנן בתוך פיה.
להפתעתי, ולשמחתי, היא מנשקת אותי. ברגע שלשוני פוגשת בשלה, אני גונח. היא היחידה שאני אוהב לנשק, היחידה שיכולה לגרום לי לשכוח מהכל.
אני מעביר את ידיי על גופה, והוא מגיב למגע שלי כפי שהגיב תמיד.
"תורידי את התחתונים", אני אומר, שולח יד אל כפתורי הג'ינס שלי.
היא מנתקת את פיה משלי.
"לא, חכה", היא מתנשפת, מניחה את ידה על החזה שלי ומנסה להדוף אותי. "אנחנו לא יכולים – "
אני אוחז בפניה ומנשק אותה שוב. היא רוצה להתנגד, אבל גופה רוצה אחרת. אני יודע ומנצל זאת, כמו בכל פעם שרציתי אותה. אני בן זונה, אני יודע, אבל כרגע כל מה שאני צריך זה את האישה שלי. אני חייב להרגיש אותה ולראות אותה גומרת. אני חייב את זה כמו אוויר לנשימה.
לא, זה לא שלי. זה מתוך הרומן "הלביאה הלוחמת" מאת שרון חיון גינת, להיט ארוטי ענק בקנה מידה ישראלי: הוא נמכר ביותר מ-10,000 עותקים. אבל חיון גינת היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, כי סקירה של שוק הספרות הארוטית לא מנבאת טובות למי שרוצה להתפרנס ממנו. הקבוצות המצליחות בפייסבוק מונות בין 5,000 חברים לרבבה; הגדולות ביותר מגיעות ל-30 אלף, אלא שמספר הקבוצות הפעילות לא גדול (7-15) וקהל היעד הטבעי של הספרות הארוטית לא עולה על כמה עשרות אלפי קוראים וקוראות (בעיקר קוראות, כאמור). אני מדבר על זה עם ירדן, אחת המשתתפות בסדנה, והיא אומרת שאין יומרות לה להתפרנס מכתיבה. אבל היא כן מאמינה שתגשים בעתיד את חלומה להחזיק ספר מודפס פרי עטה.
ירדן מוכוונת מטרה. היא השתתפה כבר בסדנת הכתיבה של שי גולדן והייתה ממשיכה לסדנת המתקדמים אם ידה הייתה משגת. גם בסדנה של רן שריג היא מתכננת להשתתף בעתיד. אף אחד לא מבטיח לה הצלחה – היא אומרת שכל המנחים חוזרים על זה - אבל היא כן מרגישה שהאמונה שלה בעצמה נמצאת בנסיקה. לסדנת הכתיבה הארוטית של תמר אגמון היא הגיעה כדי לשייף כישורים, והופתעה לגלות שהמפגש נתן דווקא מענה פסיכולוגי והיא יצאה ממנו עם תובנות חדשות על עצמה. החוויה הרגשית שלה הייתה כל כך חזקה ומשמעותית שהיא בחרה לא לשתף עם הקבוצה את הטקסטים שכתבה בסדנה. אולי חיטטה עמוק מדי, אולי מצאה משהו שלא ציפתה. לא ביררנו את הסיבות ולא לחצנו עליה להקריא.
כל אחד מהנוכחים שיתף במידה שמתאימה לו, בלי לחץ, בלי מבטים פולשניים. יש תחושת ריגוש מיוחדת בשיתוף דברים אישיים שכתבת, אבל איפה עובר הקו בין החלום להיות סופר, תחביב ומזור לבדידות? נראה שזה החבל הדק שעליו מהלכות כל סדנאות הכתיבה, לא להבטיח יותר מדי אבל לשמור על הגחלת בוערת. תמר מצדה לא מוכרת אשליות: היא מבהירה שמדובר במפגש חד פעמי לפתיחת הצ'אקרות הספרותיות-ארוטיות, לא ליווי מקצועי. בהתאמה, מתחילים בקטן. תרגיל הכתיבה "מהי ארוטיקה בשבילך".
"אני אעניש אותך, וככה את תלמדי"
יש לי כללים ואני רוצה שתצייתי להם. הם נועדו לטובתך, והם יעשו לי טוב. אם תצייתי לכללים האלה בצורה שתשביע את רצוני, אני אתגמל אותך. אם לא, אני אעניש אותך, וככה את תלמדי", הוא לוחש. אני מציצה לעבר הסטנד עם המקלות כשהוא אומר את זה.
"ואיך כל זה משתלב בעסק?", אני מניפה את זרועי בכיוון הכללי של החדר.
"כל אלה הם חלק מחבילת התמריץ. גם הבונוסים וגם העונשים".
"אז התענוג שלך יהיה מזה שאני אהיה הנשלטת שלך - מזה שתשליט את הרצון שלך עליי".
"מדובר בזה שאני ארכוש את אמונך, שאת תִלְמדי לכבד אותי, שתרצי להיות הנשלטת שלי, שתיתני לי רשות לכך שהרצון שלי ישלוט בך. השליטה בך תגרום לי הרבה מאוד עונג, אפילו אושר. ככל שתיכנעי לי יותר ותעשי את מה שאני רוצה, ככה ייגרם לי יותר אושר - זאת משוואה מאוד פשוטה".
"אוקיי, ומה יוצא לי מכל זה? מה אני מקבלת?".
הוא מושך בכתפיו וההבעה שלו כמעט מתנצלת.
"אותי", הוא אומר בפשטות.
לא, ברור שגם זה לא שלי. זה מתוך "חמישים גוונים של אפור" (הוצאת ידיעות אחרונות), פרק 7. כמו שכבר גיליתי בצפייה קודמת בטרילוגיית הסרטים, הספר הראשון עוסק כולו במשא ומתן על חוזה שליטה בין גבר לאישה, חוזה אמיתי עם סעיפים ותתי סעיפים והכל. זה אמנם נשמע כמו הדבר הכי מוריד בעולם, אבל אני חייב להודות שכל הבירוקרטיה הזאת באמת די מחרמנת. "חמישים גוונים" לא עסוק בעונג ובסיפוק אלא בהשהיה של הסיפוק, מתעכב על הגברת המתח המיני ולא על פריקתו. וזה פשוט עובד.
מה שאי אפשר להגיד על הקטע הראשון שכתבתי בסדנה של תמר. זה היה תרגיל כתיבה חופשית, רבע שעה בלי להניח את העט. מצאתי את עצמי חוזר לחוויות מיניות ישנות, מסתובב בין סצנות מהעבר למחשבות אקראיות עד שאחד הזיכרונות המיניים נדבק והתחיל להתגבש. כמו בטיפול פסיכולוגי, ההתמקדות בו מעשירה אותו במשמעות ועוצמה רגשית.
כולם מחייכים כשאתה מקריא וקשה לא להיסחף לזה. אני אראה להם מה זאת כתיבה ארוטית! לשתף את המיניות שלי עם שישה זרים הביך אותי עד אימה, אבל עד שהגיע תורי כבר לא יכולתי להתאפק והקראתי בהתרגשות קטע בוטה ואלים שאתם לא רוצים לקרוא.
המשתתפים לא ידעו מה נפל עליהם. כשהרמתי את הראש מהדף, הפרצוף האדום שלי פגש את מבטה הרך של תמר. היא חייכה ואמרה: "וואו, זה היה חזק". היא לא נרתעה מהאלימות או מהחשיפה המוגזמת, רק לקחה אמנם נשימה עמוקה, אבל לא מחוסר נוחות אלא כדי להבהיר שהקטע היה עוצמתי. "זה היה ארוטי בעיניי", היא אמרה במבט מלא משמעות.
המבוכה האיומה שלי התחלפה בתחושה חמימה. הוצאתי את הקישקע שלי, והנה, אנשים לא מפחדים או צוחקים עליי. הם באמת אוהבים את הכתיבה שלי, או שזאת לפחות התחושה שהם מעבירים. עכשיו כשאני בוחן שוב את הטקסט המקוטע שהקראתי, ברור לי שלא מדובר בארוטיקה, גם לא בקטע פרוזה משובח. כל הקטעים שכתבתי בסדנה היו מרוחקים מאוד, לא נגעו בליטוף רך ובעור שמסתמר. אמרו לי לחזור לזיכרונות מיניים ועשיתי את זה כמו בהקלטה ממצלמת אבטחה – רחוק, מנותק, מטושטש. אני חייב להתגבר על המבוכה ולשחרר, בדיוק מה שהבטיחה לי הסדנה. והיא קיימה את הבטחתה, אבל בצורה שונה לחלוטין: פנימה ולא החוצה. הסדנה, הכתיבה, הארוטיקה, השחרור - כולם מכוונים לאותו מסע התפתחות אישית שנדמה שכולם חוץ ממני נמצאים בו.
אז אני מנסה להתחבר קצת לעצמי. להשתחרר ולחשוף. אפילו לא צריך יותר מדי התחברות עצמית, רק להפסיק לשחק משחקים ולכתוב סצנה ארוטית נורמלית. הפעם נעשה את זה עדין יותר, קרוב יותר, מפתה ולא בוטה. ניקח גבר ואשה לקרחת יער. לא, זה אפל מדי. מסעדה יוקרתית, זה נראה כמו לוקיישן מתאים. אור נרות, קצת יין אדום. והנה הטוויסט: הם לא יושבים ביחד.
יודעים מה, עזבו, נעשה את זה פשוט. מקלחת בדירה תל אביבית.
"הוא נכנס בלי טקס מיותר, נבלע פנימה, שקע ועלה"
הם לא נפגשו כבר כמה ימים. היא רצתה שכשיגיע, היא תפתח לו את הדלת עם ניחוח רענן של מקלחת. אולי עוד במגבת, מי יודע.
הוא שמע את המים הזורמים ופתח בעדינות את דלת חדר האמבטיה, קיווה שלא תשמע אותו נכנס. היא בדיוק שטפה את השיער, גבה אליו, הרגישה לא הרגישה את משב האוויר הקר. היו לה ציצים קטנים וטוסיק ענקי, עומד בזווית כמעט לא הגיונית. ראשה שקע בזרם המים הרותחים, עדיין לא מרגישה בנוכחותו. הישבן קיפץ מולו בשובבות כשהתמתחה מעט. אולי היא עושה את עצמה? הוא לקח תנופה והחטיף סטירה חזקה לישבן החצוף.
היא הסתובבה בבהלה. הלב שלה קפץ מהמקום לפני שפרצה בצחוק נרגש. הוא לא צחק. במבט קר וקשה הוא ציווה, "אל תסתכלי עליי". הוא אחז בצווארה וסובב את ראשה, התקרב והצמיד אותה לקיר המקלחת.
היא השתתקה. הנשימות שלה הפכו כבדות מהתרגשות, המים שטפו את בגדיו ונעליו כשהצמיד את לחייה לשיש האפור, ידו מתהדקת סביב עורפה. היא נגעה בידו בניסיון להרפות את האחיזה. הוא העיף את ידה במכה חזקה. "אל תגעי בי". היא צייתה והצמידה ידיים לצדדים כמו חיילת טובה.
הוא סגר את המים והתקרב אליה לאט לאט, נותן לה להקשיב לנשימה האפלה שלו. היא קפאה במקומה, לא הזיזה שריר, רק רעד קל מהקור, אבל למטה הוא הרגיש את הטוסיק מתחכך במכנסיו הרטובים עד שלא הצליח לעצור את עצמו.
הוא פתח את הרוכסן ונתן לטוסיק עוד שלוש סטירות חזקות, לא סמליות. היא הוציאה אנקה קטנה והוא נתן עוד סטירה חזקה והידק עוד את האחיזה. "שקט אמרתי".
הוא תפס את מותניה, כופף אותה אליו ונכנס בלי טקס מיותר, נבלע פנימה, שקע ועלה. ידו הרפתה מהצוואר והוא נצמד אליה, נשימותיהם מתאחדות עד שהרגיש כאילו הוא נעלם לתוך העונג והתפוצץ בתוך הנרתיק החם.
"תראי מה עשית לי". היא בחנה את בגדיו הספוגים, שיניה עוד נוקשות מעט מהקור, והשפילה מבט בחיוך מבויש, "סליחה".