בכיתה שלי היתה ילדה שהיתה נעלבת כרונית. הייתי אומרת את זה ביותר אמפטיה, אם רק לא היה נראה שהיא נהנית כל כך מהתוצאות של הסערות המושלמות שהיא היתה מצליחה לחולל, עם המניפולציה המבריקה הזו. כשכבר היה נשבר לי הלב היהודי החם שדווקא כן פועם בקרבי - היא היתה מלכסנת מבט מקפיא דם שמסגיר שלא ילדה אלא קייזר סוזה לפניי. אני מגזימה עכשיו, אבל היא באמת היתה נודניקית בלתי נלאית. היא היתה נעלבת אם דיברו שלא אליה, אם דיברו שכן אליה, אם זרקו לה את הכדור חזק מדי, אם לא זרקו בכלל, אם בטעות נשבר עיפרון או מישהי אכלה טונה. "היא מאוד רגישה", היתה מלחששת אלינו המחנכת, אבל זה לא היה בדיוק זה, כולנו יכולנו להרגיש את התמרון. בכל מקרה, היא היתה מאוד רגישה ואנחנו היינו נבוכים ומרוטים. וככה זה המשיך עד שהתפצלנו לבתי ספר שונים. הלכתי לבדוק מה איתה היום, רק בשביל להרגיע את המצפון שניקר - אולי טעיתי? הכל בסדר רבותיי, היא חיה ונעלבת בפריפריה, מתלוננת בפייסבוק על רשתות סושי ומבצע לא טוב בפלאפון.
אנחנו מוקפים בנעלבים כרוניים, אנחנו מונהגים על ידי ראש הממשלה הנעלב ביותר אי פעם. זה מגוחך כמו שזה מתיש. כל מי שגדל אצל הורה שהכוח הסודי שלו הוא בהיעלבותו הכרונית, יודע כמה הפאסיב אגרסיב הזה הוא למעשה אגרסיב אגרסיב. כמה נסיונות הפיוס נועדו להתרסק, עד כמה זה אף פעם לא יהיה מספיק, ומחר הכל יתחיל מהתחלה. ועל מה הוא למעשה תמיד העלבון? על הכשל של הכלל לקחת בחשבון את הוד פתיתיותו פתית השלג היחודי. איך אנחנו לא רואים עד כמה מיוחדים וספציפיים הם צרכיו של הנעלב? איך כושלת שוב ושוב הסביבה לגלם את דימוי טרקלין ה- VIP של הנעלב?
רשימת נעלבים (חלקית):
דונלד טראמפ
הילארי קלינטון
ביבי נתניהו
שרה נתניהו
יאיר נתניהו
גילה אלמגור
הרב עובדיה
משה קצב
אוזה מ"פרפר נחמד"
עיקרון סוציאליסטי ויפה הוא לנסות ולהתכייל מול הצרכים של מי שהכי צריך. עד שכל דיון הרגשות הזה תוקע מקל בעקרונות אחרים שהחלטנו מתישהו ביחד שחשובים לנו. עקרונות יותר חשובים מרגשות פרטיים. כל הדיון על רגשות דתיים הוא דיון על עלבונות ועל כוחו של הנעלבי. לדתיים יש רגשות, כמובן, כמובן, אין שאלה. בערך באותו הגודל של רגשות חילוניים, אם אני צריכה להעריך. רגשות הם חשובים מאוד, מאוד. למי שמרגיש אותם. לכל השאר לא כזה אכפת, כלומר אכפת ממש עד המקום שהם מנוצלים כאליבי. אתם רצים אחרי ילדות בבית שמש? כי הן לא מספיק צנועות? אתם זאבים. טורפים משוגעים שלובשים אמונה כמו עור של כבש. מנצלים פרצה בחומה המדומיינת שהקמתם לעצמכם כדי לייצר אינטראקציה עם המין השני באופן שיפרוק משהו מהזעם הקבוע. מה אכפת לי מהרגשות שלכם? איך יהיה לי אכפת מהרגשות שלכם? הכרחתם אותי לבחור בין עקרונות לרגשות. אצלי "לא תירק על ילדה כי ראית לה את הזרוע" נמצא גבוה יותר מ"לא תפגעי ברגשות של זר ברחוב מעצם קיומך".
יש איזה בלבול קבוע, שמתעקש על הבלבול של עצמו, בין עקרונות לרגשות - כשאתם מתבקשים למשל, לשמור את ההערה המינית הדוחה שלכם לעצמכם, זה לא כי דרכתם על איזו ערוגת רגשות שברירית. פאק יו. זה כי אנחנו לא מדברים יותר ככה לזרים או לזרות. ככה החלטנו. האם נעלבתי? אולי כן, אולי לא, עניין שלי. ובכל מקרה זה לא *ה*עניין. זו לא הסיבה ששמוקים מתבקשים שלא להיות שמוקים יותר, זה שלא יכולנו יותר להכיל את העלבון הנורא. אין מה לבלבל בין סטנדרטים גבוהים יותר לחברה, ובין אנשים שמתפוררים כשנושפים עליהם לא יפה. כמובן, עושים את זה אלו שיש להם מה להרוויח מהעמעום המכוון הזה.
חרדים רודפים אחרי ילדות כי נעלבו להם העיניים
עלבונות הפכו להיות האליבי של הנודניקים, של הסחטנים, של ערפדי אנרגיה ומוציאי דברים במירמה. "זה מה שאת חושבת עליי?!" אני באמת לא חושבת עליך כל כך, הרגע נפגשנו ואת מנסה למכור לי סלייסר ירקות בדוכן, זה לא תופס כמערכת יחסים. "אני נראה לך אחד ש?!", אתה לא נראה לי כמו כלום, ואין לי היומרה להסיק עליך כלום. לגבי עצמי לעומת זאת - מעדיפה שלא להכניס זר גמור הביתה. זה לא נוגע לך כמו שזה נוגע לסטטיסטיקה. "עכשיו העלבת אותי", ובכן אדוני, מאוד יכול להיות שאתה האחד הנבחר שבאמת צריך להגיע לבאר שבע, ושלא פגשתי אותך כאן גם אתמול, אבל אין לי זמן לפייס אותך, אנא הבן, יש לי את חיי לחיות.
העלבוניות היא באמת בכל מקום, מנהלת בחוטי מריונטות כל מיני דינמיקות משפחתיות, חברתיות, שלטוניות. אני כבר לא בטוחה לגבי חוק גודווין, אבל בהחלט כל דיון מקוון מתמשך מגיע לזה שכל הצדדים נעלבו עכשיו. אני משוגעת על פוסטים ב"אמהות מבשלות ביחד", זה באמת מופע יפהפה של נשים שאוהבות לבשל ולהיעלב כמעט באותה תשוקה. אחת לכמה ימים יש איזו שערוריית זוטא שמתחילה בזה שכולן נעלבות בשרשור ארוך ורפטטיבי - כי "כמה צריך להתחנן למתכון?", למשל; או בזה שמישהי נעלבה נורא (כי אין לקבוצה מספיק מהתבלין הסודי "פרגון", שזה חבל כי הוא, בניגוד לתבלינים אחרים - חינמי) ואז כולן מבלות יום שלם בלפייס אותה ולספר לה שהיא אלופה. אלוהים שישמור, איזו התשה ובטישה במקום.
איך יכול להיות שאני מוקפת בשיעתוקים של אותה ילדה נעלבת שעזבתי מאחוריי בבית הספר היסודי? אי אפשר לדבר על שום דבר אמיתי יותר, כי כולם נעלבים את עצמם לדעת. מקוששים פירורי הכרה מהסביבה בדרך הכי פחות אלגנטית שאפשר. מוחקים את נושא הדיון כדי לדבר על כמה עצם העלאת הדיון היא מעליבה. וככה הכלבים נובחים וחרדים רודפים אחרי ילדות בבית שמש כי נעלבו להם העיניים.
אנחנו, כל אחד מאיתנו, לא כאלו מעניינים או חשובים. העולם נמצא שם; תרצו תשתמשו, לא תרצו - תמשיכו הלאה. פשוט תמשיכו הלאה לחיות את חייכם בלי להעיק את עלבונותיכם. לא כל פוסט בפייסבוק נועד עבורכם? אין דבר, אינכם כה חשובים. לא כל מאמר מייצג בדיוק אתכם? הכל בסדר, אינכם כה חשובים. אמא שלכם עדיין אוהבת אתכם, ותכין לכם את הפירה בדיוק כמו שאתם רגילים, אבל העולם? הוא לא אמא שלכם ואין מה לבוא אליו בטענות ודרישות להנחה. אפשר להפסיק להיעלב מזה.