לפגישה שלי עם נטע רוט הגעתי מעט באיחור. היא ישבה בבית הקפה והעבירה את הזמן בסמארטפון שלה. אלא שבניגוד לבת 20 טיפוסית, היא לא הייתה עסוקה בלערוך וידאו לטיקטוק או לפלטר תמונה לאינסטגרם; היא קראה בשקיקה את הטרילוגיה של יונה וולך, "אנדרטה של צרעת". מיד כשהתיישבתי היא פתחה במונולוג נרגש על הכתבים הכי טובים שנתקלה בהם בחייה, עד שעצרתי אותה מלעשות לי ספוילר וצללנו יחד לתוך סיפור חייה.
"מגיל ארבע אני כותבת, ובכיתה ד' סיימתי את הרומן הראשון שלי", היא מספרת. "זה היה סיפור על ילדה בשם שקד, על שם הילדה הראשונה שהסכימה לבוא אליי הביתה. תודה לה על זה, באמת. לרעה בספר קראו נטע. גדלתי בצפונבונייה. בצפון תל אביב. הייתי ילדה עם המון אנרגיות, מאוד רועשת, לא ידעתי איך להתאים את עצמי. אני יכולה להבין למה לא רצו להיות חברים שלי".
למה?
"הרגשתי כאילו אני יצור גדול, כאילו אני פסל ענק מחימר ואני הולכת ומפילה דברים, הרגשתי שאני לא מצליחה להיות בגודל רגיל ואני נורא רוצה, אבל הגוף פוגע בתקרה, וזה מצחיק כי אני נורא נמוכה. אני זוכרת את התחושה הזאת, שזה אף פעם לא השתפר".
היו רגעים שזה נהיה יותר גרוע?
"היו התאכזרויות. הגעתי פעם למסיבת כיתה עם חברה וראה אותי מלך הכיתה, הסתכל על חברה שלי ואמר לה 'מה היא עושה פה?' והעיף אותי הביתה. התחלתי טיפול ולקחתי קונצרטה. זה באמת עזר, אבל זה נורא עצוב שהייתי צריכה את זה בשביל להתחבר חברתית".
למרות ערוצי הקריירה המגוונים והענפים שפיתחה בגילה הצעיר, ניכר שפצעי הילדות עדיין פתוחים. "לא התמודדתי עם זה אז, ברחתי לקריאה, לכתיבה". היא מנגבת את הדמעות וממשיכה. "הפעם הראשונה שהיו לי חברים הייתה כשכתבתי ספר והבאתי אותו לכיתה, הבנות אהבו אותו והעבירו אותו מאחת לשנייה, הפכתי למישהי שמתעניינים בה. זה היה זמן תהילה לא ארוך, אבל פתאום הייתה לי גאווה במי שאני".
כבוד של בן אדם
לעולם המשחק הגיעה אחרי שבגיל 11 ראתה המלט, "איבדתי את הדעת, במשך שלושה ימים כל מה שעשיתי היה להעתיק את המונולוג הזה אחד לאחד עם המבטא ותנועות הגוף. אמא שלי הבינה שכדאי לרשום אותי לחוג משחק, ופתאום הייתי מישהי. הייתי ילדה מקובלת בחוג, והיה לי חבר ראשון".
לא סתם הספיקה רוט לכתוב רומן ומחזה ולהציג בתיאטרון אורנה פורת מחזמר משלה עם ביקורת חברתית על משרד החינוך. הכתיבה זורמת בעורקיה; סבה הוא יוסף (טומי) לפיד, שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי, הקים את מפלגת "שינוי" וכיהן בין היתר כשר המשפטים וכסגן ראש הממשלה. סבתה היא הסופרת המוערכת שולמית לפיד, ודודה הוא העיתונאי לשעבר וראש ממשלת ישראל החלופי ושר החוץ בהווה, יאיר לפיד.
אם חשבתי לרגע שהיא תתנהל באופן דיפלומטי לאור הרקע המשפחתי ותשמור על איפוק קורקטי, היא ממהרת להעמיד אותי על טעותי ומספרת בגאווה ובהתרגשות על דוד יאיר, שאותו היא מכנה "דודיא", ועל סבא וסבתא. "סבא טומי היה החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא לימד אותי לשחק שחמט בגיל שלוש. שתדעי לך שהוא לא נתן לי לנצח אף פעם, מה אכפת לו לתת לי לנצח פעם אחת? אני ילדה. אבל לא, לא נתן לי. הוא נתן לי כבוד של בן אדם ולא התייחס אליי בתור ילדה, מפה מתחילה החברות הטובה".
כנ"ל עם דוד יאיר?
"בגיל 12 שלחתי לדודיא תסריט. שלחתי לכולם, וכולם אמרו לי 'כל הכבוד נטע, איזה מוכשרת את' ורק דודיא ענה 'זה לא טוב נטע. נקודה. את לא יודעת לכתוב תסריטים. נקודה. שישי הבא אני אביא לך ספר, תלמדי'. הביא לי את 'סיפור' של רוברט מקי, קראתי את הספר, למדתי, סימנתי. שבוע אחרי הוא שאל אותי 'נו נטע, ממה נוצר כותב טוב?'. אמרתי: 99% עבודה, 1% כישרון. והוא אמר 'אוקיי, עכשיו את מוכנה להתחיל לכתוב'. זה הוא, זה דוד שמגיל אפס תמיד אומר לי את האמת. הוא אף פעם לא משקר, אני יודעת שתמיד אני יכולה לבטוח בו. יש לו בייגלה מעל הראש".
אני בטוחה ששמעת לא פעם ביקורות עליו, וגם אנשים שקראו לו שקרן.
"להגיד שהוא משקר זה פשוט מגוחך בעיניי, זה כמו להגיד שעצים גדלים על עננים. יש ביקורות שבסדר, אולי אני לא מסכימה איתן אבל הן לפחות לגיטימיות. שקרן זה פשוט לא הגיוני".
את מוצאת את עצמך מגוננת עליו?
"נסעתי פעם במונית ומישהו שם דיבר עליו כל כך לא יפה, ויצאתי עליו. לא אמרתי שזה דוד שלי, סתם רבנו בצעקות על איך האיש הזה מדבר. אתה מדבר בשפה אלימה ואתה לא מכיר את הבן אדם. ובטח שאם תעליב את המשפחה שלי אני אעלב. אז הנה, בקשה אישית, נטע רוט מבקשת: אל תטנפו לי על הדוד".
מציק לך שמדברים איתך על המשפחה שלך?
"לא. אני גאה להיות חלק מהמשפחה הזאת, אבל שום דבר שעשיתי בחיים לא קשור לשם שלי. אני גם לא חושבת שאפשר להשתמש בזה, הייתי באה לאודישן ואומרת 'היי, אני אחיינית של יאיר לפיד'? יש לי מזל ששם המשפחה שלי הוא לא לפיד, ככה יותר קשה להגיד שהצלחתי בגלל זה".
בבחירות האחרונות, כל הארבע, כבר היית בעלת זכות הצבעה.
"יש לי טיפה או סי די ופתחתי וסגרתי את המעטפה איזה 40 פעם עד שהכנסתי לקלפי, לוודא שהכל במקום. ואז ישבנו כל המשפחה ביחד, דודיא על הכסא שלו, כשהבנו שהצלחנו זו הייתה גאווה נורא גדולה ואהבה נורא גדולה. אני יודעת שהוא עושה הכל בשבילנו, לא בשבילנו המשפחה, אלא בשבילנו, האזרחים, כל מי שפה. הוא תמיד ידע לאן הוא רוצה להגיע".
את מחכה לרוטציה?
"אני מחכה לרגע שהוא יהיה במקום שהוא יוכל לעשות שינויים, מחכה לרגע שהוא יוכל לאשר נישואים חד מיניים. הוא האדם שאני הכי בוטחת בו, ברמה האישית, אז ברור שאני בוטחת בו ברמה המדינית".
מרגישים ברגע הזה את החסר של סבא?
"כל הזמן. כל הדמות שלי מבוססת עליו ואני תוהה מה הוא היה אומר. מגיל מאוד קטן אמרו לי שאני דומה לו, באיזשהו מקום בבית רואים אותי כממשיכת דרכו, כי אני נראית כמוהו, כי אני אדם רעב, כי יש בי הרבה אש, ולפעמים זה קשה".
זה מלחיץ?
"אני מאוד מודעת למי הם שולמית וטומי לפיד. מצד אחד זה מאוד מלחיץ, אלה נעליים מאוד גדולות, הם ודודיא כותבים מדהימים".
היום מצליחים לשמור על המשפחתיות?
"עברתי לגור לבד, רק שזה מעל סבתא. אז יוצא שבפועל אני בדירת שותפות ובשתיים בלילה אני כותבת לה 'ערה?' ואנחנו רואות ביחד סרט. היא החברה הכי טובה שלי, היא הכי מצחיקה אותי, הכי כיף לי איתה, אני לומדת ממנה הכי הרבה. משפחה זה ערך עליון אצלנו. אם אני בטלפון בזמן ארוחת שישי, דודיא יגיד לי 'אני בטוח שלי יש דברים יותר דחופים בטלפון ואני לא עליו. נכון?' הוא כזה מעצבן, ואז צריך לשים את הטלפון בצד, וגם כי הוא צודק".
להבין את יוליה
שני הוריה פסיכולוגים. אמה, מירב רוט, היא ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. בגיל 14 סיפרה להם שהיא נמשכת לבנות. "בבית שלי הלוואי שהיה טעם להתמרד. אמא שלי אמרה 'אוי נטע, את תמיד עוקבת אחרי הלב שלך, הלוואי שרק תמשיכי ככה'. ואבא, זה סיפור מצחיק, ישבתי איתו וראינו סרט של שרלוק. הוא ניחש משהו וצדק ואמר לטלוויזיה: 'אה, ספרי לי משהו שאני לא יודע'. אז אני אמרתי 'אני אוהבת בנות' והוא הסתכל עליי, אמר 'אמרתי משהו שאני לא יודע', וחזר לטלוויזיה".
טוב, פסיכולוגים. ואיך את הבנת את זה?
"בהתחלה התאהבתי במישהי שלמדה איתי, היא הייתה מדהימה, מוכשרת וחכמה, ואז אמרתי טוב, אני לסבית. הייתי עם עוד בנות, ואז הכרתי את ניר (כנען, בן זוגה. א.ו). ויום אחד הוא כל כך הצחיק אותי, שהבנתי שאני נמשכת אליו, ושאני לא לסבית".
והיום את מגדירה את עצמך כפּאנסקסואלית.
"פאן זו דרך מפוארת להגיד שאני לא נמשכת למגדר, אלא לנפש האדם. הנפש הכי מעניינת תזכה בליבי".
בשנתיים וחצי האחרונות היא בזוגיות עם ניר כנען. יחד הם כתבו ומשחקים במחזמר "שני אלה". הוא משרת איתה בצבא, מככב איתה בסרטו החדש של אבי נשר. חוץ מזה הם בחזרות לקראת ההצגה הבאה שתעלה ב"גשר" - "רומיאו ויוליה", כשרוט בתפקיד יוליה וכנען לא בתפקיד רומיאו.
איך זה לעבוד ביחד?
"ב'תמונת הניצחון' זה היה ממש כיף, היינו הילדים של הקאסט, לצד ג'וי ריגר המדהימה ומשי קליינשטיין שהיא כמו אחותי הגדולה, ונתנו לנו חדר משלנו, וזה היה מדהים. ב'רומיאו ויוליה', אני מתמזמזת מולו עם נועם פרנק שמגלם את רומיאו. אחד השחקנים שאל אותנו אם זה מוזר לנו, אני עניתי מיד שלא, אנחנו שחקנים, זה מה שאנחנו עושים. אבל ניר אמר 'כן, בטח שזה מוזר'. ואז נזכרתי שגם אני ראיתי אותו בסצנה בסרט מתנשק עם מישהי אחרת וזה הגעיל אותי נורא".
ונפרדתם וחזרתם.
"אחרי הסרט היה שיא כזה, הייתה חוויה מדהימה בדרום ואז חזרנו לבתים, כל אחד נכנס לשלו, והיינו צריכים הפסקה להתאוורר. הוא ניסה לשמור על מרחק ואני רציתי להיות קרובה אליו, היה לי קשה. הפרידה עצמה הגיעה ממני וגם התחנונים שנחזור הגיעו ממני. הוא העביר אותי שבעה מדורי גיהנום, הייתי צריכה להוכיח את עצמי מחדש. מבחינתי מצאתי את האחד, נפרדתי כדי לבדוק את זה וגיליתי שזה נכון".
כן? בגיל 20?
"כן. אני מוכנה להתחתן איתו. מבחינתי הוויכוחים שלנו זה רק אם נוליד ילד אחד ונאמץ שניים או נוליד שניים ונאמץ אחד".
התפקיד בסדרה "פלמ"ח", שבקרוב תמשיך לצילומי עונתה השלישית, עזר לרוט להרגיש בנוח בתקופת קום המדינה. בימים אלה היא מככבת ב"תמונת הניצחון", אחת מההפקות היקרות בתולדות הקולנוע הישראלי. "להתקבל לסרט של אבי נשר היה חלום, זה גם סרט ברמה הוליוודית. אני משחקת את נעמי, שהיא כל כך שונה ממני אבל אני כל כך מזדהה איתה. היא מישהי בת 22 שאומרת 'אני יודעת הכי טוב' והיא מאוד דעתנית ומאוד עם פלפל. פולנייה עם סנטר".
פולנייה במבטא פולני.
"כן, אני אוהבת לחקות מבטאים, גם למדתי פולנית בדואולינגו. אי אפשר רק ללמוד מבטא, את צריכה לדעת כמה מילים. אני ידעתי להגיד 'רוצה תפוח?'".
ואיך היה על הסט?
"זה היה תהליך שעברתי ביחד עם אבי, כי אני אוהבת לשלוט בגוף ברמה של מתי להזיז את הגבה, ואז אבי צעק 'קאט', התקרב אליי ואמר לי 'אל תשחקי, פשוט תהיי'. המשפט הקטן הזה הקפיץ אותי משחקית, זה היה שיעור. פשוט להיות. זו מתנה שהוא נתן לי שממשיכה ללכת איתי. אבי לא דוחף אותך, הוא צועד איתך ביחד מסע, אני אתן לו את חיי אם הוא יבקש. התהליך שעברתי איתו, כל החוויה הזאת הייתה מהמיוחדות בחיים שלי, אני בת מזל עם כל הדמויות ששיחקתי. יוצא לי לעשות תפקידים כל כך שונים".
ועכשיו את הולכת לשחק את יוליה.
"אמרתי לבמאית שהיא טועה בליהוק. רוב האינטרפרטציות שעשו שלה הן של בנות שהן נורא בנות, מצחקקות, עדינות. זו לא אני. אבל עכשיו אני מאוד אוהבת את יוליה, מאוד מבינה מי אני בתוכה".
יש לך חשש גם מביקורת חיצונית על ליהוק יוליה "לא טיפוסית"?
"לא, כי אני היום מבינה מי זו יוליה, ואני לגמרי בטוחה בה. ותודה לאל אף פעם לא נתקעתי באיזשהו טייפ קאסט, אני תמיד אומרת תודה שאני יכולה להיות גם יפה וגם מכוערת, אין לי את היופי האבסולוטי הזה, בכלל לקח לי המון המון המון זמן להגיד שאני יפה. תשמעי, בתעשייה החמודה הזאת זה לא קל להרגיש יפה בעיקר כשאנשים אומרים לך דברים, שמורידים לך את הביטחון העצמי מאוד. ואת צריכה להחזיק בידיעה שאת יפה כי את יפה מבפנים, אני לא צריכה להיראות כמו מישהי או להיות משהו. כן, יש לי חברות פי מיליון יותר יפות ממני, אין לי יופי עוצר נשימה, אני לא איזה יפהפייה גדולה, אבל כיף איתי. לא הייתי רוצה להיראות אחרת".
איך הורידו לך את הביטחון?
"אמרו לי שאני צריכה לרדת במשקל כשהייתי ילדה בת 15. מי אומר דבר כזה? השתגענו? זה מטורף בעיניי".
האמירות האלה חילחלו?
"התבגרתי והמשקל ירד באופן טבעי. ושם הייתה הבעיה היותר גדולה בעיניי - פתאום קיבלתי מלא מחמאות, וזה שבר לי את הלב, אז התחלתי לתהות אם זה הערך שלי? אז מה, עכשיו אני צריכה לרדת עוד? וזה כל כך לא זה. זה רק מכניס ללופ, ואני יכולה לחתום לך שגם אם הייתי היום 14 קילו יותר, עדיין הייתי מקבלת את אותם תפקידים, אני יכולה לחתום לך על זה. כי זה לא על המשקל. אני לא רוצה לעבוד עם מי שילהק לפי הסטיגמה והמשקל, אני רוצה לעשות את התפקידים שאני עושה עכשיו ולא רוצה להיות היפיופה שמאנפפת. אני לא אהיה הדמות הזאת".
שיעור בחמלה
היא לא באמת צריכה להצהיר על זה. שיחה אחת קצרה עם רוט וברור כשמש שהיא לא הדמות הזאת. היום היא עומלת על מחזה חדש שכתבה ביחד עם תום ווליניץ, מונודרמה על תקיפה מינית. בינתיים היא ליהקה לתפקיד הראשי, לתפקיד התוקף, את בן זוגה ניר. "המחזה הוא מנקודת המבט של התוקף, זה על שטח אפור, אבל זה בעצם על זה שהוא לא מבין את המילה 'לא'. מישהו שמגלה שמי שהוא מאוהב בה עברה תקיפה מינית והוא חוקר כדי לגלות מי זה, ובסוף הוא מבין שזה הוא עצמו".
הכתיבה מגיעה ממקום אישי?
קרו לי דברים, יש דברים שהם יותר חד-משמעיים, היה ניצב בהפקה ששיחקתי בה שנגע בי באופן לא הולם. זה היה חד משמעי, אבל זו לא הייתה טראומה, ואז אמרתי 'מה, בגלל הדבר הזה אני אתלונן עליו ואהרוס למישהו את החיים?'. אבל הבנתי שאסור שהאיש הזה יהיה על סטים וטיפלו בו, וגילו שהוא עשה עוד דברים. בעיניי דווקא האפורים הם יותר קשים להתמודדות. כמו כשהייתי בת 14 והיה לי חבר, ואני ניסיתי להגיד 'לא', אבל לא בדיוק הצלחתי, והאשמתי את עצמי הרבה זמן. זו חוויה מאוד מצלקת, פתאום את לא בטוחה באמת של עצמך. אמרתי 'לא' אבל זה כן קרה, אז אולי כן רציתי? נכנסתי ללופ".
זו אחת החוויות שאני בטוחה שהרבה מאוד נשים יוכלו להזדהות איתה, וזה נושא שחשוב להציף. אבל למה ללהק את בן הזוג שלך לתפקיד התוקף?
"הבחור הזה הוא מקסים, הוא אוהב אותה, הוא רוצה לעזור לה, הוא לא מבין מה הוא עשה. הוא פשוט רואה רק את עצמו. אני מספרת את זה במיוחד מנקודת המבט שלו ובכוונה הגשנו את זה לתיאטרון ילדים ונוער, כי אנחנו רוצים שבני נוער יראו את זה ויבינו מה זה 'לא'".
התעמתת עם אותו בחור מגיל 14?
"הוא התקשר אליי אחרי שנתיים, הוא פתאום הבין ואמר שהוא זוכר אחורה, וסלחתי לו. זה לא חובה לסלוח, אבל לי זה עשה טוב. ואני גם מאמינה שזה מה שמתקן. נגיד ארז דריגס אומר 'אני הייתי חולה, אני הייתי לא בסדר, אני לוקח אחריות מלאה' ועדיין לא מקבלים אותו. הוא מעביר פה שיעור טוב, לא של הדברים שהוא עשה בהתחלה, אבל ההתנצלות שלו מראה שאנחנו בכיוון הנכון, שיש עקומת שיפור ולמידה, שיש תהליך. אנחנו צריכים לסקול את איבגי, לא את ארז. זה בן אדם שראה את האופציה לתיקון. אני לא אומרת שהבנות שנפגעו ממנו צריכות לסלוח לו, אבל אם אנחנו כחברה לא נסלח לו, זה עלול לגרום ליותר נזק בעיניי".
תסבירי.
"צריך לחנך לדיאלוג מיני בריא. אותי העיפו מהכיתה בשיעור חינוך מיני כי אמרתי משהו על ציצים או על מחזור, אבל זה שיעור מיני, זה המקום לדבר, לא? אבל אסור. כי הכל סביב סקס נחשב בוטה. אם יהיה דיאלוג פתוח ובריא, נוכל לדעת איפה הדברים הלא בריאים. זה אמור להתחיל בחינוך. כשילדה בגן באה לאמא ואומרת 'אמא, תומר הרביץ לי' ואמא שלה אומרת 'זה סימן שהוא אוהב אותך'. שם הבעיה. הבעיה מתחילה באמא של תומר שלא אומרת לו 'אל תרביץ'. כדי לשנות את מה שקורה בעולם, מכיתה א' צריך שיעורי חמלה. לא רק על התחום הזה, אלא על גזענות, על בריונות, על הילדה המוזרה שמעיפים אותה מהכיתה. ככה מתקנים חברה".
נראה שגנים של שרת חינוך זורמים בעורקים.
"אם שרת החינוך תקרא את זה ותרים את זה ומעכשיו יהיו שיעורי חמלה, אני אהיה מאוד גאה בי".
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: אלין כהן | איפור: רועי אוחיון | שיער: קובי קלדרון | ע' צלם: רונן חריסטופורוב | הפקה: רותם פנחס