דונדיט ג'ון יודע שרבים מכם יקראו את הראיון הזה ויתמלאו כעס או שנאה כלפיו. זה בדיוק מה שקרה מיד אחרי שידור האודישן החי שלו ב"הכוכב הבא" – מאות טוקבקים נוטפי גזענות וארס נערמו מתחת לקובץ הווידיאו שעלה ל-mako. חלק מהם הציעו לו לחזור לסודן, השאר פשוט קיללו. דונדיט, כך מתברר, קרא כל אחד ואחד מהטוקבקים האלה. "מה אני יכול לעשות, להילחם בהם?", הוא אומר בלחש, "אני לא יכול להגיד שזה לא כואב אבל נראה לך שזה מפתיע? כל החיים קיבלתי תגובות מהסוג הזה, בכל מקום. כשגרתי בקהיר לא הייתה פעם אחת שיצאתי לרחוב בלי שמישהו יקרא לי 'שחור'. את העם שלי לא מקבלים בשום מקום. ככה זה".
תגובות כאלה יכולות לגרום לך לוותר על החלום?
"מה פתאום. יש גם הרבה תגובות טובות. עד עכשיו כל האנשים שפגשתי ברחוב רק פרגנו ואמרו דברים טובים. וזה מה שנותן את הכוח. זה והאהבה למוזיקה".
דונדיט, 20, הוא לא מתמודד ריאליטי מהסוג שאנחנו רגילים לראות כאן. הוא נולד בסודן, לשבט נואר. בן בכור מתוך שבעה אחים. משמעות השם שלו, דונדיט, הוא "נס" או "קסם". מהילדות בסודן הוא זוכר בעיקר עוני קשה ותחושה של איום מתמיד. "בתור ילדים לא עשינו כלום", הוא מספר. "חיינו בדירה קטנה, הרבה אנשים. המשפחה שלי גרה עם עוד משפחות, כדי לחסוך בכסף. לא הלכנו לבית ספר וגם לא יכולנו לשחק בחוץ, כי כשהיית יוצא מהבית לא ידעת אם תחזור. כל הזמן הייתה אלימות וכל הזמן שמעת 'בום', לא ידעת אם זה אקדח או טנק. הרבה אנשים שהכרתי נהרגו. פעם אחת, כשהייתי ממש קטן, גם הלכתי ברחוב וראיתי שני אנשים רבים, אחד מהם שלף סכין, דקר את השני וברח".
כשהיה בן חמש החליטה משפחתו להימלט מסודן המסויטת לקהיר שבמצרים. כפליטים, המצב הכלכלי לא השתפר והוריו חיפשו כל הזמן עבודות מזדמנות. דונדיט נשלח למעין בית ספר מקומי שהוקם על ידי ארגוני זכויות אדם עבור הפליטים, שם למד אנגלית. בבית הספר הזה הוא גם גילה את המוזיקה. "הייתי שומע הכל, גם זמרים מצרים כמו פאריד אל אטרש, אום כולתום וגם אמנים אמריקאים. אני לא בדיוק זוכר מי שם לב שיש לי קול טוב לשירה, אבל הפעם הראשונה ששרתי מול קהל הייתה בכנסייה, עם מקהלה. נתנו לי לשיר סולו והבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות, להיות זמר. זה היה המפלט שלי מכל מה שקרה מסביב".
היום בו אבא נעלם
אני פוגשת אותו בתום יום צילומים מפרך לפרומו החדש של "הכוכב הבא", וכבר בהתחלת השיחה הוא מדבר בכנות כובשת. יושב בתל אביב ומדבר על מצרים, חוזר אל רגעים קשים ולא מפחד לחטט בפצע. למרות המפלט שנתנה לו המוזיקה, הוא מספר, השהות בארץ הזרה לא הייתה קלה יותר מהחיים המורכבים בסודן. "המצרים מחנכים את הילדים שלהם לשנוא אנשים כמוני", הוא אומר בשקט. "הייתי הולך ברחוב ותמיד היה מישהו שמקלל אותי וקורא לי 'שחור', ואפילו דברים יותר גרועים. אני זוכר שפעם אחת הלכתי ברחוב, ירד גשם והייתה שלולית ענקית, ובמקום היחיד שאפשר היה לעבור דרכו עמד ילד מצרי שלא נתן לי לעבור. הוא אמר לי להיכנס בתוך השלולית, אז נתתי לו כאפה. ואז הוא הלך וקרא למלא חברים שלו והם כולם החזיקו אותי ונתנו לי מכות".
נשמע קשה.
"מתישהו אתה לומד פשוט שזו המציאות, ששונאים אותך בכל מקום ושאין לך שום זכויות או למי להתלונן. אתה מבין שהאזרחים של המדינה שבה אתה חי מרשים לעצמם לעשות לך מה שהם רוצים, כי אתה כמו בנאדם סוג ב' בשבילם. אתה לא שווה כלום".
בדצמבר 2005 ממשלת מצרים טבחה בקבוצת סודנים שהתקבצה בפארק ציבורי מול משרדי האו"ם בקהיר, במחאה על כך שהאו"ם לא מכיר בהם כפליטים. גם אביו של דונדיט היה שם, והמחיר ששילם היה כבד. "באותו יום אבא שלי נעלם למשהו כמו שנה ולא היה לנו מושג מה קרה לו", הוא מספר. "רק אחרי הרבה מאוד זמן אמא שלי גילתה שהוא נמלט לישראל בגלל כל הרדיפה אחרי אנשים כמוהו, ושהוא רוצה שנצטרף אליו. אז היא החליטה שאנחנו בורחים בכיוון הארץ".
למה הוא הגיע דווקא לישראל?
"זו הברירה היחידה, כי היא קרובה לגבול. הרבה סודנים מגיעים לכאן כי אין להם ברירה אחרת, וזה מה שהישראלים לא מבינים. אנחנו לא מנסים לקחת מכם שום דבר, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות".
לאחר מסע מפרך דרך סיני, הגיעו דונדיט ובנו משפחתו לגבול הישראלי, ומשם הצליחו להסתנן עד לאילת. אז התחיל המסע השני והמורכב הרבה יותר, בדרך להסתגלות במדינה החדשה. "אבא שלי מצא עבודה במלון והייתה לו דירה קטנה שבה גרנו כמה שנים", הטוא מספר. "אשתו של בעל המלון לקחה את אמא שלי לעבוד אצלה במשק בית וההורים שלי עובדים אצלם עד היום. בזכות בעלי המלון הם מצליחים להתפרנס איכשהו. לי היה כבר מההתחלה מאוד מאוד קשה. במצרים הייתי צריך ללמוד אנגלית וגם את הערבית של המצרים, כי הערבית של הסודנים היא שונה, ופתאום אני מגיע לכאן ושוב צריך ללמוד שפה חדשה לגמרי".
איך אנשים ברחוב הגיבו אליך?
"כולם היו מסתכלים, כי כנראה נראיתי להם מוזר בגלל צבע העור שלי. אבל אם להגיד את האמת, אני כבר רגיל למבטים האלה, זה המצב הנורמלי בשבילי. אבל לא זוכר שמישהו צחק עליי או כינה אותי בשמות, וזה היה חידוש לעומת מצרים".
באילת השתלב דונדיט במרכז מיוחד לילדי פליטים. "תמיד רציתי ללמוד וכמה שיותר, ובמרכז היו כל מיני אנשים שבאו ולימדו אותנו כל מיני דברים, כי לבית ספר בטח שלא יכולנו ללכת. כשהזמן עבר אז כבר היו לי כל מיני חברים ושם זו הייתה הפעם הראשונה שהחזקתי גיטרה והחלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן".
הייתה לך גיטרה משלך?
"לא, הייתי הולך לבתים של חברים ומתאמן על הגיטרות שלהם. כל אחד לימד אותי משהו אחר – עוד אקורד, עוד תו. וככה למדתי".
לא מעז לחלום על אהבה
חיים שלמים של אי ודאות, אלימות, גזענות, עוני, הישרדות בסיסית ותלות בטוב לבם של זרים, אבל כשדונדיט מדבר על מוזיקה העיניים שלו בורקות. בגיל 15 החליט יחד עם חבר, פליט סודני גם הוא, לעשות מאמץ ולהשיג תעודת בגרות. אחרי שנדחו על ידי שלל מוסדות חינוך באילת, השניים הגיעו לבית הספר לחינוך סביבתי בשדה בוקר – ושם, במקביל לכך שהפך לסודני הראשון שמוציא בגרות מלאה בישראל, קיבל דונדיט גם ההזדמנות אמיתית להשקיע במוזיקה שכל כך אהב. הוא התאמן, הופיע בטקסי בית הספר, גילה מוזיקה חדשה והתאהב בה – החל משלמה ארצי ואריק איינשטיין ועד עידן יניב ואברהם טל. בשלב מסוים אפילו הופיע יחד עם להקה שהקים בתחרות כישרונות צעירים בנגב וזכה במקום הראשון. זה היה מבחינתו אישור התחלתי לכך שאולי, בכל זאת, יש לו כישרון.
"הלימודים בשדה בוקר היו כמו חוויה מתקנת לכל מה שעברתי בחיים עד אז", הוא אומר. "זה היה המקום הראשון שקיבלו אותי בו, היו לי מלא חברים ואף אחד לא התייחס אליי כאילו אני חריג. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי חלק מבית ספר רגיל, כמו כולם. הרבה אנשים התגייסו לעזור לי לעבור את הבגרויות וגם תמכו בי עם כל העניין של המוזיקה, חיזקו לי את הביטחון מאוד ובזכותם היה לי אומץ להירשם לכוכב הבא".
רגע לפני שהגיע לאודישנים, המציאות האכזרית שוב טפחה על פניו של דונדיט. החבר שהגיע איתו לשדה בוקר גורש בחזרה לדרום סודן – והוא למד שוב שמדובר במלחמת הישרדות יומיומית. "גירוש כזה הופך אנשים לאבודים ומיואשים לגמרי. הרי אין כלום בדרום סודן, רק אלימות ועוני. אני מדבר איתו היום ואי אפשר לתקשר איתו כמעט. הוא במצב נוראי. אני לא אוהב לחשוב על זה כי זה ממש קשה לי, אבל אני יודע שגם לי זה יכול לקרות בכל רגע".
אתה חושב על היום שבו ידפקו אצלך בדלת?
"כן. בגלל החוק החדש מותר לגרש אותנו. מתי שמשרד ההגירה יחליט, אז לא תהיה ברירה. הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זה שיגרשו אותי מפה. אני יודע שגם אם יאלצו אותי לחזור לשם אני אעשה כל מה שאני אוכל כדי לחזור, כי זה הבית שלי ואני רוצה להישאר כאן. ההורים שלי תמיד אמרו עליי שכשאני רוצה משהו, אני הולך עם זה עד הסוף. ככה הוצאתי את הבגרות וככה הגעתי לכוכב הבא. אני מקווה שאם יגרשו אותי יישארו לי כוחות להמשיך להיאבק".
מהסיבה הזו בדיוק, הוא אפילו לא מעז לחלום על אהבה. "אני תמיד עוצר רגע לפני וחושב שזה מסוכן. אני לא יכול להכניס מישהי לתוך החיים שלי, כשזה המצב. אני חייב שהדברים בחיים שלי יסתדרו לפני שאני נותן לעצמי לחשוב על זה בכלל. זה לא פייר כלפיי וזה גם לא יהיה פייר כלפיה. אני תמיד עוצר את עצמי בגלל זה".
"כל הדבר הזה מרגיש לי לא אמיתי"
לאודישנים ל"כוכב הבא" הוא הגיע מתוך מחשבה שאין לו מה להפסיד. הוא בטח לא ציפה להגיע עד לשלב הנוכחי, שיחל רשמית בשלישי הקרוב. "אתה עומד בחדר עם עוד 50 איש ושומע אנשים עם קולות מדהימים ורואה שהם לא עוברים, אז אתה חושב 'מה הסיכוי שלי בכלל?'. אבל הלכתי כי אני תמיד מעדיף לנסות. ועברתי עוד שלב ועוד שלב ופתאום עמדתי מול אנשים כמו צביקה הדר וריטה ואייל גולן ולא קלטתי שזה קורה לי בכלל".
את האודישן החי, שבו ביצע את "Let her go", הוא עבר עם נתון מדהים של 85 אחוז הצבעה, למורת רוחם של כל מרימי הגבות. "בחרתי את השיר הזה כי זה הופעתי איתו כמה פעמים בית ספר ותמיד היו תגובות טובות. מאוד רציתי להאמין שאני אעבור, אבל אמרתי שגם אם לא, אז להגיע לשלב הזה זה כבר כבוד".
איך היה להיות בפעם הראשונה באולפן טלוויזיה?
"זה היה לא ייאמן. עד עכשיו לא קלטתי ואני לא קולט. היום צילמנו פרומואים לתוכנית של יום שלישי וזה היה הזוי. כל הדבר הזה מרגיש לי לא אמיתי".
אתה מסתדר עם שאר המתחרים? מרגיש שייך אליהם?
"תראי, אני בנאדם חברותי, אני לא בנאדם שמתכנס בתוך עצמו. בתוכנית אף אחד לא גורם לי להרגיש שאני שונה או חריג. אפילו להיפך. גם ברחוב, אנשים מזהים, ניגשים, אומרים דברים מאוד יפים. מחמיאים. זה כיף".
אתה חושב שעם ישראל יהיה פתוח לאפשרות שפליט סודני ינצח בתוכנית הזו?
"אני לא יודע. אני מקווה שיזכרו לשפוט אותי לפי הכישרון שלי ולא לפי צבע העור שלי או המקום שממנו אני מגיע".
איך המשפחה שלך מרגישה עם זה שאתה משתתף בתוכנית?
"הם מאוד מתרגשים. זה המקום האחרון שמישהו ציפה שנגיע אליו ונראה לי שגם הם כמוני, לא קולטים שזה מה שקורה".
מה שהוא כן מבין, זה שאם יצליח להגיע לשלבים מתקדמים בתוכנית, אולי אפילו לזכות בה, תינתן לו הזדמנות אמיתית לשנות את מעמדם של הפליטים בישראל. "העם שלי בכלל נמצא במצב קשה מאוד. בעולם לאף אחד לא אכפת מאיתנו. אני לא חושב שמישהו יכול להבין איך זה באמת מרגיש לא להיות שייך לשום מקום – כל החיים שלי אני מתנדנד בין מקומות ולא יודע מה יהיה מחר. אולי בזכות התוכנית אנשים יבינו שאנחנו אנשים כמו כולם שרק רוצים להיות רגילים. זה החלום שלי, להיות רגיל ועם זכויות, לגור איפשהו בלי האיום הזה שכל רגע יגרשו אותי חזרה למקום שאין בו כלום".
הקושי העיקרי עם הפליטים הוא המצב בדרום תל אביב, הרבה מאוד פשע ואלימות.
"כן, אבל אנשים לא מבינים שלא כולנו כאלה. מי שמגיע לתל אביב מתייאש מהר מאוד, כי זה מצב קשה לחיות בו, שאין לך זכויות ואין לך עבודה וכולם רוצים לראות אותך מגורש בחזרה. אז הרבה נופלים לאלכוהול וסמים. ראיתי אנשים שעזבו את אילת והגיעו לתל אביב והם השתנו. אבל זה רק בגלל שאנחנו לא מוצאים את עצמנו. יש בינינו גם כאלה שרוצים ומוכנים לעבוד קשה, רק שיתנו לנו להתקיים כמו כולם".
הוא חולם לבנות קריירה כמוזיקאי, ועל אף שהוא יודע שהסיכוי שיצליח לממש את השאיפה כאן בישראל אינו גבוה, התחושה הנוכחית היא שאולי זה בכל זאת אפשרי. ובכל זאת, יש דברים קצת יותר חשובים. "אם תשאלי אותי מה הייתי מעדיף – לזכות בתוכנית או לקבל אזרחות בישראל, אני מעדיף לקבל אזרחות", הוא אומר. "אני חולם להיות זמר ולהמשיך להופיע, אבל יותר מזה – אני חולם להיות שייך למדינה".