כבר שבוע שאני הולכת ברחוב ומחפשת אותו, את גיבור הספר "המחסל" שכתב חגי ליניק. אני יודעת על המראה החיצוני שלו מעט מאד דברים: הוא גבוה (אחד הפרטים הבודדים שהוא נידב על עצמו); הוא מתעמל די בקביעות, אז אני מנחשת שהוא לא שמן; יש לו סוד גדול לשמור עליו, אז אני מנחשת שהוא לא פטפטן; רוב היום הוא חוקר את עצמו חקירות פסיכולוגיות מקיפות, אז אני מנחשת שהוא לא נמצא הרבה ברחוב. אני מתארת לעצמי שאם ניפגש, אז זה יקרה בלילה, ושבעצם לא יקרה בפגישה הזאת כלום, כי אני לא אוכל לשאול אותו שאלות – הוא אומן וחושל לשתוק – אבל אני לגמרי מאמינה שהוא מסתובב שם ברחובות.
ההם, שאחראים על ביטחון המדינה - הם שלחו אותו להרוג. זה התפקיד שלו. הוא חיסל שבעה אנשים. פשוט כך: הניח את הרובה בשקע הכתף, כיוון וירה. בלי שהיות, שבעה אנשים התקפלו וצנחו. בלי להיכנס לקלישאות של "לראות את הלבן בעיניים" או "לסחוט את ההדק" או להתרברב בעיתונים. הוא ירה, המנגנון התומך באיש היורה נכנס לפעולה, והמשימה הושלמה בהצלחה. כי גיבור הסיפור הוא לא סתם מחסל; גיבור הספר הוא מחסל מוצלח.
מה הוא עושה כשהוא לא מחסל אנשים? הוא חושב על החיסולים. תחילה הכל עבד כשורה: הוא קיבל משימה ויצא לבצע אותה. אבל אחרי שבעה אנשים מתים, המצפון שלו התחיל לרדוף אותו. הוא מקבל משכורת מהמדינה, והוא לא נדרש לפעולה לעתים קרובות, אז יש לו הרבה זמן לשבת בדירה קטנה כלשהי, ולחשוב. למה דווקא הוא נבחר? מה הופך אותו למחסל כל כך מוצלח? מה בהיסטוריה הפרטית והלאומית הועיד אותו לתפקיד? אולי היו אלו היחסים עם הוריו? אולי היה זה החוזק הנפשי שלו? אולי היכולת שלו דווקא לא להגיד כלום?
אני מאמינה בקיומו של האיש כי ליניק – שזכה בפרס ספיר על ספרו הקודם, "דרוש לחשן" – השקיע את כל מאמציו ביצירת דמות שלא יהיו בה פגמים, שתהיה נקייה מחורים. והוא מצליח בכך - אין מילה שהאיש אומר שלא מתאימה ללשון הדיבור שלו, אין מעשה שלא מסתדר עם התבנית הכוללת. אבל אני מאמינה במחסל גם כי הוא נטוע במציאות שאני לא יודעת עליה דבר, אבל היא קיימת כהנחת יסוד שלי כישראלית, והיא מבוססת על מיתולוגיית המוסד הישראלי - המוסד שנועד לעשות דברים שהשתיקה יפה להם. אני מאמינה שיש אנשים שמשלמים לאנשים אחרים הרבה כסף כדי לעשות מעשים מלוכלכים שחיוניים לקיומי אבל אני לא מעוניינת לעשות אותם. אני מאמינה שיש אנשים שמקבלים כסף מהמדינה מדי חודש כדי להרוג.
המחסל הוא מה שמכונה בספרות "עד לא מהימן". אי אפשר לסמוך על מילה שהוא אומר, דווקא כי הוא בעצם לא עושה הרבה מלבד לחשוב ולספר לי את המחשבות שלו. הוא חוזר על פכים קטנים ובלתי חשובים מהעבר שלו. הוא משנה אותם. הוא חוזר עליהם שוב. הוא מדבר בלי הבחנה על העבר, העתיד וההווה. הוא מנסה לברר אם המחשבות שלו הן אמת, אבל שום דמות שהוא נפגש איתה לא מאששת את הסיפורים שהוא מוסר. "אמא שלי אומרת שאינה אוהבת לדבר אתי על העבר, כי היא לא מצליחה לזהות את עצמה בזיכרונות שלי, כאילו אני מדבר על מישהי אחרת". הוא חי בשולי החברה, מחוץ לזמן, ושום שגרה ברוכה שמצילה את כולנו לא גואלת אותו מעצמו ומהשיגעון.
כשהמחסל הופך למספר, הוא הופך מאיש שגדולתו במעשיו החד-משמעיים לאיש שכוחו במילותיו, ויש לו אינסוף מלים ומעט מאד מעשים. כן, במשך 204 עמודי הספר המחסל מדבר בלי סוף, ועושה כמעט כלום. הוא מתבונן בחייו בחוסר הרחמים שיכול להיות אופייני למחסל, אבל גם בחוסר מוחלט של הומור, דבר שמשרה על הספר אווירת חשיבות עצמית, שמזכירה מצד אחד את ספת הפסיכולוג ומצד שני את האשכנזיות המכובדת והנלעגת של ההם ששלחו אותו לעשות במקום לדבר.
ואז מגיע הרגע. המחסל נמצא בפאב. הוא שותה כמה בירות. ובלי לשים לב - ואולי דווקא עם שימת לב גדולה מאד לפרטים קטנים מאד - הוא אומר כמה מלים שלא היה אמור לומר. בפאב נמצא גם עיתונאי. הוא מפרסם את סיפור החיסול הספציפי בעיתונים, וחייו של המחסל נכנסים לסחרור. המחסל מאמין בכוחם של ההם לפחות כמוני. הוא יודע שאין להם שום בעיה להעלים אותו, לענות אותו, להרוג אותו, להשתמש בו לצרכיהם. הוא יודע שעשה את המעשה האסור. הוא יודע שגורלו נחרץ. ומאותו רגע, הוא מחכה למותו.
"המחסל" הוא ספר שנטוע עמוק במסורת הריאליזם הפטפטני, שהצמיח את זרם התודעה: אותו דיבור ארוך, במשפטים שנשזרים זה בזה, שנושאיו הם תמיד קטועים ומבולבלים כמו החיים עצמם. ממש כמו ג'יימס ג'ויס ווירג'יניה וולף מקדיש ליניק זמן רב לפרטים הקטנים שמרכיבים את עולמו של אדם. אבל מתוך הסדר והביטחון הזה שולח ליניק רגל ויד כדי למשש את העולם שמחוץ לסדר ולהיגיון, והקורא נדרש לרכוב על גבו של המחסל ולבדוק ביחד איתו את הגבולות: את גבולות הסבלנות של הקורא, את גבולות האמונה במנגנון הפיקוח, את גבולות המוסר. הבדיקה הזאת בהחלט מייגעת, וייתכן שמכסת העמודים שמוקדשת לה ורק לה מעט מוגזמת, אבל כמו בחיים האמיתיים, לא תמיד הכל נגמר בדיוק איך שהיינו רוצים.