ערב אחד, חודש יוני או יולי שנת 1998, בחור צעיר עלה לבמה ב"צוותא 2". האולם הקטן אירח באותה תקופה את המופעים של "דומינו גרוס", מועדון הסטנדאפ המיתולוגי של עמירם גרוס. הסתובבו שם שמות כמו גורי אלפי, אסי כהן, עדי אשכנזי ואדיר מילר, שבדיוק הפכו או עמדו להפוך ממש בעוד רגע לחלק בלתי נפרד מתולדות תעשיית הבידור והטלוויזיה הישראלית. אבל הערב הזה היה שייך למישהו אחר. סיפור אהבה עמד להתחיל. בין קהל למופיע, בין סטנדאפיסטים לקולגה חדש. וכל סיפור אהבה, כמו שכתב פעם דיוויד פוסטר וואלאס, הוא גם סיפור רפאים.

הוא בלט ביניהם. שיער מסורק הצידה, לא מאוד גבוה, כבר עכשיו לובש את מה שיהפוך למדים הקבועים שלו בהופעות – ג'ינס בהיר, חולצה משובצת בקיץ, סווטשירט לבן בחורף. בגדים יפים ונקיים, כאילו אמא שלו בחרה לו אותם. בלי הביטחון העצמי המופרז שאפיין חלק גדול משגרירי ההומור הישראלי באותן שנים הוא פסע למרכז הבמה, אחז חזק במיקרופון ולכסן לעבר הקהל מבט מעט ילדותי. "אני עומד כאן בפניכם כמו ההורים שלי במיטה", אמר ולקח פאוזה לא מתורגלת אבל מדויקת. "ללא כל חשק".

הצחוק הגיע כמו רימון יד. קודם השתהה שלוש שניות ואז התפוצץ. קריירת הסטנדאפ הקצרה, המופלאה והטראגית של שי סוסתיאל החלה.

מהרגע הראשון היה ברור שסוסתיאל – החברים מהסטנדאפ זוכרים אותו ומדברים עליו רק בכינוי "סוסתי" – זה משהו אחר. הוא לא הגיע מרקע של משחק או אימפרוביזציה, לא סיים תיכון יוקרתי לאמנויות. הוא פשוט הופיע יום אחד בצוותא 2 במסגרת סדרת ערבים של סטאנדאפיסטים מתחילים שנקראה "פגע וברח" – ונשאר. "הוא לא התעסק עם הקהל, לא רב עם אף אחד, לא ירד על אף אחד", מספר עליו מי שהיה חברו הקרוב, הסטנדאפיסט עידן (דדי) גל וייך, המוכר יותר בשם הבמה "דדי הגולש". "אם הוא היה מתייחס בכלל לקהל, זה היה רק כדי להוביל לפאנץ'".

עדי אשכנזי, שהחלה את דרכה כסטנדאפיסטית בתקופה שבה סוסתיאל עלה לראשונה לבמה והפכה לחברה קרובה שלו: "הוא היה הורג את הקהל, פשוט הורג. הוא היה כל כך מתוק, כל מי שראה אותו התאהב בו, פשוט רצה לרוץ אליו ולחבק אותו. כל אחד מאיתנו היה בא עם הכמה דקות שלו, מחפש, מנסה, והוא הגיע כבר שלם. היו בו כמויות שוות של שנאה עצמית, כנות וחן".

שי סוסתיאל (צילום: אור בן זריהן)
שינה את שם המשפחה, נעזר באריה דרעי כדי לשנות בחזרה. סוסתיאל | צילום: אור בן זריהן

אם אתם ממקבלים את השורות האלו עם חיפוש בגוגל, בתקווה להיתקל באיזה סרטון ישן ומגורען מהופעה או פיילוט טלוויזיוני גנוז, אתם כבר יודעים את הסוף של הסיפור הזה. באמצע דצמבר 2006 יצא שי סוסתיאל מבית הוריו בחולון. בני משפחתו וחבריו חיפשו אחריו בכל מקום עד שלבסוף - ארבעה ימים לאחר שנעלם, וכנראה הסתובב מאז בעיר - גופתו נמצאה במקלט הבניין שבו התגורר. הידיעות הבודדות על מותו הן כיום הזכר הדיגיטלי היחיד למי שאשכנזי ספדה לו באתר ynet במילים "הסטנדאפיסט הכי גדול שקם בישראל, גאון הגאונים".

אני גר עם שותפים, במקרה הם גם ההורים שלי

עבור רבים מהקומיקאים בני דורו, החיים והמוות של "סוסתי" נותרו פצע מכוסה בגלד דק מאוד. גם סטנדאפיסטים שהופיעו לצדו ולא נכנסו למעגל החברים המצומצם שלו, כמו אבי אטינגר או גורי אלפי, וגם אלה שהיו קרובים אליו במיוחד - כמו אשכנזי ושחר אינבינדר, תסריטאי ("ארץ נהדרת") שהקריירה שלו החלה לצד זו של סוסתיאל - שמחו על ההזדמנות לשתף בזיכרונות ממנו, בעצב המתמשך על מה שקרה לו ובעיקר בבדיחות האהובות עליהם.

"לכל סטנדאפיסט יש את הבדיחה של סוסתי שהוא הכי אוהב", אומר דדי הגולש. "ברלד, שחר חסון, כולם". קרוב ל-20 שנה עברו מאז שסוסתיאל הפסיק להופיע; בשנותיו האחרונות שקע בדיכאון חמור, פרש מסטנדאפ וסירב בעקשנות לכל ניסיון להחזיר אותו לבמה. ועדיין, אחרי כל הזמן הזה, קולגות וחברים זוכרים בעל פה את הפאנץ' ליינים שלו. כולם זוכרים גם את המנהג שלו להתהלך באינטנסיביות מצד לצד על הבמה ואת הדיבור המיוחד, המיושן, הכמעט יידישאי שלו. "הוא היה מברך חברים ב'שולעם עליכם' כמו איזה עגלון", אומר אטינגר. "כשהיו משלמים לו על הופעה הוא היה 'סופר מרשרשים' וכולם היו אצלו 'יא חביבי' או 'חביבתי'".

אטינגר הוא זה ששלף בקלות את בדיחת הפתיחה של סוסתיאל שהובאה בתחילת הכתבה. הוא גם אהב מאוד גם את "בדרך לפה קניתי במבה. כוס אמק, חיים רק פעם אחת", ואת "אבא שלי קרא שמחלת נפש זה עניין תורשתי, עכשיו הוא כועס עליי שבגללי הוא יצא דפוק". עדי אשכנזי הכי אוהבת את "כמו כולם אני גר עם שותפים, במקרה הם גם ההורים שלי". לאחר ההלוויה של סוסתיאל ישב דדי הגולש עם כמה חברים וביחד הם כתבו מזיכרון את "המופע של שי סוסתיאל", מסמך וורד בן שישה עמודים של פאנצ'ים מהירים, מצחיקים, נאיביים, מלנכוליים ולפרקים גם חושפניים באופן שהיה חריג לחלוטין בנוף של תחילת שנות ה-2000. הציטוטים הפזורים לאורך הכתבה לקוחים מאותו מסמך, הדבר הקרוב ביותר לתיעוד הופעה של סוסתי שנותר לנו.

המאבק הממושך של סוסתי בדיכאון מצא ביטוי ישיר בסטנדאפ שלו. "כשהשתחררתי מהמחלקה הסגורה", סיפר פעם בהופעה, "הייתי כל כך רזה ששלחו אותי הביתה בפקס". גורי אלפי מספר שהוא היה מראה לקהל צלקות מחתכים בפרקי ידיו ומיד מבטל את זה ב"זה בסדר, זה בסדר, לא קרה כלום, הותקפתי על ידי קיפוד", וממשיך לסיפורים מאשפוזים במחלקות סגורות עם זיקה חזקה לנונסנס.

"הרגשתי שיותר מכל, הסטנדאפ היה בשבילו קבוצת תמיכה, פסיכולוג, פסיכיאטר", אומר אלפי. "הוא לא נראה כמו מישהו ששואף למשהו חוץ מלהצחיק, אבל הוא מאוד-מאוד נהנה להופיע. כל מי שהיה שם בתקופתי אהב אותו, חיבק אותו ורצה בטובתו. עם כל הוואן-ליינרים הקצרים והמצחיקים שלו, תמיד על הדמות של הלוזר המושלם, עדיין אפשר היה לראות בחומרים שלו את הצד האפל. הכל כאילו מצחיק, אבל בעצם מאוד נוגע. כל התחום של הסטנדאפ הוא מאוד רעוע, כל האנשים בו הם קצת פגועי נפש, אבל במקרה שלו היה ברור שיש משהו יותר קיצוני. יצא לי הלב אל הבנאדם הזה".

"הקומדיה של סוסתיאל תמיד הלכה על פי תהום", אומר יונתן גת, מרצה לתרבות ומגיש תכנית הרדיו "גיבור תרבות" ב"כאן". "הרבה סטאנדאפיסטים מנסים לשכנע את הקהל שרע להם בחיים וככה הם מנחיתים בדיחות. זה לא תמיד מרגיש אותנטי. אצל סוסתיאל הרגשת שזה אמיתי, הרגשת שהאבדון שהוא מדבר עליו זה הריל דיל. לכן זה היה מצחיק מאוד. הצחוק הוא תמיד דרך המילוט הטובה ביותר מהגיהינום והצחוק הגדול ביותר הוא זה שמנצח את המוות. וסוסתיאל ניצח את האובדנות שלו ערב ערב על הבמה. כשהבמה נעלמה מחייו - כבר לא היה לו איך להילחם".

גת הופיע לצידו של סוסתיאל במסגרת "פגע וברח" וזכה לצפות בו שלוש פעמים בשבוע לאורך שנה. "התענוג האמיתי היה לחכות למופע של סוסתיאל. כולנו ישבנו על המדרגות, כל הסטנדאפיסטים במדינה הגיעו לצפות בו. כמעט כל מופע שלו כלל 50% בדיחות חדשות, אבל אני זוכר כמעט את כולן בעל פה. גם כשזה היה גס - הבנת כמה זה חכם ומתוחכם. הוא היה מתייחס למשל לנושא האוננות כמו אמן שתפס לעצמו מושג שהוא רוצה לעצב בכל מיני צורות. נגיד, הוא היה אומר, 'עליתי לשכן מלמעלה לשאול אותו אם הוא מרשה לי לחשוב על הבת שלו כשאני מאונן. הוא שאל אותי, 'אתה מתכוון שאתה מבקש את ידה?', אמרתי לו, 'לא, לא, יד כבר יש לי'. את המופע הוא היה מסיים עם הבדיחה 'אתמול עשיתי חשבון נפש, עברתי על הקבלות של הפסיכולוג'. כולנו היינו על הרצפה. הוא הסטנדאפיסט המעמיק, האינטליגנטי והאפל ביותר שראיתי אי פעם, ללא ספק בשורה אחת עם מיטב הסטאנדאפיסטים בעולם. הוא חסר מאוד".

שי גדל, שי אכל, שי עשה ביד, שי מת

שי סוסתיאל נולד ב-1972 בחולון, שבה חי כל חייו. הוריו ממשיכים להתגורר בה גם היום. אביו, יעקב, הוא פנסיונר שהיה סוכן חלקי חילוף לרכב; אמו, רחל, היא חשבת שכר בחברת טמפו. שי היה בנם הבכור ואחריו נולדו להם עוד שני ילדים: האח אריק, שף קונדיטור, והאחות יוני, מורה למוזיקה.

עדי אשכנזי מגיעה למועדון לילה (צילום: מתוך "מועדון לילה 7", קשת12)
"היו בו כמויות שוות של שנאה עצמית, כנות וחן". אשכנזי | צילום: מתוך "מועדון לילה 7", קשת12

שם המשפחה שונה בעצת רבנים לבן עמי לאחר שרחל עברה תאונת דרכים קשה ב-1993. גם שי הפך לבן עמי, אבל למחרת התחרט ופנה למשרד הפנים בבקשה לשנות את השם בחזרה לסוסתיאל, ואז גילה שהחוק בישראל מאפשר להחליף שם רק פעם בשבע שנים. אבל שי בן עמי לא התכוון לוותר. הוא פנה במכתב לשר הפנים דאז אריה דרעי עם כל התותחים הרטוריים הכבדים: סוסתיאל הוא שם משפחה נדיר, כמעט כל המשפחה נספתה בשואת יהודי יוון, וכו'. דרעי נעתר לבקשה. שי בן עמי חזר להיות שי סוסתיאל, לימים "סוסתי".

הדיכאון תפס אותו עוד כשהיה תלמיד תיכון. הוא עזב את הלימודים אחרי כיתה י' והחל להסתגר בבית, בחדר. "הוא ממש לא היה יוצא, רק לפעמים מגיע לאירועים משפחתיים", מספר אריק בן עמי, אחיו הצעיר. "מיטב הפסיכיאטרים טיפלו בו". לצבא לא גויס בגלל הרקע הפסיכיאטרי והמסגרת היחידה שבאמת השתייך אליה לפני שגילה את הסטנדאפ באמצע שנות ה-20 שלו הייתה טיפול יום פסיכיאטרי של עמותת "אנוש". הוא הכיר שם כמה חברים שליוו אותו במשך שנים, גם כשהתחיל להופיע. "הוא היה הסלב שלהם", מספר שחר אינבינדר. "הם היו באים להופעות, הם אהבו אותו".

סוגרים תכנית: השטר החדש של גורי (צילום: מתוך "היום בלילה עם גורי אלפי", שידורי קשת)
"אפשר היה לראות בחומרים שלו את הצד האפל". אלפי | צילום: מתוך "היום בלילה עם גורי אלפי", שידורי קשת

סוסתיאל מעולם לא הסתיר מחבריו את הדיכאון, את הקשיים הנפשיים ואת האשפוזים במחלקות הסגורות, אבל נהג לדבר עליהם כך שאף פעם אי אפשר היה לדעת אם הוא מתבדח או לא. לאחד מחבריו סיפר למשל שניסה להתאבד בקפיצה מהגג, אבל התרסק על מרפסת ונעצר בידי המשטרה בחשד שהציץ לבחורה שהתגוררה ממול. כמה מזה קרה באמת? אולי הכל. אולי כלום. אבל ככה עבד המוח הקומי של שי סוסתיאל: הצד האפל פוגש אבסורד, והם לא מרחמים אחד על השני. אריק מספר שהתפיסה הקומית שלו התעצבה בגיל צעיר מאוד ושהוא תמיד נמשך לדמויות של הלוזרים החינניים - וודי אלן, מל ברוקס - לצד הנונסנס של מונטי פייתון. "אם אני כותב ספר אוטוביוגרפי", אמר באחת ההופעות, "זה נראה כמו ספר לימוד לילדים בכיתה ב': 'שי נולד, שי גדל, שי אכל, שי עשה ביד, שי מת'".

כשהחלה קריירת הסטנדאפ שלו, הייתה תחושה שההופעות ממש מתקנות את מצבו הנפשי. "הוא היה לצדנו בסך הכל משהו כמו שלוש שנים, ובתקופה הזאת הוא ממש עבר מחושך לאור", מספר דדי. "לא היו לו חברים שלא מהסטנדאפ, חוץ מכמה אנשים שהוא הכיר מילדות או מהמחלקות. מבנאדם שיש לו הומור מאוד חריף, אבל מה שהוא מכיר מהחיים זה קשיים חברתיים ודיכאון, פתאום הוא הבין שהוא יכול ורוצה לעשות את זה כמקצוע. והוא מאוד רצה להצליח. אולי בגלל זה אנחנו פגשנו אותו רק נורמלי. הוא היה מספר לנו על התקפים ועל דיכאונות ברגעים שהוא לא איתנו, אבל רק שמענו על זה, לא ראינו את זה".

האם סוסתיאל עצמו ראה בסטנדאפ תרפיה או מקצוע? "זה היה תרפויטי בשבילו. הוא היה כל כך נרגש להיות נאהב, נערץ, גם על ידי המשפחה שלו. הוא היה צוחק שהם לא מאמינים לו שהוא מצחיק".

זמן קצר לאחר שהחל להופיע הזמין סוסתיאל את אחיו לראות אותו בהופעה, ומאוחר יותר גם את ההורים. "הוא בנה את עצמו לזה, חיכה לרגע הזה", מספר אריק. "לפני כן הוא היה שבור כל כך, ויום אחד הוא פתאום מספר לי: אני הולך למלון דניאל בהרצליה. אני יושב עם ישראל קטורזה וכותב לו פאנצ'ים. היה לי הלם ראשוני, אבל תמיד ידעתי על היכולות שלו".

איך היה לראות אותו מופיע?
"הוא באמת היה פנומן. אם היית תופס מישהו שמכיר רק את הצד הסגור שלו, הוא היה אומר לך שהאיש הזה לעולם לא יעלה על במה. אבל אני קלטתי את העניין מהר, וזה עשה לו ממש טוב. היה לו מאוד חשוב שיאהבו אותו ושיצחקו מכל דבר שהוא אומר. כל בדיחה הייתה נכתבת בקפידה, עם המון מחשבה".

מילא שאבא משלם לי גרושים על עבודות בבית, אבל להוריד לי ביטוח לאומי?

הפרפקציוניזם הקומי של סוסתיאל שבה את הקולגות שלו. "הקהל אהב את סוסתי, אבל הוא היה גם מה שנקרא 'סטנדאפיסט של סטנדאפיסטים'", מספר אינבינדר, שהיה מחבריו הטובים ומהיחידים שנותרו איתו בקשר ממש עד הימים האחרונים. "כשהכרנו, ב-1998, לא היו הרבה אמנים שכבר היו ממש מגובשים כמוהו, וכולנו היו נכנסים פנימה לראות אותו. תמיד היינו שומעים את עמירם גרוס נקרע ממנו מאחורה".

אז זה סוסתיאל הסטנדאפיסט. איזה מן אדם הוא היה?
"אחד האנשים הכי טובים שהכרתי. רק רצה לעשות טוב לכל העולם, חוץ מלעצמו כמובן. הוא תמיד היה מגיע באוטובוס האחרון מחולון, ובגלל שתמיד היינו הולכים לאכול איפשהו בתל אביב אחרי ההופעות, אני הייתי מחזיר אותו הביתה".

אשכנזי: "סוסתי היה מלא בביקורת עצמית, באהבה, בקנאה, ותמיד הרג את הקהל מצחוק. אבל הוא תמיד היה יורד אחרי שכל האולם נקרע ומתחיל להתלונן – עשיתי ככה, לא עשיתי ככה. היינו מנחמים אותו, אבל גם כל כך מתרגזים עליו, הרי הוא הפציץ. הוא היה באנקר (כינוי להימור בטוח בעולם הסטנדאפ, בין אם למופיע או לפאנץ' – ע.ק), היה סוגר באופן קבוע את הערבים בצוותא כי אף אחד פשוט לא רצה לעלות אחריו. הוא חווה קושי עם המקצוע, אבל זה היה לגמרי בראש שלו. הוא הלך מהצלחה להצלחה".

שי סוסתיאל (צילום: אור בן זריהן)
קומיקאי של קומיקאים (מימין לשמאל: סוסתיאל, חיים אלמקייס, בני ברוכים) | צילום: אור בן זריהן

סוסתיאל לא ממש עבד באופן מסודר לפני הסטנדאפ ("אבא שלי מעסיק אותי בעבודות קטנות בבית, לסדר, לתקן", סיפר על הבמה. "מילא שהוא משלם גרושים, בסדר, אבל להוריד לי ביטוח לאומי?"). הוא התפרנס בעיקר מעבודות מזדמנות שנשלח אליהן מטעם הביטוח הלאומי: מפעל פיצוחים, עוזר מחלק לחם, סניף דואר (שבו נחשב לפנומן בתחום מיון המכתבים). באף אחד מהמקומות הוא לא החזיק מעמד יותר מזמן קצר, שום דבר שיכול היה להכין אותו לקריירה תובענית כמו הסטנדאפ. וכשזו החלה לתפוס צורה, הוא החל לחוש בלחצים שליוו אותו בשאר תחומי החיים.

"הוא מאוד אהב לבוא לצוותא, לעשות את הקטע שלו, לקבל את האהבה של הקהל", אומר אינבינדר, "אבל ברגע שזה הגיע לכל מיני חלטורות, הופעות חוץ, טלוויזיה – זה פגע בו מאוד, אפילו ביאס אותו. פתאום זה היה בשביל כסף, פתאום דורשים ממך דברים שונים ואתה צריך לבוא לזה בצורה אחרת לגמרי. הוא הרגיש שזה הצעד הבא, אבל לא ידע להתמודד איתו. הוא היה מאוד שברירי. הרי זה צעד מתבקש - יש בנאדם כל כך טוב וכל כך מצחיק, אתה רוצה שיראו אותו כמה שיותר, אתה רוצה שהוא ירוויח כסף או להרוויח עליו כסף - ופתאום ערער אותו הלחץ הזה, עם ההתחייבויות, עם התנאים. הוא לא בא להתעשר מסטנדאפ, הוא בא ליהנות ולהצחיק".

שי סוסתיאל (צילום: אור בן זריהן)
המסגרת היחידה עד הסטנדאפ הייתה שיקום פסיכיאטרי | צילום: אור בן זריהן

אתה יכול לשים אצבע על הרגע שזה השתנה, שהוא הפסיק ליהנות?
"אני זוכר שהתחילו משברים כשהרבה אנשים רצו פתאום שהוא יכתוב להם. בהתחלה הוא כתב לעדי אשכנזי, ואיתה הכל היה באמת בסדר כי הוא אהב אותה והיא ידעה להתנהל איתו בעדינות הנדרשת, לא לדרוש ממנו כלום. אבל אחרים היו אגרסיביים, לחצו עליו להגיד להם כן אפילו אם הוא לא באמת רצה, היו מתקשרים אליו כל הזמן. וזה ממש גרם לו לעוגמת נפש. אני יודע על קומיקאי אחד שממש תפס אותו באמצע שדרות ח"ן בתל אביב, גרר אותו הביתה וסגר אותו בחדר לכתוב לו שעתיים. פשוט לא עושים דבר כזה לשי. פגעו לו במה שהסטנדאפ סימל בשבילו ונתן לו".

דדי הגולש: "מישהו ברמה שלו היה כבר צריך להגיע לטלוויזיה בשלב הזה, אבל הוא איבד את החשק ואת הסבלנות. כשהוא הפסיק להופיע באתי אליו, ממש התחננתי שיחזור, והוא פשוט אמר 'זה בלתי אפשרי'. הרבה זמן ניסיתי להבין למה בדיוק הוא התכוון".

מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"אני חושב שזה היה ב-2006, לפני הופעת ערב יום העצמאות בקומדי בר. ניסיתי לשכנע אותו לחזור לסטנדאפ והוא רק נסגר יותר. לא היה לו שום רצון להתמודד עם אכזבות בדרך, והדרך בסטנדאפ מלאה אכזבות".

לפחות אני מתנשק פסיבי

הזיכרונות משנותיו האחרונות של שי סוסתיאל התערפלו עם השנים. הדעות חלוקות, למשל, בשאלת הפעם האחרונה שבה הופיע: ארבע שנים לפני המוות? שנתיים? שנה? מה שבטוח, ההיעלמות שלו מהבמות הייתה חדה. חד משמעית. הוא קיבל החלטה.

"הוא הפסיק להופיע במכה", מספר אינבינדר. "שמרתי איתו על קשר בהתחלה, אבל הוא אפשר את זה פחות ופחות. הרגשתי שאין תגובה מהצד שלו. הוא שוב הסתגר בבית, ואחר כך ניתק את הטלפון ואי אפשר היה להשיג אותו. במשך יותר משנה, אם רציתי לדבר איתו אותו, הייתי צריך להתקשר אליו הביתה ולבקש מאמא שלו או מאחותו שיקראו לו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה עם זקן גדול – לפני כן הוא תמיד היה מגולח מאוד - ונראה מותש".

שי סוסתיאל (צילום: אור בן זריהן)
הדיכאון תפס אותו כבר בתיכון. סוסתיאל בילדותו | צילום: אור בן זריהן

מה הוא עשה כל הזמן הזה?
"כמעט לא יצא מהחדר. קרא המון ספרים, כתב המון".

בדיחות?
"כן, אני חושב שכן. כל החדר שלו היה מלא מחברות, דפדפות, קלסרים. הכל מלא בכתב, בעט, צפוף-צפוף-צפוף. אני לא יודע מה בדיוק היה בכתבים האלה ומה קרה איתם".

על הטקסטים ההם נרקמו כל מיני אגדות, למשל שהוא הוריש אותם לילדה ממשפחתו. אחותו של סוסתיאל, יוני, סיפרה לאחר מותו שהוא כתב מספר ספרים וגנז את כולם; אולי אלה היו המחברות והקלסרים שראה אינבינדר. לכל אחד מהמרואיינים יש אלף רסיסי זיכרונות מסוסתיאל, וקשה להתחקות אחר שובל של כוכב אנדרגראונד שנעלם מהבמות לפני 20 שנה.

זה אחד הפספוסים העצובים בחייו של סוסתיאל: אם היה נולד בדור אחר, הוא היה יכול להפוך בקלות לאושיית טוויטר או להשאיר אינספור הופעות ביוטיוב. אבל במצב הנוכחי אין ברירה אלא להסתפק בשבילים של פירורי לחם. כמה תמונות דהויות, כמה פאנצ'ים זכורים. "הכי אני אוהב לראות זוג אוהבים מתנשק באיזה ספסל, מיד אני ניגש ויושב לידם. ככה אני לפחות מתנשק פסיבי", הוא אמר פעם בהופעה, ולך תדע כמה נשיקות אמיתיות הוא חווה.

שי סוסתיאל (צילום: אור בן זריהן)
צילום: אור בן זריהן

דדי הגולש מספר שפעם אחת דני סנדרסון נכנס בטעות להופעה של סוסתיאל ויצא מעריץ. היה סיפור על ראיון גדול למקומון בחולון, שאולי קרה ואולי לא קרה. יש סיפור על ריאיון זוגי עם אבי אטינגר ל"העיר" שלא הכתבת ולא העורך זוכרים כיום. היה סרט סטודנטים קצר של מיכאל הנגבי מימיו באוניברסיטת תל אביב, עם סוסתיאל באחד התפקידים הראשיים בתור מוכר בקיוסק. גם עדי אשכנזי השתתפה בו.

מול האגדות ניצבת האמת הקשה של הנפש. בסדרה הדוקומנטרית "ההיסטוריה של הקומדיה" בהפקת CNN הוקדש פרק שלם לקשר שבין דיכאון לקומדיה; במחקר שפורסם ב-1975 ב-The American Journal of Psychoanalysis הוצעה התיאוריה שההומור מעניק לקומיקאים הסובלים מדיכאון תחושת שליטה במצבים שבהם אין להם שליטה מכל בחינה אחרת. אולי אין פלא שדיכאון חריף היה ונותר מנת חלקם של כמה מהסטנדאפיסטים הגדולים בעולם – ביניהם שרה סילברמן, ריצ'רד פריור, אלן דג'נרס, וודי אלן, סטיבן פריי וכמובן רובין וויליאמס, שהתאבדותו עדיין נראית כמעט ספרותית מדי, לחיצה חזקה מדי על הגז של מטאפורת הליצן העצוב.

שי סוסתיאל היה אדם ספציפי עם בדיחות ספציפיות ועם שדים ספציפיים. לא ראוי, ופשוט לא נכון, לסכם אותו כמקרה מבחן לתיאוריה שהוזכרה לעיל. למה הוא נכנע לדיכאון בגיל 35? אין תשובה טובה לשאלה הזו, לא כשמדברים על אדם אמיתי. ושי סוסתיאל היה אדם אמיתי, ועוד איך. אולי הוא לא הגיע לפריים טיים, אולי לא פתח קופות בקומדי בר, אבל הוא הותיר חותם עצום אצל הסטנדאפיסטים שעבדו איתו, שישבו איתו אחרי הופעות, שנהרו מחדר האמנים לראות אותו סוגר מרתוני סטנדאפ ליליים בדומינו גרוס.

"שי סוסתיאל הוא אגדה", אומר אינבינדר. "הבנאדם מעולם לא הופיע עם מופע מלא, אבל אנשים מצטטים אותו עד היום. אנחנו, הסטנדאפיסטים, עדיין אומרים 'יא חביבי' אחד לשני, בקול שלו. ידענו תמיד שיש סיכוי שיקרה מה שקרה, אבל עד שזה באמת קורה אתה לא מאמין. סוסתי לא רצה להרוויח כסף ולא רצה לזיין מישהי מהקהל. הוא בא נקי לסטנדאפ, זאת הייתה אמנות בשבילו. אלה האמנים שאתה מתאהב בהם. אין לך ברירה, אתה פשוט מתאהב בהם". מה אפשר לעשות עם סיפור אהבה קטוע כזה? רק לספר אותו לאנשים אחרים. כל סיפור אהבה הוא סיפור רפאים.