"אני נמצא בעיצומה של התנגחות פייסבוקאית", מספר לי יובל אברמוביץ' בחצי חיוך, זמן קצר אחרי שאנחנו מתיישבים על הספה בביתו היפה בנווה צדק. מבחוץ הכל נראה רגוע, אבל בתוך מסך המחשב שלו, השדים משתוללים. מכר פייסבוק מהברנז'ה הספרותית כתב בביקורתיות על כך שבספרו "רב מכר - להגשים את חלום הכתיבה", אברמוביץ' מודה שהוא לא קורא ספרים. המבקר תהה כיצד אפשר ללמד כך כתיבה. התגובות לפוסט מצטרפות לטון הסרקסטי, אבל אז אברמוביץ' מגיח לדיון, עונה לכל אחד מהמגיבים באופן אישי, מבקש להרוס את החגיגה. 

"עיוותו את דבריי", הוא מסביר, "כתבתי בספר שאני קורא פחות מאשר בעבר ודיברו עליי שם כעל הסופר שלא קורא ספרים. זה לא נכון, אני קורא, את רואה כמה ספרים יש לי בבית. אני יודע שגם לכתבה הזאת יהיו טוקבקים ואני מתכנן לענות לכל אחד מהם. אם אומרים עליי מאחורי הגב שאני שרלטן ומטומטם, אני לא אענה על זה? פעם סופרת מאוד ידועה כתבה לי מייל, שאני מזנה את התחום. עניתי לה שמבחינתי אין הבדל בין ספר לקוקה קולה לשוקולד פרה. כולם מוצרי צריכה". 

בטח זה עצבן אותה עוד יותר.
"כועסים עליי מאוד בעולם הספרות. בעיה שלהם. כשאני יוצר ספר, אני כבר חושב על מוצר משלים, על הרצאה, פעילות עוטפת. גם ג'יי קיי רולינג בנתה עולם עם מרצ'נדייז".

יש גם המתרעמים שאתה מבטיח לאנשים לכתוב רב מכר, מה שלא הגיוני מספרית. אם כולם יהיו ברשימת רבי המכר, לא תהיה רשימה.
"יש כמה דרכים להתייחס למונח 'רב מכר'. אפשר לספור את זה לפי מי מכר 500 ספרים בשבוע, אבל אני מתכוון לרב מכר במובן הוויראלי של הדבר, כמו 'הרשימה'. זה ספר שאנשים דיברו עליו, שהמסר שלו מצוטט. זה כמו שסרטון בפייסבוק 'שובר את הרשת'".

יובל אברמוביץ'
צילום: ליה יפה

ככל שההבטחות שלך יותר גדולות, התלונות כלפיך מתרבות.
"יש איזה רגע בקריירה של אדם שמרשה לעצמו להצליח, שמתחילים לבעוט בו בתקשורת או בקרב הקהל. בשנה האחרונה אנשים מרגישים אי נוחות עם העשייה שלי. אני רואה תגובות כמו 'האיש מפליץ ספרים'. כשזה היה ספר אחד או שניים זה היה יופי, אבל כשזה כבר 14 והיד עוד נטויה וגם יוצא בעולם - זאת כבר הפלצה".

בן הזוג שלי חכם מאוד וחתיך

"רב מכר" הוא ספרו ה-14 של אברמוביץ'. הוא כתב ספרי ילדים, ארבעה רומנים (האחרון מביניהם, "שנת המתנות", יצא בשנה שעברה) וגולת הכותרת שלו - טרילוגיית החלומות - "הרשימה", "הרעיון", ו"ההזדמנות", ספרי עיון הנשענים על רעיונות של מימוש עצמי, מלווים בהרצאות, סדנאות ותרגומים סביב העולם. על קבצים מתמשכים במחשב שלו נמצאים כבר שלושת ספרי ההמשך שירכיבו את הטרילוגיה הבאה. מכל זה, הוא מדווח על מכירת 350,000 עותקים בעשור האחרון, רובם בהוצאה עצמית והרחק מתו התקן של הברנז'ה. האם כל זה מעצבן את אותה ברנז'ה? בהחלט, אבל אברמוביץ' רגיל לזה. בגיל 43, אחרי שהיה בעין הציבורית מעל שני עשורים כשחקן, עיתונאי ויזם - הוא התרגל, ואפילו קצת נהנה, מזה שאנשים לא מרוצים ממנו.

היום יובל אברמוביץ' מגיע לדבר בכנות גם על חייו האישיים - שהוא חולק את חייו כבר שנתיים עם גבר, גיא, "עובד במערכת הבנקאית" על פי הגדרתו, בן 36, ו"איש עם לב רחב מאוד, חכם מאוד וחתיך". לפני גיא היה עוד גבר, במשך שבע שנים. לפניהם היו עוד גברים - וגם נשים. אברמוביץ' לא דיבר על הנושא בתקשורת עד לרגע זה והיום כשהוא מספר סוף סוף, הוא עדיין מסרב לקרוא לכך "יציאה מהארון".

"אני מתעב הגדרות, מתוך מחשבה שהגדרה זה דבר מאוד מצמצם. כשמתקשרים אליי לראיין אותי בתוכנית בוקר המפיקה תמיד שואלת 'מה לכתוב מתחת לשם שלך?' ואני תמיד משיב: יובל אברמוביץ' זה מספיק. מה היא תכתוב? עיתונאי? שחקן? סופר? מרצה? יזם? בעל עסקים? בעל הוצאת ספרים? אותו הדבר לכל מה שקשור לחיים הפרטיים שלי. נשים? גברים? גם וגם? ביסקסואל? פאנסקסואל? החיים הם לא מבחן אמריקאי עם תשובה אחת שצריך להקיף אותה. מאמצע שנות ה-20 לחיי אני מרגיש שאני נמשך לבני אדם וחייתי גם עם נשים וגם עם גברים. אני מתאהב באישיות ובכישורים, לא באיברים".

אז זה מה שאתה? פאנסקסואל? נמשך לבני אדם?
"אולי. כנראה. אני, כאמור, לא מתעסק בזה. עד גיל 23 היו לי רק חברות, כולל חברה רצינית של ארבע שנים. כשלמדתי משחק בבית צבי אחד המורים אמר שאנחנו צריכים לשתות ולהשתכר ולשכב ולספוג כמה שיותר חוויות. ואני תלמיד טוב, אולי יותר מדי טוב, אז הפנמתי את ההנחיה ורצתי ליישם אותה כפי שהוא המליץ".

אז מה עשית?
"כמה שבועות אחרי השיעור, הייתי באיזו מסיבה ומישהו התחיל איתי. אני זוכר שתוך כדי שהוא הניח לי יד על הראש עברו לי בראש שלושה תסריטים -  להדוף אותו, לשתף איתו פעולה או לא לעשות כלום ולראות מה יקרה. החלטתי שאני לא עושה כלום ויקרה מה שיקרה. מקסימום אהיה שחקן טוב יותר, הוא נישק אותי וזהו. למחרת כבר סיפרתי לחברה מהכיתה ולשתי השותפות שלי ולחברים. זה לא הרגיש לי כמו 'התהפך עליי עולמי'. יותר כמו 'עולמי התרחב'. חברה אחת ממש לחצה לדעת מה זה אומר עליי והתשובה הראשונית שלי הייתה: 'כנראה שאני אוהב בני אדם', וזאת התשובה שאני אוחז בה מאז".

יובל אברמוביץ'
צילום: ליה יפה

"אל תשכח לדבר על חיי המין שלך"

בגיל 26, כשיובל גילם את אחד ההומואים המוחצנים הראשונים במיינסטרים הישראלי - רועי בר ב"שיר שלנו" -  התחילה מערכת היחסים הסבוכה שלו עם התקשורת. "סגרו לי כתבת שער באחד המוספים הכי נקראים במדינה. בשביל שחקן מתחיל זה שיא השיאים. ואז יומיים לפני הראיון התקשרה אליי אשת יחסי הציבור של הסדרה ואמרה 'אל תשכח לדבר על חיי המין שלך. זה התנאי לשער'. מה? מי? תנאי של מי? מה זאת הסחיטה הזאת?".

סחיטה? אתה לא מגזים קצת?
"לא. אמרתי לה תודה רבה ולהתראות. אני לא מעוניין בשום ראיון שאונס אותי לדבר על משהו שאני לא רוצה. את הציבור זה אפילו לא מעניין. אני מסתכל לפעמים על תגובות לכתבות של יציאות מהארון ורואה דברים כמו 'מה זה מעניין אותי? שישכב עם מי שהוא רוצה'".

כעיתונאי, אתה לא מבין קצת את התנאי הזה? נותנים למישהו במה, רוצים שידבר על הכל, לא רק על מה שנוח.
"ממש לא. כעיתונאי ישבתי מול המון אנשים שאוחזים במידע פרטי שהם לא רוצים לחלוק על העולם ואם עליתי על סיפור בטעות לפעמים, לא כתבתי על זה ולא סיפרתי לעורכיי. אני יודע על המון אנשים מפורסמים שהתאבדו להם בני משפחה, נמצאים בחובות או שוכבים עם מי שבא להם ולא רצתי לפרסם".

לא היית שמח לקרוא בעיתון על בחור בן 26 שמספר שהוא חי עם בן זוגו?
"לא הייתי שמח ולא הייתי עצוב. הייתי מעביר דף ואומר 'אוקיי. יופי לו".

אבל סטרייטים כן מספרים. זה חלק מהעניין, לספר על זוגיות חד מינית באותה הקלות שאחרים מספרים על זוגיות סטרייטית.
"גם כשהיו לי מערכות יחסים עם נשים לא החצנתי את זה. למרות כל הרעש שאני מייצר, אני מאוד סולידי ונחבא אל הכלים. ברשתות החברתיות מעולם לא הפגנתי את הזוגיות שלי, עד לא מזמן בכלל היה כתוב שאני רווק. אני מדבר איתך על זה לראשונה ומבחינתי גם לאחרונה, ושבכתבות עתידיות פשוט יצטטו מכאן דברים".

בספרים שלך אתה משתף בהמון אספקטים של חייך האישיים. אז למה בזוגיות לא?
"פעם אחת דווקא כן כתבתי על זה. בספר 'ההזדמנות' כתוב שאני אדם שמנצל הזדמנויות ובין השאר שהיו לי מערכות יחסים גם עם גברים וגם עם נשים. בשאר המקומות פשוט לא חשבתי שזה רלוונטי. זה לא שכתבתי ספרים על מיניות האדם. מעולם לא הסתרתי ולא שיקרתי, אבל אני חושב שלגרור אנשים לשיח על זה זאת פשוט אלימות. כל אדם הוא נפש בעולם הזה ולכל נפש יש זמן ההבשלה משלה. צריך לכבד את זה. זה אבסורדי בעניין שחברה שמבקשת שינהגו נגדה בחוסר אלימות נוהגת באלימות כלפי מי שנחשבים לחלק ממנה".

כועסים עליך בקהילה?
"יכול להיות שחלק כועסים. בעיקר אלו ששייכים לקואליציה שמאמינה שכל גבר שאחז בידו של גבר צריך למהר ולספר על זה בתקשורת. אז לי בא להיות אופוזיציה ולומר בקול רם שכל מי שאחז ביד של גבר ולא מרגיש צורך לספר על זה – שלא יספר על זה".

יובל אברמוביץ'
צילום: ליה יפה

אז למה עכשיו אתה כן מספר על זה?
"כי הכרחתם אותי. נראה אם תכתבי את זה".

ונגיד שהכרחנו, אז למה הפעם הסכמת?
"כי עכשיו אני מרגיש שבא לי לשתף בעוד משהו את האנשים שעוקבים אחרי ברשתות החברתיות, שקראו את הספרים והיו בהרצאות".

לדעתי הכל נובע מזה שאתה קונטרול פריק ורוצה לעשות דברים בתנאים שלך.
"אולי. ואולי הכל כי אני אוהב לערער על מוסכמות. ואולי היה אחרת אם בגיל 26 לא היו אונסים אותי לספר על חיי, בסך הכל שנתיים אחרי שחוויתי את החוויה בפעם הראשונה, בלי לתת לי לעכל ולעבד".

הצבעתי לביבי, הצבעתי לגנץ, הצבעתי לכולם

בזמן שאברמוביץ' היה או לא היה בארון - תלוי את מי שואלים - לא ראו אותו גם במצעדים, מחאות או דרישות להשוות את חוק הפונדקאות גם לזוגות גברים. בחייו האישיים, בחר בהורות משותפת לשתי בנותיו עם טל, חברתו הטובה. בנותיו שירה (11.5) ונגה (5.5) נמצאות יום אצלו ויום אצל טל. "הכרנו דרך חברים, היה בינינו קליק והחלטנו לעשות ילדים יחד ולגור בנפרד. זה כמו גירושים אבל בהכי טוב שיש. יש לנו משפחה נפלאה ורחבה אנחנו עושים חגים יחד וטסים לחו"ל יחד. גם בן הזוג שלי נמצא עכשיו בתהליך כזה, ואני מקווה שבקרוב הם יצטרפו לחמולה שלנו".

חשבת פעם להביא ילד בפונדקאות עם אחד מבני הזוג שלך?
"לא. אני לא מתחבר לפורמט הזה. היה חשוב לי מהמון סיבות לעשות ילד עם אישה. גם ברמת חלוקת הנטל הנפשי והכלכלי וגם ברמת הדמות הנשית והגברית בבית. אני מכבד כל פורמט שקיים וחושב שחובה לאפשר לגברים לעשות פונדקאות בישראל כי אין סיבה להוציא על הבאת ילד חצי מיליון שקלים – אבל לי זה לא התאים".

אז למה לא היית בהפגנה הגדולה לאפשר פונדקאות לגייז?
"אני באופן כללי לא הולך להפגנות. הייתי באחת בגיל 20 והבנתי שזה לא מתאים לי. אני מעדיף להביע עמדות – כשיש לי מה לומר – ברשתות החברתיות, או לתרום זמן, כרטיסים או כסף. תרמתי בכל הדרכים האלה לארגוני נוער של הומואים ולסביות, והנה תרומתי לשיח: 'לשכב עם מי שרוצים בשנת 2020 זה דבר טבעי. בואו נרפה ונשחרר'".

יובל אברמוביץ'
צילום: ליה יפה

וכשאתה שומע את שר החינוך רפי פרץ, אתה לא רוצה להתגייס למלחמה בהומופוביה?
"תראי, אני לא מנותק ממה שקורה. רק השבוע קראתי שההומופוביה ברשת עלתה ב-36 אחוזים ואני רואה דיונים עלובים ונוראיים, ומזדעזע. הרב פרץ אמר אמירות אומללות מאוד של איש שחי במערות, אבל הוא יושב בממשלת מעבר ועוד שנייה הוא לא יהיה רלוונטי ואיש לא יזכור אותו".

למי תצביע?
"אני לא יודע. בפעם הקודמת הצבעתי לגנץ, אבל בהפוגה מאז הוא לא היה נוכח כאן. זה הסיפור הטרגי של המדינה הזו. לדעתי כל חברי הכנסת צריכים להגיש מכתב התפטרות. כבר שקלתי לעזוב הכל ולהקים מפלגה, משהו חברתי, לא פוליטי. אנחנו במצב בעייתי. ואני אגב לא נגד ביבי. צריך רענון אבל הוא לא ראש ממשלה גרוע. הצבעתי לו פעם. הצבעתי לכולם".

כואב לי לקרוא על סופר שלא מתפרנס מכתיבה

אברמוביץ' ואני מכירים יותר מ-15 שנה. עבדנו יחד ב"פנאי פלוס" - חלקנו קרדיטים, ערכנו זה את זו וקיטרנו, כפי שעיתונאים אוהבים לעשות, על המקצוע וכמה שהוא נורא וכיפי. אבל ביובל תמיד היה מן הזאב הבודד. "אני פשוט ביישן יותר ממה שחושבים", הוא מסביר היום. הוא הסתיר מרבים מאיתנו שהוא הדמות שעומדת מאחורי הטור העוקצני "הבלונדינית הסודית", בו חשף סודות מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור. במקביל הוא דהר קדימה כל הזמן, בקצב מבלבל שכמעט העיד על פיצול אישיות מקצועי. יום אחד הגיע לישיבת מערכת עם כתב עת לרומן שכתב, ובלי היסוס סיפר שזה עומד לצאת כספר. אחר כך הודיע שהוא פותח עסק למזכרות תל אביביות, בהמשך פתח גם חנות מגנטים. תמיד הטיף לעשייה ולא פחד מיומרנות. 

ב-2010 כל זה הפך ל"רשימה" - תנועה שההצלחה שלה הפתיעה אפילו אותו. "הרעיון התחיל כשהצטלמתי לאיזו הפקה כשחקן, ולא הבנתי מה אני עושה שם. הבנתי שלטקסט שאני אומר אין שום משמעות בשבילי, ושאני רוצה להגיד רק את מה שאני מאמין בו. ככה התחיל הרעיון של לכתוב ספרים עם אמירות. הספרים שלי רלוונטיים לתקופה, אני יודע את מקומי, אני לא מאיים על גרוסמן בכתיבה או באמירות שלי. זה ספרים פופולריים, אני מודע לזה וגאה בזה".

האמנת שזה יצליח?
"בכלל לא. לא הייתי אוטוריטה כלכלית או טייקון או גילה אלמגור. הייתי מעורב בהצלחות אבל אני לא שם דבר. כמעט גנזתי את הספר. חשבתי שאם הוא יצליח אעשה 10 הרצאות בשנה ואטוס עוד פעם-פעמיים".

איך באמת "הרשימה" קרתה בחו"ל?
"ישבתי ושלחתי מיילים ל-690 הוצאות בארה"ב. אני והעוזרת האישית שלי שלחנו להם כמה פרקים באנגלית, ובסוף שבע רצו להיפגש, עשיתי פרזנטציות, ובחרתי מתוך שתי הצעות. אחרי ארה"ב הגיעו עוד מדינות ו'הרשימה' תורגמה כבר ל-20 שפות. עכשיו אני רוצה להתמקד בלונדון. בקרוב תהיה לי שם דירה, ואני אחיה על הקו. התעייפתי קצת מלהסתובב בעולם".

ב"רב מכר" הוא מלמד אנשים לכתוב. כבר לפני שנים פתח וסגר בית הספר לכתיבה, אחר כך הגיעו סדנאות כתיבה בארץ ובחו"ל. עכשיו שיטת הכתיבה שלו מתועדת ויש בה כמה מסרים עקביים: אל תדאגו שאתם לא טובים מספיק, תחשבו שיווקית, אל תחפשו מוזה ואל תתעסקו באישור של אף אחד. אה, ותדאגו שיעקבו אחריכם ברשתות החברתיות, כי אתם עומדים לעסוק בהרבה קידום עצמי.  

יובל אברמוביץ'
צילום: ליה יפה

אין אנשים לא מוכשרים בכתיבה?
"מי אני שאגיד למישהו אחר שאין לו כישרון? אני עדיין מרגיש כמו הילד הדחוי שאמרו לו שהוא לא מוכשר ולא יהיה שחקן ולא יהיה כותב. אבל אני כן מדבר על מודעות עצמית. פעם באה אליי אחרי הרצאה מישהי בלי כריזמה, עם קול חלש, ואמרה לי שהיא רוצה להיות זמרת ודוגמנית. היה לי ברור שזה לא עומד לקרות, אז לא אמרתי לה 'בטח בטח', אבל גם לא אמרתי לה לא לחלום. באינסטגרם יש הרבה אנשים בלי חולצה עם כרס שקוראים לעצמם דוגמנים. אולי אני צריך להוציא ספר בשם 'המודעות'".

יש בכלל עתיד בכתיבה? תלמידיך לא משלים את עצמם?
"בעיניי אם אתה ממש טוב ותביא ערך, תרוויח. אפשר גם להתעשר מספרות. כאב לי לקרוא שדרור משעני, זוכה פרס ספיר, סיפר בראיון אצלך שהוא לא מתפרנס רק מכתיבה. אני רוצה להרים לו טלפון ושניפגש ונדבר על החוזים שלו. גם בעיתונות הרווחתי משכורות מאוד מאוד יפות. עד גיל 25 ניצלו אותי, אבל אז לקחתי אחריות עסקית על האמנות שלי, ומאז אני מצליח. כל הקריירה שלי התחילה כי היה לי את האומץ להשיג את הטלפון של יואב צפיר בגיל 26, ולבקש ממנו לפגוש אותי לדבר על תפקיד ב'השיר שלנו'. והוא ענה לי תוך שעה".

במה לא הצלחת?
"רציתי להגיש תוכנית ראיונות בטלוויזיה וזה לא קרה. אבל אולי זה יקרה יום אחד. אבל אני לא מרגיש שזה כישלון".

אמא שלי האמינה שתצא מזה. אני הייתי נוהג אחרת

הוא נולד וגדל בבת ים, ילד יחיד לזוג שהתגרש כשהיה בן שבע. אביו עזב את הבית ותמר, אמו שהלכה השנה לעולמה - תמיד הייתה הרוח מתחת לכנפיו. עבור כל מי שהכיר את תמר, ומדובר בכמות עצומה של אנשים - אובדנה היה מכה קשה. במשך השנים, תל אביב התרגלה למפלצת הדו ראשית שמורכבת מיובל ותמר אברמוביץ', הם היו צוות לכל דבר. תמר מכרה כרטיסים להופעותיו, קידמה את ספריו, אפילו הראתה לעולם איך היא עצמה משנה את חייה בזכות הרשימה, כשבגיל 60 הפכה מגננת לדוגמנית. "יום אחד היא כתבה בפייסבוק שלה 'אני רוצה להיות דוגמנית' וזה באמת קרה. עשינו לה בוק, היא צעדה בשבוע האופנה, התחילו להכיר אותה. היא לא איימה על בר רפאלי או גלית גוטמן אבל בכל זאת, היא עשתה משהו משמעותי כדוגמנית בגיל 60 ורק היום אני מבין עד כמה. לפני שהיא חלתה היו על הפרק קמפיינים גדולים לקניון ולבנק".

אבל אז האכזריות של החיים הכתה בכל הכוח. בשיא פריחתה, בגיל 61, התגלה אצל תמר סרטן ריאות בשלב 4. "היא התחילה לרזות ואני חשבתי שזה קשור לדוגמנות. היא גם התחילה להתבלבל בכל מיני דברים. חשבתי שאולי היא לא מכילה את מה שקורה לה, ושאם זה ממשיך ככה, אני אעצור את הדוגמנות. אבל אז גילינו בבדיקות את המצב, והתחיל מסע סיוטי".

מה חשבת שיקרה?
"שהיא הולכת למות. זה היה ברור לי. אני אדם ישיר ואחרי שהיא הייתה מאושפזת חודש ולא אמרו לי מה יש לה, נכנסתי לחדר של הרופאים ב-12 בלילה, אחרי שהיא התמוטטה, וצעקתי שאני רוצה תשובות. הם אמרו לי שלא יודעים כמה זמן יש לה. אולי שלושה שבועות. בסוף זה היה 10 חודשים".

תמר אברמוביץ' ז
תמר אברמוביץ' ז"ל | צילום: ליה יפה

איך מתמודדים עם רגע כזה?
"נכנסתי למוד פרקטי. ישר חשבתי על הבנות שלי, מה יהיה עליהן. היא הייתה סבתא משמעותית ודומיננטית וחשבתי איך נייצר כמה שיותר חוויות יחד. היא לא שאלה פעם אחת באיזה שלב היא, היא האמינה שהיא תצא מזה. כיבדתי את הבחירה שלה, אבל אני הייתי נוהג אחרת. אמא שלי חיה עד הסוף, ביקשה שיבואו אליה לבית חולים לעשות ציפורניים ופן לפני שהשיער שלה נשר. היינו יחד בחו"ל שלוש או ארבע פעמים, הייתה תקופה כיפית נורא. קנינו כרטיסים להופעה של אריאנה גרנדה בברלין עם שירה, אבל לא הספקנו להגיע אליה".

עקבתי אחרי תמר ברשתות החברתיות, היא שידרה המון תקווה. כשזה נגמר כל כך מהר, הרגשתי כמעט מרומה.
"אי אפשר היה לראות מבחוץ כמה היא הייתה חולה ואכולה מבפנים. היא תמיד הייתה אופטימית ומלאת שמחת חיים וזה מה שלקחתי ממנה. יום אחד הכל קרס. רצו להרדים אותה ואני כבר באתי להיפרד, אמרתי לה שתישן טוב, והתחלתי להצחיק אותה. היא חייכה עם העיניים וזלגה לה דמעה שמנה על הלחי, כמו בסרטים של אלמודובר. וזהו, הרגשתי שבאותה השנייה היא נעלמת. הדמעה העסיקה אותי הרבה. מה היה שם, היא נפרדה, היא כאבה, היא הרגישה החמצה?"

אולי היא דאגה לך.
"אולי. אני לא יודע. זה היה קשה לראות אדם שאתה אוהב נפרד מהעולם. היא הייתה כל כך צעירה, בת 62. מה זה 62? זה כלום. היום היא חסרה לי בכל דבר. היא לא הייתה כאן כשעברתי לדירה החדשה, לא נמצאת יותר לקרוא את הספרים. אמא שלי קראה ראשונה את כל הספרים שלי. זו הייתה קצת בעיה כי היא הייתה מעריצה עיוורת והייתה אומרת גם על דברים גרועים שהם מדהימים, את 'שנת המתנות' נתתי לה לקרוא בבית חולים, אבל את 'רב מכר' היא כבר לא הספיקה".

עצוב.
"מאוד. שאלתי חברה טובה מתי מפסיקים להתגעגע והיא אמרה לי שאף פעם לא. הגעגוע כנראה יהיה אינסופי. כל מוות הוא שברון לב אבל יש משהו במוות של אימא שלי שהוא ממש טרגי. החיות, האנרגיות, האופטימיות, הגיל הצעיר, היופי עוצר הנשימה, טוב הלב והגשמת חלום הדוגמנות. הכל נגדע באיבו. הנחמה היחידה שלי זה שהיא נקטפה בשיאה. היא לנצח תישאר יפה ואנרגטית. הזיקנה המכוערת נחסכה ממנה".

עטיפת הספר
עטיפת הספר רב מכר של יובל אברמוביץ' | יח''צ: Christine and Steve Tan, יח"צ