יום שישי בערב בכניסה למועדון המנליק בתל אביב. ארבעה מאבטחים בוהים בנו, ממאנים להוריד את השרשרת המפרידה בינינו לבינם.
"זה מועדון המנליק?", אני שואלת ברוסית.
"כן", עונה הגבוה שבחבורה, "אבל זה מועדון אתיופי".
"אז אסור להיכנס?"
"מותר", הוא עונה מופתע כאילו התעורר הרגע מחלום, מרים סוף סוף את השרשרת ומאפשר לנו להיכנס. ארבעת הגברים דוברי הרוסית ממשיכים ללוות אותנו במבטיהם.
המנליק הוא אחד המועדונים הוותיקים במתחם המועדונים הסמוך לרחוב המסגר בתל אביב, הוא קרוי על שם מלך אתיופיה, שעל פי המסורת היה בנם המשותף של המלך שלמה והמלכה שבא. מנגנים בו בעיקר מוזיקה אתיופית, ורוב המבלים הם ממוצא אתיופי. אנחנו עולים במדרגות ונכנסים אל הרחבה האפלולית, שלא מזכירה בשום דבר את המועדונים המפונפנים של מרכז העיר. רחבת הריקודים הגדולה ריקה עדיין, מוקפת בשולחנות ובספות, והצעירים שיושבים שם שותים ומדברים ביניהם, מחכים שיתמלא להופעה שתתחיל עוד מעט. הערב זו תהיה הזמרת האתיופית הידועה הלימה אבדורחמאן, שהגיעה לישראל לסיבוב הופעות קצר.
בינתיים, זוג מאוהב רוקד לבדו לצלילי רגאיי (רגאי אתיופי), משלב תנועות מריקוד אתיופי מסורתי ומסכי טלוויזיה מקרינים קליפים של אמנים אתיופים. ב-02:00 אבדורחמאן עולה. עומד לצדה כל העת הסקסופוניסט אבטה בריהון, שהיה נגן ג'ז מצליח עוד באתיופיה ואף הופיע פעם בפני הרודן הצפון קוריאני קים איל-סונג. בשנת 99' עלה בריהון לישראל, אך נאלץ לעבוד במשך שנים בניקיונות, מה שמנע ממנו שעות אימונים יקרות ואף פגע בכריות אצבעותיו.
אחר כך, בחדר ההנהלה שמשמש גם חדר הלבשה מאולתר, חברותיה של אבדורחמאן – ישראליות שעלו לארץ לפני למעלה מ-20 שנה – עוזרות לה להחליף שמלה לקראת החלק השני של ההופעה. "אתם נהנים כאן?", שואלת אותי אחת מהן, ומיד מוסיפה: "אצלנו הכי כיף. יש לנו את המוזיקה שלנו ואת הקהילה שלנו, ואני לא אעמוד שעות בתור בכניסה לאיזה מועדון, ואחכה לעבור סלקציה, רק בשביל להרגיש שייכת. יש לנו הכול משלנו ולא צריך טובות".
המנליק הוא אמנם מועדון ותיק, אבל הוא לא היחיד בסצנה האתיופית. הוא ודומיו מציעים לצעירים בני העדה מקום שבו לא יצטרכו להתמודד עם סלקציה משפילה, וגם, ואולי בעיקר, גישה לתרבות ולמוזיקה האתיופיות. במשך שנים ארוכות צעירים ממוצא אתיופי נמלטו מתרבות האֵם מתוך תקווה שהדבר יעזור להם להיחשב כישראלים לכל דבר. את העניין המחודש בה, אחרי שנים של שכחה והשכחה, הציתו המחאות הגדולות של השנים האחרונות – תחילה ב-2012, בעקבות סירוב של ועדי הבתים בקרית מלאכי למכור דירות למשפחות ממוצא אתיופי, ובהמשך ב-2015, בתגובה לסרטון שבו נראו שוטרים מכים את החייל דמאס פיקדה.
בשנים אחרונות יש בישראל פריחה גדולה של תרבות אתיופית. כמו המועדונים למוזיקה אתיופית, יש גם בום של מסעדות של מאכלי העדה; נפתחים קורסים לאמהרית ובתי ספר לריקוד מסורתי שאליהם נשלחים ילדים קטנים כדי ללמוד לרקוד "כמו שסבא וסבתא רקדו"; ויש צעירים שאפילו לומדים להיות קייסים – כוהני דת אתיופים מסורתיים, שהרבנות בישראל אינה מקבלת את סמכותם הרבנית כבר עשרות שנים. עובדה זו דוחפת רבים מבני העדה גם להתחתן בטקס המסורתי האתיופי, ולא ברבנות, זו שממילא הטילה כל השנים ספק ביהדותם. או כמו שאומר אבישי צגהון ברוך, בן 34, פעיל חברתי ובמאי טלויזיה וקולנוע: "פתאום הבנו שיש לנו תרבות שהיא אחת העתיקות בעולם ואנחנו לא מתביישים בה".
צבע העור משנה את כל התמונה
שני קילומטרים וחצי בקו אווירי ממתחם המועדונים של רחוב המסגר, בסמוך למסעדת תאודורוס האתיופית, במעלה רחוב אלנבי, יושבת חבורת בני נוער ממוצא אתיופי. הם מדברים ביניהם, ובין המלים שעפות האוזן מאתרת מדי פעם גם אמהרית. זה משך את תשומת לבי. זכרתי מנעוריי באשדוד, שעברו עלי בסמיכות לקהילה אתיופית גדולה, שצעירי העדה מקפידים כמעט תמיד לדבר אך ורק בעברית, אפילו עם הוריהם המתקשים עם השפה. זכרתי את חבורת הנערים שהעדיפה לדבר באנגלית, במבטא כבד, וכששאלו אותם לפשר הדבר ענו שהם מארצות הברית.
"הקהילה האתיופית היא קהילה מאוד אוראלית: הכול אצלה מועבר דרך דיבור", אומרת מיכל אברה, מנכ"לית עמותת פידל (המושג המקביל ל"אל"ף-בי"ת" בשפה האמהרית), עמותה לחינוך ושילוב חברתי ליוצאי אתיופיה בישראל. "יש מעט מקורות כתובים ולכן המסורת, ההיסטוריה, הניבים והפתגמים עברו מדור לדור, בעל פה. אבל בארץ אמרו לקהילה הזאת שהיא צריכה להפסיק לדבר בשפה שלה, וכך התהליך של העברת הנכסים התרבותיים שלנו נקטע באופן מאוד חד. זה יצר הפרדה בין הצעירים לילדים: הדור הצעיר גדל להיות דובר עברית ולא שמר על הנכסים של הקהילה, ולעומת זאת ההורים נשארו ללא יכולת להעביר להם את המורשת כי הם לא דיברו אמהרית. זה יצר ניתוק רגשי בין ההורים לילדים, ניתוק תרבותי".
אנחנו רואים תהליך דומה שוב ושוב בהיסטוריה של ישראל. זה התחיל בראשית ימי הציונות, עם המצאת היהודי החדש, אותו צבר שהונגד ליהודי הגלותי – דובר עברית בלבד, עובד אדמה חסון, לוחם. וזה המשיך אחרי הקמת מדינת ישראל, עם הפיכת צה"ל ל"כור היתוך", כמשנתו של בן גוריון, שאליו משליכים את בני כל העדות והמוצאים, ומקבלים בסוף התהליך תוצרת דומה – ישראלי חַלָק שסימני ההיסטוריה והמסורת מהן הגיע הועלמו. כך, דווקא המדינה המתפארת בקיבוץ גלויות, ניסתה לאורך השנים, ועודנה מנסה, להפוך את כל תושביה לנטולי סממנים תרבותיים מארצות מוצאם.
כשהמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק נשמע משוחח עם חבר ביידיש וננזף, מיד השיב לנוזף בעברית צחה: "לך לעזאזל". אבל בניגוד אליו, מרבית העולים, בעיקר אלה שהגיעו כילדים, אכן מיהרו להחליף את שפת אמם בשפה החדשה. והניתוק מהשפה יוצר במקרים רבים גם ניתוק מהתרבות, מהמסורת, מההיסטוריה, וכאמור – אף מהמשפחה.
עדוֹת רבות בישראל עברו את התהליך הזה, אבל בין המקרה של כל אחת ואחת מהן לבין המקרה של היהודים האתיופים יש הבדל אחד בולט: צבע העור. הוא "מסגיר" את היהודים האתיופים, והופך גם את ילידי הארץ למהגרים נצחיים בעל כורחם.
"יש הבדל משמעותי ביני לבינך", אומר לי צגהון ברוך, שארגן את פסטיבל הקולנוע החברתי בלוד והיה ממקימי דף הפייסבוק החברתי 'אוטופיה שלי', "אני לא יכול לברוח מהאתיופיות שלי. כשהיינו ילדים, בתיכון, רבים מאיתנו התכחשו לכל סממן תרבותי. אמרו שאנג'רה (מאכל אתיופי מסורתי) זה מגעיל, סרבו לדבר אמהרית, אמרו שהצבע שלהם לא משחק תפקיד, וכך חשבו שהם יהיו שווים. אבל הצבע משחק תפקיד ועוד איך. זאת בריחה מעצמך בזמן שאתה לא באמת יכול לברוח מעצמך".
"נולדתי בישראל, אבל הרגשתי שייכת כשהיינו חודשיים באתיופיה בפעם הראשונה, כאילו אני במקום שלי", אומרת בתאל אסרס, 17, מרחובות שמאז אותו ביקור נסעה לאתיופיה עוד שבעה פעמים. בפייסבוק שלה בסעיף from כתוב אדיס אבבה, אתיופיה, "רק אחרי הביקור הזה הבנתי שעליי להפסיק לנסות להיות שייכת. לפני כן הייתי קונה קרמים מסריחים להבהרת העור, מנסה להחליק את שיערי. הפסקתי עם כל אלה והחלטתי להתמקד בדברים אחרים".
מה הפתרון?
"הפתרון לא צריך להיות עוד כסף למאות העמותות שקמו להן כשבראשן עומדים אנשים שלא קשורים באמת לקהילה. הפתרון צריך להיות כזה שבמערכת החינוך ילמדו את כל הילדים על יהדות אתיופיה. ברגע שהתרבות שלנו תהיה לגטימית, רבים יפסיקו להרגיש לא שייכים. רק כשהחברה הגזענית שלנו תלמד לקבל מגוון הזהויות שיש כאן אנחנו נרגיש ישראלים".
"כשהמפכ"ל אומר 'מהגרים' הוא מתכוון לשחורים"
המפנה הגיע במחאת 2015. "היא גרמה לכך שצעירי העדה התעוררו פתאום ואמרו לעצמם, למה אנחנו צריכים להשתלב בחברה שדורשת מאיתנו למחוק את הזהות שלנו?", מסביר אמלק אלין אבבה, 30, שחקן ופעיל חברתי המעביר סדנאות צחוק "סאקו" בעברית ואמהרית. "המחאה עוררה את כולנו – גם מי שלא השתתף בהפגנות – לבחון את עצמנו, לחקור את השורשים שלנו, את התרבות ממנה באנו. לכן רבים בוחרים לחזור לשפה, למוזיקה, לאוכל ולריקודים".
צעירים רבים מבני העדה הבינו סביב המחאה את הכוח של השונוּת דווקא. "כשהייתה ההפגנה נגד האלימות המשטרתית, הרגשתי חובה ללכת. הייתי אז בת 14, ושם פתאום הרגשתי שייכת. הרגשתי הרבה פחות בולטת וחשופה – כאילו מצאתי משפחה גדולה של אנשים כמוני", מספרת ג'ני, נערה בת 17, בת לאם עולה מאתיופיה ואב ממוצא רומני. "רבים בבית הספר שלי לא ידעו שאני חצי אתיופית והמחאה נתנה לי את האומץ להיחשף. התחלתי לחקור את החלק הזה בזהות שלי, העברתי בבית הספר שיעור על התרבות של העדה שלי, סיפרתי את הסיפור של המשפחה שלי. הפסקתי להתבייש. הפסקתי להחליק את השיער ולפחד מהשמש, התחלתי ללבוש קצת מהבגדים המסורתיים של סבתא שלי. אני מוזיקאית, סקסופוניסטית, וקודם לכן לא אהבתי מוזיקה אתיופית; בשנה האחרונה זה השתנה".
המאורעות האחרונים הובילו לכך שלפני חודשים בודדים 15 חיילי מילואים מהעדה האתיופית חתמו על מכתב בו הם מסרבים להמשיך למלא את חובתם. בין החותמים גם אבישי צגהון ברוך, רב סרן במילואים. "אנו יוצאי אתיופיה, אזרחי ישראל מן המניין כבר מראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, שאז נחתם לראשונה חוזה רשמי בינינו לבין המדינה. בראשית עלייתנו, המדינה חגגה את שנת העצמאות ה-33 שלה, ומאז ועד היום חלפו 35 שנים. לפיכך, אנו אזרחים בישראל יותר ממחצית חייה של המדינה, ורובנו נולדנו וגדלנו בה אנחנו רואים בישראל כבית שלנו וממלאים אחר כל חובותינו האזרחיות. עם כל זאת, ההיסטוריה של יחסי אזרח-מדינה שבינינו חושפת שהמדינה מתקשה לראות בנו אזרחים שווים, ופועלת מתוך גזענות שיטתית וממוסדת, החל ברמת המדיניות במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות ועד לפרקטיקות גזעניות ביום יום" מפרט המכתב. "מאסנו בדרישת המדינה מאתנו להמשיך ולקיים את החוזה לפיו אנו אזרחים בעלי חובות, אך לאזרחים שווי זכויות", כך הוא מסתיים. "את חוסר הנחת שלנו אנחנו מביעים במעשים מאורגנים של מרי אזרחי, שהראשון שבהם יהיה הימנעות מהתייצבות לשירות מילואים. אנו קוראים לאחינו ואחיותינו להצטרף אלינו ולהתנגד לאי הצדק המתמשך נגד הקהילה".
על פצע הדחייה הנחית השבוע מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך מכה נוספת; הוא נשאל בכנס לשכת עורכי הדין על אלימות משטרתית כלפי אתיופים וענה – "בכל המחקרים הקרימינולוגים בעולם מוכח שמהגרים מעורבים יותר בפשיעה מאשר אחרים, זה לא צריך להפתיע. בנוסף, בכל המחקרים מוכח שצעירים מעורבים יותר בפשיעה. כאשר שני הדברים האלה מתלכדים ביחד, נוצר מצב שקהילה מסוימת מעורבת בפשיעה. זה היה בכל העליות". הדברים היו מכה כואבת נוספת על הפצע הפתוח של הצעירים האתיופים. "רוני אלשיך הוא מהגר בדיוק כמוני", אומר צגהון ברוך. "מדינת ישראל היא מדינת מהגרים, מדוע רק אנחנו בעייתיים עבור אלשיך? האתיופים נמצאים כאן משנות ה-80. אחריהם הגיעו לארץ עולים ברית המועצות, וארצות הברית, דרום אמריקה, צרפת. אותם הוא לא מזכיר. למה? כי הכוונה האמיתית שלו היא שאנחנו לא מהגרים אלא שחורים מבחינתו כשהוא אומר מהגרים הוא אומר צבע. שיגיד את זה בקול רם. היו אנשים שלא הבינו למה אנחנו יוצאים להפגנות. הנה התשובה".
"אלה השמות שלנו. אתם תצטרכו לשבור את השיניים"
בטיילת, לא רחוק ממסעדת תאודורוס, יושבת חבורת נערים אחרת, לבושה כולה בסגנון היפ-הופ. לידה ניצבים מערכת סטריאו קטנה ושוטר שעומד נבוך משהו. הנערים לא עשו שום דבר לא בסדר כמובן; הוא פשוט עצר לידם מתוך הרגל. ראיתי את המחזה הזה אינספור פעמים בימי חיי. אבל אותי דווקא מעניינת הבחירה של אותם נערים לאמץ את התרבות האמריקאית הזאת. חולצות הפוטבול הרחבות, הראסטות, הבאסים שבוקעים מהרמקולים. זו תופעה שרחוקה מלהיות חדשה – גם אותה זכרתי משנות התשעים – אבל זה לא עושה אותה מעניינת פחות.
"מה התשובה? זה פשוט", מסביר לי אבישי צגהון ברוך, "ילד שעלה מאתיופיה בגיל שנתיים, אין לו מושג מה זה אתיופיה, רק מסיפורים ואולי מהטלוויזיה. הוא לא מכיר את השפה, את התרבות. הוא גדל בחברה ישראלית עד שיום אחד הוא סופג דחייה ושומע את המלה 'כושי'. אז הוא מרגיש בפעם הראשונה בחיים שלו תלוש. לכן הוא מאמץ את הזהות שהכי קרובה אליו, זהות שגם היא שחורה אבל בו זמנית היא גם זהות קולית – של תרבות ההיפ-הופ, או הרגאיי".
"בר רפאלי ואייל גולן לא יכולים להיות מודלים לחיקוי עבור האתיופים", אומר יוהנס אזנאו, בן 32, אזנאו הוא פעיל חברתי, בעלים של סוכנות דוגמנות לקידום כהי עור בתעשיית הבידור, מורה לריקוד, ובנוסף הוא פתח עם אבבה מולועלם את בית הספר "אנמר" - נלמד - ללימודי השפה האמהרית. "לכן הצעירים מצאו את המודלים באמנים אפרו-אמריקאים או רגאיי ששרו מחאה, תסכול, שבאו מהגטאות בדיוק כמוהם; הרי גם אותם ואת המשפחות שלהם המדינה מיקמה בגטאות. ההזדהות הזאת נובעת מהגזענות של הממסד ושל הציבור הישראלי, שרק מחריפה, אבל להערכתי החיקויים האלה דווקא הולכים ופוחתים".
החיקויים הללו פוחתים משום שהעדה כבר לא מחפשת את מוקדי ההזדהות מעבר לים; הם נמצאים בין שורותיה. את הסיפור הזה של חזרתה לשורשיה אפשר לסכם במלה אחת: אמיה. אמיה טגה, שחקן מכבי נתניה בכדורגל, שנקרא אמיר לפני שחזר לשם המקורי, הקפיד להעלות את מצוקת האתיופים לסדר היום ולאחרונה אף נקנס על ידי ההתאחדות אחרי שלבש על כר הדשא חולצה שקראה לשחרורו של אברה מנגיסטו משבי חמאס בעזה ולחקירת מותו של יוסף סלמסה, שהוכה על ידי שוטרים. טגה, שמעבר למצפון ואג'נדה גם מצטיין במחוות יצירתיות, שילם במחאה את מלוא הקנס, בסכום 750 שקל, במטבעות של עשר אגורות.
"יש דור שהתחנך וגדל פה ומכיר את המערכת והוא לא מוכן יותר לספוג מכות של גזענות. אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום", אומרת מיכל אברה, "החזרה אל השמות המקוריים היא אמירה שאין פה יותר שולט ונשלט, אנחנו אדונים לעצמנו ומחליטים מה טוב לנו. אתם תצטרכו לשבור את השיניים. המחאה פתחה פצעים, אבל היא גרמה להתעוררות של כל מה שהיה חבוי וסגור, כל מה שהיה לנו קשה להוציא מול החברה הישראלית המאוד אגרסיבית".
אבל לפעמים, ממש כמו בסיפור המקביל, זה על העלייה הרוסית, תחושות הזרות והגזענות לא מתועלות להעמקת המעורבות ולמאבק חברתי, אלא לרצון בוער לעזוב – די ברור לאן. צעירים רבים ממוצא רוסי היגרו בשנים האחרונות למוסקבה; לצעירים ממוצא אתיופי, גם אם לא רבים בינתיים, יש את אדיס אבבה. צ'לצ'או מהרטו בן ה-34 חי כבר שנתיים באדיס, שם הקים אקדמיה לכדורגל הכוללת 300 ילדים – כולם מהשכבות החלשות ביותר – יתומים, עניים, רעבים – מעדות ודתות שונות. הוא הקים את בית הספר מכספו, שאזל בינתיים, ובימים אלה מנסה לגייס לו תרומות. "מיציתי את ישראל", אומר מהרטו, "אין לי יותר סבלנות להרגיש לא שייך במדינה שאמורה להיות הבית שלי. מדינה שבה לא נותנים לך לעשות את מה שאתה אוהב".
מהרטו, שבישראל היה שחקן כדורגל, ניסה לאחר סיום הקריירה המקצוענית לפתוח בארץ בית ספר דומה. הוא פנה וביקש ונלחם, אך בסופו של דבר התייאש ונסע לאתיופיה. דווקא שם גילה שאין זו אגדה. "אני מלמד את הילדים לחיות כבני אדם ולא משנה הדת שלהם, מה שמשנה זה שתהיה להם דרך ארץ".
ספר לי היכן כן משנה הדת, או צבע העור?
"כולם יודעים על הגזענות בארץ. אפילו כאן. יש לי חבר שיש לו עסקים באתיופיה. יום אחד עצר אותו שוטר תנועה, ביקש לראות את הרישיון והוא הראה לו רישיון ישראלי. השוטר ראה את זה ואמר לו: 'סע, את משוחרר. מספיק אתם סובלים בישראל מהשוטרים'".
צעירים רבים מהעדה האתיופית גם עושים בשנים האחרונות טיולי שורשים. "זאת חוויה משוגעת", אומר דניאל, עיתונאי בן 26. "כי זאת חוויה של נורמליות. בישראל אתה לא מרגיש נורמלי. פתאום מצאתי את עצמי אומר משפטים באמהרית, שפה שחשבתי ששכחתי. עד אז התנהגתי כמישהו שלא יודע אמהרית בכלל". ג'ני, הסקסופוניסטית בת ה-16, באה ממשפחה מיוחסת – סבא שלה היה שר בממשלת אתיופיה, והיא מנסה לשכנע את הוריה לאפשר לה לנסוע לבקר שם, "אבל", היא מוסיפה, "אני מפחדת שארגיש שייכת יותר לשם מאשר למקום שבו נולדתי".