המצלמה מתמקדת בפניו של ילד שנקרע מעל חבריו. מוזיקה טראגית מייללת ברקע, הילד מוחה דמעות מעיניו, שני חבריו זועקים מרחוק. זו פרידה ששוברת את לבם ותכרסם בהם למשך שנים רבות של כאב וגעגוע. והקהל נקרע מצחוק.

מה קורה פה? סרט חדש של אבי ביטר, זה מה שקורה. הערבוב הנפלא של טרגדיה וקומדיה, פאתוס וגיחוך, אנשים גוססים עם בום בפריים. אלא שלשם שינוי, הפעם הקהל לא צופה בו בסלון על דיסק שרוט מהתחנה המרכזית, אלא בהקרנה מסחרית נוצצת בסינמטק תל אביב.

מיטב הכוזרים הפלצנים התל אביבים גודשים את האולם בהתרגשות, עומדים על רגליהם כשביטר נכנס, צועקים "אבי, אבי", נלחמים על סלפי איתו. האיש שהמיינסטרים תמיד הדחיק הוא לפתע כוכב הערב, בחסות קהילת היפסטרים חובבי-שוליים. אפשר לנחש שרובם לא גדלו בשכונת מצוקה עם שירי דיכאון טורקיים וכפית של עראק בפה, אבל הם מוקסמים מהמפגש עם היקום הביטרי שתמיד ראו רק בסרטים. וכשבסוף הסרט עולה ביטר להופיע וקורא "יאללה בוא נעשה קצת שמח", אנחנו קופצים לפזז באקסטזה כאילו כל החיים בילינו בפלאקה עם בקבוק על המצח. ליל האשכנזים החיים.

תמונות מתוך הסרט חברים (צילום: יחצ)
"אנחנו לא נפרדים, אני נפרד ממך". מתוך "חברים" | צילום: יחצ

"זה היה קהל שונה מהקהל הרגיל שלי", נזכר ביטר באותו ערב כששוחחנו השבוע. "הקהל שלי עבר פנימיות ובעיות בחיים וסבל, ואלה בתל אביב בדרך כלל לא כאלה. אבל הנה, גם הם התחברו, ואני יודע שהם אוהבים כבר שנים את הסרטים שלי. זו אמנות שמדברת לכולם".

הסרט החדש, "חברים", אכן מושלם. זה סיפורם של שלושה חברים טובים בפנימייה שנפרדו בילדותם, אך הגורל מפגיש ביניהם בנסיבות מסתוריות. סרט ביטרי במיטבו, תסריט שכולו פנינים לוויקיציטוט, אין רגע אחד משעמם. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט באורך מלא בלי לבדוק מה השעה אפילו פעם אחת. אבל קשה שלא להרגיש בערב הזה את הדיסוננס בין כוונת המשורר לחוויית הקהל: רובנו מתפוצצים כאן מצחוק, בסצנות של בכי וצער, במונטאז' הרומנטי, כשאחת הדמויות גוססת. די ברור שרוב הקהל בא בעיקר בשביל טעויות העריכה וההגזמות התסריטאיות המפורסמות, ופחות בשביל סיפור האהבה המרגש בין אבי לקסם הרקדנית או החוויה האותנטית של ידידות אמת בפנימיות מצוקה. בשביל הרבה מהם זו צפייה אירונית, הם יקראו לזה גילטי פלז'ר, צפיית טראש, קאמפ וקאלט.

הקהל והיוצר יושבים תחת אותו גג, אבל תהום פעורה ביניהם באופן שבו הם מפרשים את היצירה וברגשות שהיא מעוררת בהם. האם זו ההגדרה של אמנות? או של קצר בתקשורת? והאם אהבת ההיפסטרים לביטר היא אהבה אמיתית, או - כמו שטענו כמה גולשים בעמוד הפייסבוק של הסרט אחר כך – פשוט התנשאות?

אמן האסונות

לפני שבועיים יצא לקולנוע "חי בסרט" בבימויו ובכיכובו של ג'יימס פרנקו, המספר את נסיבות יצירתו של סרט הקאלט "The Room". דה רום, מלודרמה מצועצעת על אהבה ותככים, נחשב כבר שנים לאחד הסרטים הגרועים והמגוחכים ביותר שנעשו בארצות הברית. היוצר שלו, טומי וויזו, הפיק ושיווק אותו מכספו וגם כיכב בו, ומטרתו המקורית הייתה להביא לעולם יצירת מופת סוחטת דמעות וגדולה מהחיים. אבל כשהקהל ראה את הדיאלוגים המאולצים, המשחק המוגזם, החורים בעלילה וטעויות העריכה הוא לא התרגש או בכה – הוא התפוצץ מצחוק.

מהסינימטק (צילום: עמית)
ליל האשכנזים החיים. ההקרנה בסינמטק | צילום: עמית

בסרט שמספר את סיפורו, וויזו (בגילומו של ג'יימס פרנקו) נעלב עד עמקי נשמתו מתגובת הקהל, רואה אותה כזלזול בו ובכל מה שהוא מאמין בו - אך בהמשך לומד לקבל את העובדה שהוא לא יצר דרמה, הוא יצר קומדיה. וכל עוד הקהל אוהב אותו, והקרנות פולחן של סרטו מתקיימות ברחבי העולם, והוא זוכה לפרסום ותהילה בזכות אמנותו – הוא מוכן לזרום עם הטייטל "במאי הסרט הגרוע ביותר". עד היום מגיע טומי וויזו האמיתי להקרנות של דה רום, בהן אנשים מתחפשים לדמויות מהסרט וצועקים יחד בצחקוקים את השורות המגוחכות של השחקנים.

קשה לא להשוות את אבי ביטר לטומי וויזו. הקהל הראשוני והנאמן של ביטר אמנם אותנטי ומסור לסנטימנט הביטרי בלי ציניות, אבל המעריצים ההיפסטרים שהתווספו לו עם השנים – ושמילאו את הסינמטק בהקרנה של "חברים" – קרובים יותר למעריצי וויזו. זה לא אומר שהם לא אוהבים את סרטי ביטר, בדרכם. "מדובר בבידור שלא רואים בימינו", אומר עדי סגל, ביטריסט ותיק שנכח בהקרנה של "חברים", "הכל ייצוגים מוגזמים של סטריאוטיפים סוריאליטים. לא רואים ביומיום טיפוסים כמו שאבי מציג, לא שומעים דיאלוגים כאלה ביומיום, זה משהו מאוד חד פעמי שלא ניתן לסנתז".

"בסרטים האלה לפעמים אין קונטיניואיטי ויש חורים בעלילה ושנאת נשים", מודה התסריטאי דרור נובלמן, גם הוא מעריץ ותיק של ביטר, "אבל כל הזמן יש איזו קוהרנטיות רגשית שאפשר להתחבר אליה, ואתה מוצא עצמך מרותק. אלה סרטים יפים, עצובים, טיפשיים וגאוניים - כמו החיים".

כאנשים שמתעניינים בקולנוע, ורואים גם סרטים איכותיים, מתוחכמים, "גבוהים" – מה תופס דווקא בסרטים של ביטר?
סגל: "בתור סינפיל, ראיתי כבר כל כך הרבה תוכן שהתבניות כבר מקובעות אצלי במוח. אני נכנס לסרט וכבר קורא לאן התסריט מנווט אותי. אצל אבי אתה מחפש את התבנית, אבל הוא תמיד שובר את הציפיות שלך. אתה באמת לא יודע מה יהיה המשפט הבא, איזו סצנה תקפוץ עליך מעבר לפינה ואיך הנון-שחקנים יצליחו למצוא את הדרך הכי לא צפויה להגיד את הרפליקה שלהם".

תמונות מתוך הסרט חברים (צילום: יחצ)
"יש רק שני דברים שחשובים לי בחיים: המילה שלי והביצים שלי". מתוך "חברים" | צילום: יחצ

היוצר עמית איצקר, איש תוכן בסינמטק תל אביב, הוא זה שיזם את ההקרנה של "חברים" לאחר שנכח בהקרנה פרטית שערך שם ביטר לחבריו. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לראות סרט שלו בקולנוע וזו הייתה חוויה נהדרת", מספר איצקר. "עד אז ראיתי סרטים שלו רק בדי.וי.די ובקלטות בבית עם חברים. חשבתי שצפייה משותפת עם הרבה קהל באולם גדול זה השלב ההגיוני שצריך לקרות, אז פניתי לאבי והצעתי לו לעשות הקרנה מסחרית עם הופעה. ההיענות הייתה אדירה, האולם היה מלא עד אפס מקום. הרבה מעריצים חיכו לאירוע כזה, במיוחד לאור העובדה שזה סרט ראשון של אבי אחרי הפסקה של שבע שנים. אחרי ההקרנה כבר היה ניתן לשמוע אנשים מצטטים משפטים ואימרות מהסרט. אפשר להגיד שזה קאלט בהיווצרות".

זו אכן טעות לפטור את הסרטים של ביטר או וויזו כ"גרועים". הרי בכל שנה נעשים ברחבי העולם אין-ספור סרטים גרועים שלא הופכים ליצירות פולחן אהובות ומצוטטות. סרט "גרוע" מוצלח צריך לעורר רגשות, לייצר שפה ייחודית ולסקרן את הצופה בדיוק כמו סרט "טוב", וזה לא עניין פשוט כלל. למעשה, רוב הסרטים הגרועים הם פשוט משעממים וצפויים. "חברים" של אבי ביטר, גם אם הוא לא תמיד מעביר את המסר הנכון, מצליח להפתיע בכל רגע ורגע. אפשר אמנם לצחוק על סצנת אהבה שבה הבחורה אומרת לבן זוגה שהיא אוהבת אותו לנצח והוא עונה "גם אני התרגלתי אלייך", אבל צריך מוח יצירתי במיוחד כדי לנפק שורה כזאת. הרי תסריטאי סתם-גרוע היה כותב באוטומט איזה "אני אוהבת אותך, גם אני אוהב אותך" ויאללה יש סצנה. כדי להפוך לפולחן, צריך לצאת מהאוטומט.

"מתי שמעת רפליקות כה מופלאות כמו 'הוא היה אחלה גבר של ילד' ו'רק שני דברים חשובים לי - המילה שלי והביצים'?" מסכים סגל. "כדי לחוות יצירה באמת מיוחדת, צריך לתת את הכלים לאדם שלא מהוקצע בכתיבה ובימוי. רק כך את מקבלת רגעים של נונסנס כה יצירתי שלא יכולת לדמיין".

כן, אבל בסצנות האלה ביטר לאו דווקא מנסה להצחיק או להיות נונסנס. חלקן דרמטיות, אפילו טרגיות.
"אני אישית אוהב להתעלם מהגבול של לצחוק על ועם. אם הם באו לבדר, ואתה מבודר, והם רואים שאתה מבודר, מה זה משנה באמת?".

כל אחד זוכה

יש כאלה שזה משנה להם. אחרי ההקרנה של "חברים" עלו ברשת החברתית טענות נגד סוג הקהל שהגיע, נגד שאגות הצחוק במהלך הסרט והריקודים על הבמה. "כל האנשים שבאו אתמול וצחקו את הצחוק המזויף שלהם [...] זה היה הזוי", כתבה הגולשת וה פרתלאן. "אשכנזים גזענים שבאו לעוף על עצמם ולהשפיל את מי שמולם", כתב גולש בשם אריאל גרסייה, "צוחקים בקול רם כשממש לא מצחיק, להקיא ממכם היפסטרים מבחילים [...] זה היה 'מצחיק' כי זה מזרחים, ערסים, פרחות, איזה מפגרים הם איזה צחוקים, נכון או לא?".

"היו רגעים מביכים בהקנת בכורה של הסרט 'חברים'", כתב יהל פרג' באתר "דבר ראשון", "אך למרבה ההפתעה היו אלו דווקא הצופים שסיפקו אותם – למשל הקהל שנשפך מצחוק באחת הסצנות הראשונות שהציגה את הפרידה של שלושת החברים מהילדות [...] קהל שהגיע כדאחקה, כחוויה להתלוצץ עליה סביב שולחן השבת כשלא מצליחים לפתור את 20 השאלות של הארץ".

תמונות מתוך הסרט חברים (צילום: יחצ)
"הוא היה אחלה גבר של ילד". מתוך "חברים" | צילום: יחצ

לא בטוח שהמרכיב העדתי הוא זה שיצר את הדיסונס בין הסרט לתגובת הקהל – צפיות דאחקה נערכו בזמנו גם מול פרקים של "רמת אביב גימל" וסרטים מאוחרים של מנחם גולן, כשהמכנה המשותף הוא בדרך כלל הפאתוס המוגזם והאופן שבו הוא מנסה בכוח לטלטל רגשית את הצופה. מה שכן, הטענות נוגעות בנקודה רגישה: האם יש בצחוק של הקהל משהו כוחני, מנצל, של אוכלוסיה פריבילגית ששגיאותיו של היוצר הפחות-משכיל משעשעות אותה? "אם הסרט באמת היה טרגי ועצוב אז כל הקהל באולם היה יושב בשקט או בוכה", אומר איצקר, "אבל כנראה שבסופו של דבר הסרט מצחיק יותר משהוא עצוב. אני לא חושב שיש פה התנשאות של אשכנזים על מזרחים. אני בטוח שבקהל היו גם הרבה מזרחים וגם מעריצים 'כבדים' של אבי ביטר. בגדול, נראה לי שכולם הרוויחו. אבי הרוויח טוב מההקרנה, הקהל נהנה והסרט זכה להיות מוקרן על מסך גדול בתנאים אופטימליים".

"אני לא אתמם ואגיד שאין בכלל אלמנט של ניצול בקרב המעריצים", אומר סגל. "היצירה של אבי הגיעה מתוך מקום של דיכוי, וכשאתה מדכא אוכלוסיה אתה מונע ממנה אמצעי ביטוי. הרי מי בדרך כלל הולך לבתי ספר לקולנוע ולומד את העשייה? בני תפנוקים שלא צריכים כסף בחיים. לאנשים כמו אבי מלכתחילה לא היו אמצעים ליצור את הקולנוע שיכול להביע את המחאה שלהם ברצינות. ולכן השעשוע שנוצר בין אנשים שמכירים את האמנות ממקום משכיל, ליכולתם לזהות את הפגמים היצירתיים של האמנות, טומן בחובו משקעים חברתיים ועדתיים. אני אישית לא בא כדי לנצל את אבי או ללעוג לו. אני מאחל לו יותר טוב והצלחה מלרב נכסי צאן ברזל התרבותיים של ההגמוניה האשכנזית הגוססת. אבל אני חושב שבאופן מובן מאליו היו בהקרנה גם לא מעט אנשים שבאו להשתעשע ממקום פריבילגי. לא יודע, אולי גם אני כזה בקטע לטנטי. אני מקווה שלא. ב-80 ש"ח לכרטיס אני מקווה שלפחות הניצול הדדי".

תמונות מתוך הסרט חברים (צילום: יחצ)
"נכנסתי למקום שאין ממנו יציאה ואין ממנו כניסה". מתוך "חברים" | צילום: יחצ

ביטר עצמו לא ממהר להסגיר את רגשותיו כלפי התנהגות הקהל בסינמטק. "זה שימח אותי מאוד שאנשים רקדו", הוא אומר בשיחה עם מאקו. "אהבתי את הקהל הזה שהתערבב עם הקהל שלי, זה היה כמו קיבוץ גלויות כזה. אולי דרך זה תבוא גם אהבת חינם אחד לשני". מול אנשי הסינמטק, לעומת זאת, הוא דווקא התלונן על ההשתוללות, וככל הנראה ההקרנות הבאות – אם אכן יהיו כאלה – יתקיימו ללא הופעה בסופן.

ומה חשבת על תגובות הקהל בהקרנה? על זה שצחקו דווקא בסצנות הרציניות?
"כל אחד רואה את זה אחרת ומרגיש בצורה אחרת. לי זה לא הפריע. גם אני, כשאני רואה סרט הודי, אני צוחק מאיך שזה נראה, מכל הסלטות המוזרות שלהם".

למה לדעתך יש אנשים שצוחקים ברגעים כאלה?
"כנראה שהם לא מכירים את החוויה הזאת, של פרידות ועצב וסבל. זה בסדר, הם אהבו ונהנו ואני הייתי מאוד מרוצה".

מה בסרטים שלך כל כך מושך אנשים שלא מכירים את החוויות האלה כמו שאתה אומר?
"אני לא למדתי קולנוע, לא למדתי תסריט, לא למדתי בימוי, הכל רק מהכישרון. ומרגישים את זה".

מופע הקולנוע של אבי  

זו לא הפעם הראשונה שהיצירה של ביטר מוצגת בקונטקסט של דאחקה. לפני עשר שנים שודרה בערוץ ביפ סדרת הדוקו-ריאליטי "אבי ביטר חי בסרט", שליוותה את ביטר בתהליך הפקת הסרט שלו "אהבות ושקרים". עיקר הצחוקים בסדרה נבעו מהנחת הבסיס שביטר לא מבין בקולנוע: הוא מציג תסריט באורך שני עמודים בלבד, לא מכיר את המילה קונטיניואיטי ומשתעמם בסרט של ברגמן. גם שם ברור לכולנו שאנשי התעשייה שמפרגנים לו – במאי הסדרה איתי שגב, השחקנית שרית וינו-אלעד, שלישיית מה קשור – אוהבים בעיקר את הרגעים המגוחכים של סרטיו. גם שם הטון התנדנד בין לעג לביטר להתפעלות מדמותו הייחודית, בין צחוק על חשבונו לצחוק על חשבון הברנז'ה הנפוחה והחפירות המרדימות של מרצים לקולנוע. נוכחותו של ביטר בתרבות הישראלית מלווה תמיד ביחס הכפול הזה.

במשך שנים כיכבו סרטיו של ביטר בצפיות דאחקה פרטיות של אנשים בסלון, אבל הערב ההוא בסינמטק היה הפעם הראשונה שבה היחס ליצירה שלו הומחש בפומבי, במספרים גדולים ובפול-ווליום, ולבש צורה מובהקת – של התנשאות עבור חלק מהצופים או של פולחן עבור אחרים. "מתי ההקרנה הבאה?", זו השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב באותו ערב. הייתה תחושה של אירוע מתהווה, של קהילת תחביב חדשה. אולי אפילו מין "ביטר הורור שואו", הקרנות חצות קבועות שאליהן יגיעו מעריצים מחופשים למרציאנו העבריין או לקוקו הגדול ויצעקו ביחד למסך "גם אני התרגלתי אלייך". אולי אחרי שנים שסרטיו של ביטר התגלגלו מיד ליד ומפה לאוזן, מצאנו להם סוף סוף בית קבע. "המקום הטבעי של יצירותיו של אבי ביטר הוא דווקא בלב הפומפוזיות התל אביבי שהוא הסינמטק", אומר סגל. "זה המקום שבו מוצאים קהל כמו חובבי 'דה רום', קרי קהל מספיק מתוחכם שמסוגל לראות את הערך הבידורי בשבירת מוסכמות קולנועיות".

"אבי עף בסינמטק, הקהל היה באקסטזה, והסינמטק ניצל מכיליון תרבותי", אומר נובלמן. "אני רק יכול לייחל שיהיו עוד הקרנות נהדרות כאלו".

"הרבה זמן לא ראיתי הקרנה של סרט ישראלי שבה הקהל נהנה כל כך כמו בהקרנה של 'חברים' בסינמטק", מסכים איצקר. "אפשר להגיד הרבה על הקולנוע של אבי ביטר, אבל בתור מי שמסתובב הרבה בחברת קולנוענים שהרבה מהם בעיקר מדברים אבל לא באמת עושים, אני יכול להגיד שלאבי יש תשוקה גדולה לקולנוע".

אז האם ביטר עדיין נחשב "שוליים", או שהפריחה התל אביבית המחודשת תדחף אותו ללב המיינסטרים? האם קרב היום שבו סרט-ביטר ייחשב סרט ישראלי מהמניין, ישודר בהוט ויוקרן ברב-חן ויהיה מועמד לאופיר? סגל: "אם ממשיכים לתקצב פה במאים מתושלחים שמקבלים אישורי קרנות רק כי הם עושים זבל כבר 50 שנה, או כל מיני יוצרים היפסטרים שתקועים בניינטיז וחושבים שלהראות את הכוס זה קאטינג אדג', אז בהחלט יש מקום ליוצר שאשכרה ממלא את הסינמטק באוכלוסייה שמשלמת מחיר מלא על הכרטיס במקום קומץ של פליטי הוספיס עם הנחת אזרח ותיק".

_OBJ

והמתח בין ההיפסטרים הפריבילגים לביטריסטים האותנטיים? הוא יהפוך לנושא הסרט הבא של אבי ביטר, לא פחות. "מה שאני רוצה לעשות זה סרט על כוזרים נגד מזרחים", מגלה ביטר. "עדיין לא התחלתי לכתוב, אבל זה יהיה נושא הסרט, על שני המחנות האלה ואיך הם מסתדרים". אז תאכל תחת, טומי וויזו, אצלנו הרבה יותר מעניין. התרגלנו אליך, אבי. 

10 פנינים מתוך הסרט "חברים"

1) "יש רק שני דברים שחשובים לי בחיים: המילה שלי והביצים שלי"
2) "הלו? קסם, איפה את? חיפשתי אותך חצי שנה"
3) "יש לך 150 תיקים במשטרה. שוד, זנות, סמים. (פאוזה ארוכה) ועוד!"
4) "הוא היה אחלה גבר של ילד"
5) "נכנסתי למקום שאין ממנו יציאה ואין ממנו כניסה"
6) - "אני אוהבת אותך, אבי!"
- "גם אני התרגלתי אלייך"
7) "זה בית הקיץ שלי. אני גר בו בקיץ"
8)" אני מקווה שאת רוקדת יפה כמו שאת נראית יפה"
9) "אמרת שתעשה ממני רקדנית, שתיקח אותי לחוץ לארץ. מה הבאת לי סוסים? לא רוצה סוסים, כוס אמק סוסים"
10) "אנחנו לא נפרדים, אני נפרד ממך"