פה בדיוק אני אמור להיות

בן בן ברוך לא מסוגל לדבר על סקס. כשאני שואל אותו על מה הוא לא ידבר אף פעם בהופעה, הוא מגמגם עד שאני מבין. "כשהתחלתי, ניסיתי לספר בדיחות על זה, בחנתי את הגבולות, וזה לא היה אני", הוא מסביר. "לאט-לאט ניקיתי את הטראש, ופתאום הרגשתי יותר אני. רציתי מופע שארגיש בנוח להזמין אליו את ההורים שלי".

אז אין גם סיפורים על סמים?
"מעולם לא עשיתי סמים".

במופע שלך מ-2019 אתה מספר שהילדה שלך קראה לך "קוקסינל אחושרמוטה". לא ממש מילים שמתאימות למופע "נקי".
"כן. בשלוש השנים שעברו מאז, המילה קוקסינל קיבלה תפנית. עכשיו המילה הזאת צורמת לי. הומור זה עונתי, מה שהיום פוגע לא פגע אתמול. ואחושרמוטה? צודק, אז לא, המופע שלי לא מתאים לילדים. אבל ביחס לכל ההופעות במדינה – ההופעה שלי הכי נקייה".

מה הכוונה?
"נקי זה לא לרדת על הקהל, זה מאוד חשוב לי, בעיניי זה לא חלק מסטנד-אפ. אני לא רוצה להביך את הקהל. פעם הייתי עם אשתי בהופעה של איזה סטנדאפיסט, ולאורך כל ההופעה היה לי לא נוח. אני רוצה שהקהל שלי ירגיש בנוח, ואני משתדל שלא להשתמש בשפה בוטה. אבל אני גם בוחן את הקהל שלי. מול חבר'ה צעירים ייצאו קצת יותר קללות, ובהופעה במקום מסורתי יותר, קצת פחות".

ההורים שלך מרגישים בנוח בהופעות שלך?
"לגמרי. ההורים שלי מסורתיים, וכמוהם יש לא מעט דתיים שאני מופיע לפניהם. גם הם וגם חילוניים נהנים".

איך אתה מגדיר את עצמך מבחינת דת?
"אני לובש ציצית, מניח תפילין וגם הולך לפעמים לבית כנסת. בעבר שיחקתי כדורגל בשבתות, אבל מאז שהתחתנתי ועזבתי את הכדורגל התחלתי לשמור שבת. תמיד רציתי את זה. אלוהים נותן לי הרבה דברים טובים וזו הדרך שלי להגיד לו תודה. אני גם רוב היום עם כיפה".

אבל אתה מופיע בלי כיפה.
"כן, כי כיפה זה מקטלג, זה משייך למגזר הדתי. אני חושב שאני עושה קידוש השם יותר טוב בלי כיפה מאשר אם אני חובש כיפה ושם איקס על אוכלוסייה שלמה".

זה נשמע שאתה צריך לוותר על משהו שאתה מאמין בו.
"כשלא היו לי הופעות בקורונה הייתי כל היום עם כיפה וציציות בחוץ. ואז, בין הגלים, כשהיו הופעות, היה לי איזשהו מאבק פנימי עם להוריד את הכיפה. היום אני שלם. זה נשמע קלישאה אבל יש לי את הקשר שלי עם בורא עולם, ובסוף קשה להיתפס כסטנדאפיסט של כולם כשאתה עם כיפה".

אמרתי "יאללה, נעלה עם מופע משלי"

עד לפני עשר שנים ניהל בן ברוך חברה בתחום הביטוח ושמה מגדלור, שאותה הקים עם השותף שלו, יוסי ארביב. היה לו פרופיל לינקדאין עם חולצה מכופתרת והכל. לצד זה, בן ברוך השתדל להופיע כמה שיותר. "במשך ארבע שנים הופעתי על במות פתוחות", הוא נזכר. "עד שהרגשתי מוכן ואמרתי 'יאללה, נעלה עם מופע משלי'".

ההופעה הראשונה הייתה טובה?
"ממש לא. האמרגן שלי לקח אולם גדול מדי, 330 איש, הגיעו איזה 170 – יותר מחצי מהם היו חברים, מוזמנים. הלך חלש, אבל זה לא שבר אותי. זאת הייתה אבן בוחן, אם אעזוב את העבודה שלי בשביל הסטנד-אפ. ובמקום להחליט שאני לוקח צעד אחורה, חוזר לבמות קטנות, או פשוט מוותר, אמרתי לאמרגן שלי שאנחנו מתחילים לעשות במות. לקחתי כל אולם שהיה".

מה זה "כל אולם"?
"למשל, שנתיים לתוך ההופעות לבד סגרו לי הופעה בהיכל התרבות נתניה. שבוע לפני כן הודיעו לי שכל הכרטיסים נמכרו. בדקתי באינטרנט וראיתי שזה אולם של 530 איש. עפתי על עצמי. אני והאמרגן הגענו בערב לאולם, והשומר בכלל לא שמע שיש לי הופעה. התעקשנו איתו שלא רק שיש הופעה, היא סולדאאוט. הוא התקשר להנהלה, התברר שהיא אכן סולדאאוט, אבל באיזה אולם משני. זה היה מרתף עם שפריץ כזה של שנות ה-80 על הקירות. צחקנו על עצמנו שחשבנו שכל כך מהר ההצלחה הגיעה. בעזרת השם, שלוש שנים אחר כך כבר מילאתי שם את האולם הראשי. עם הזמן ההופעות נהיו טובות יותר".

ההופעות אכן נהיו טובות יותר, עד כדי כך שהיום בן ברוך מציין עשור מאז פתח קופה בפעם הראשונה לבד, עם הופעה שתתקיים ב-23.6 באחד האולמות המכובדים בישראל – היכל התרבות בתל אביב, ובו 2,500 מקומות ישיבה. 

יש לא מעט סטנדאפיסטים שהתחילו במקביל אליך ולא הצליחו. לא כועסים עליך?
"אני רוצה להאמין שלא. אני חי בשלום עם כולם, בלי אינטריגות, וזה לא מובן מאליו. אני חושב שאני אהוב ומקובל על כולם, גם ב'קאמל', גם ב'פקטורי'. אף פעם לא בחשתי ברכילות, בדיבורים. ההצלחה שלי מגובה בהמון עבודה והמון הקרבה, להופיע כשיש לך ארבעה ילדים זה לא קל. אבל אף פעם לא דרכתי על אף אחד, לא מרפקתי מישהו בדרך למעלה. חיכיתי לתורי".

וגם קיבלת החלטות אמיצות בדרך. למשל להעלות ספיישל ליוטיוב.
"לא היה מקובל בישראל לשחרר מופע סטנד-אפ שלם לרשת. רציתי להיות הראשון ורציתי שזה יהיה שווה. ידעתי שאני הולך לשרוף שם בדיחות אז אם כבר הן יישרפו, שזה יקרה בדרך הכי מיוחדת שיש – במופע 360, שבו הקהל מקיף אותי מכל הכיוונים".

למה החלטת לעשות את זה ככה?
"ראיתי את לואי סי קיי וגם את ג'ים ג'פריס עושים את זה. וראיתי גם את אסף זמיר, שעשה הרצאה קטנטונת מול 150 איש שיושבים סביבו ב-360 מעלות. אז שכרנו את רדינג והקמנו במה עם מקום ל-750 איש מסביב".

ואיך היה?
"היה אדיר. אני זוכר שישבתי מאחורי הקלעים ולא ידעתי אם זה יעבוד. מה אם הקהל שאני מפנה את הגב אליו יאבד את הפאנץ', או אם הקהל שאני פונה אליו יתבלבל מהקהל שיושב מאחורי. הבנתי שעד שאני לא אספר את הבדיחה הראשונה – אני לא אדע. על הפאנץ' הראשון קיבלתי גל צחוק כזה שלא הכרתי, כאילו עד אז שמעתי צחוקים בסטריאו ופתאום היה סראונד".

רציתי לעשות את זה, ועשיתי

אותו מופע 360 צבר עד היום 1.6 מיליון צפיות ביוטיוב, ובן ברוך צבר גם רקורד טלוויזיוני בתוכניות כמו "צחוק מהמצב" ו"מלחמת המינים". ובכל זאת, כשאני מחפש עליו מידע, אני מגלה שאין לו ערך בוויקיפדיה. "איך עושים ערך בויקיפדיה? נכון מה שאמרו לי, שצריך להיות ויקיפד בשביל זה?".

לא, כל אחד יכול. בוויקיפדיה רק צריכים לאשר את הערך, ונראה לי שבמקרה שלך היו מאשרים.
"וואלה. תראה, ישבתי עם יואב גרוס כשחיפשתי סוכן והוא אמר לי, 'נראה שיש לך את כל החבילה, רק חסר לך אבק כוכבים מלמעלה'. אני מבין שאם הייתי מקבל החלטות אחרות, יכולתי להיות במקום אחר, אבל אני בן אדם מאמין, שחושב שהכל מלמעלה, הכל קורה כמו שצריך. אני ממש יודע שאם אנחנו יושבים פה ומדברים כשאני נמצא בסטטוס שאני נמצא בו, פה בדיוק אני אמור להיות".

אז הנה, בכל זאת, התחליף לוויקיפדיה: בן ברוך (40) נולד בחיפה, כשהיה תינוק עברה משפחתו לירושלים, שם גרו עד שהגיע לכיתה ב', ואז עברו לבת ים. "לא אהבתי את המעבר. לקח לי ארבע שנים להתאהב בעיר, אבל התאהבתי. לראיה, עד היום אני גר שם". 

היו מכות? סטריאוטיפים של בת ים?
"ממש לא. למדתי בבית ספר דתי, זה מקום יותר שמרני, אז יותר מקפידים שם, ופחות חשופים לתכנים שליליים. וגם קיבלתי חינוך טוב בבית. הייתי ילד טוב, לא הסתבכתי באלימות ולא עשיתי בעיות".

בצבא שירת במרכז אב"ך בצריפין, ובמקביל שיחק בליגה א' במכבי יפו בכדורגל, עד שנפצע בגיל 25 ("ראיתי שזה לא הולך למקום של קריירה. לא ככה חשבתי שזה יקרה, קיוויתי להגיע לסלטה ויגו"). לצד זה עשה תואר במנהל עסקים והתחיל לעבוד במכירות בחברת ביטוח. בהמשך הקים את מגדלור וגם ניהל אותה. "החברה גדלה מעבר לממדים שחשבנו. חמש חברות-בת, 160 עובדים. הרווחנו מהיום הראשון. החברה עדיין רצה חזק. דרך אגב, את המערכון 'מנש המוריד' שעשיתי כדי לקדם את המופע הבא, צילמתי במשרדים".

בזמן שעבד במגדלור, הופיע בבמות פתוחות. "הסטנד-אפ היה עמוק בלב. ראיתי המון סטנד-אפ מחו"ל, הלכתי לראות סטנד-אפ ב'קאמל', ב'בית ציוני אמריקה'. תמיד הייתי הכי מצחיק בכיתה, בתיכון, בחבר'ה. ברור שזה לא אותו דבר כמו לעלות על במה, אבל הלכתי על זה. אספתי חמש דקות של בדיחות, במהלך היום עבדתי, ובערב עשיתי במות פתוחות. אני זוכר יום שהייתי בו לחוץ מענייני עבודה, וקיבלתי טלפון שמישהו מסוכנות סברס ראה אותי מופיע ורוצה שאחתום אצלו. כל מה שהיה לי באותו יום לא עניין אותי. רק זה".

אז בגיל 30 החלטת שזהו, סטנד-אפ זה הכיוון, ועזבת הכל?
"להורים שלי זה היה נראה כמו עוד שיגעון שלי. עשיתי כל כך הרבה דברים בחיים שלי. מכרתי מלבי מהבית, ניגנתי על המון כלים. כשהתחלתי עם הסטנד-אפ אז הם דווקא היו רגועים, כי הייתי בעל חברה, ונשוי עם שני ילדים".

איך אתה הרגשת עם המהלך?
"מהשנייה שהתחלתי עם הסטנד-אפ הרגשתי שאני טוב. לא יודע מה זה בי, אולי הבגרות שלי. ראיתי חדשים שהתחילו כמוני, והם עוד לא היו מגובשים כבני אדם. אני באתי ממקום מאוד יציב. לא ידעתי שבעוד עשר שנים אני אמלא אולמות. בשלבים הראשונים אפילו שאלתי חבר מה המטרה, למה אנחנו עושים במות פתוחות. הוא הסתכל עליי המום והסביר לי שהמטרה היא שיהיה לך מופע שלם, לסגור הופעות, לעשות כסף. אשכרה לא ידעתי שזה מקצוע, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה, ועשיתי".

בגרות אישית? זה מה שגרם לזה שאחרי  עשר שנים תהיה איפה שאתה?
"תמיד הייתי יותר מיושב. זה חינוך מהבית. אבא שלי היה איש עבודה, כל חייו קם מוקדם, זה מלמד אותך ועושה לך חשק לעשות כל דבר ברצינות". 

היום אתה כבר אבא בעצמך לארבעה ילדים. איך זה?
"אני מאוד אוהב את הילדים שלי. שקלנו אפילו לעשות ילד חמישי, ואז ראיתי ברחוב מישהו נאבק בעגלה והרגשתי שאין לי כוח לזה. אתה שואל את עצמך, 'מה אני מקבל חזרה?'. סתם, חיבוק אחד מהם שווה את הכל". 

אני לא קובי מידן

בן ברוך עבד קשה כדי להצליח, וכשלא האמינו בו, הוא לא היסס לפעול לבד. כך היה גם כשיצר את הסרטון הוויראלי שבו הוא מחקה את אסף גרניט. "האמרגן שלי, למשל, אמר לי שזה לא מעניין שאעשה חיקויים. אז עשיתי הכל לבד, צילמתי, הקלטתי קריינות, הוספתי כתוביות, הכל לבד. הייתי בדרך להופעה עם הלפטופ על הברכיים, ובלי אסטרטגיה באיזו שעה הכי טוב להעלות, או מה הכי נכון לכתוב בכותרת, פשוט העליתי את זה לפייסבוק. יצאתי מההופעה, והסרטון היה מפוצץ בתגובות, כל הטלפון הודעות, העוקבים קפצו לי פי שלושה. בפחות משעה היו 100 אלף צפיות ו-6,000 שיתופים. אחר כך האמרגן שלי לא הפסיק להראות את הסרטון לאנשים".

בן ברוך מעריץ את הקומיקאי קווין הארט, וכמוהו, תמיד מחפש את הדבר הבא ("אם כי הוא קצת מגזים. בן אדם צריך גם לנוח"). את הריאיון אנחנו מנהלים בסטודיו שהוא רכש, והפך אותו לאולפן שבו הוא מקליט את הפודקאסט המצולם שלו "המוג'ו של בן בן ברוך".

אבל למה מצולם? למה לא קלאסי, רק סאונד?
"לפני שנתיים היה לי פודקאסט בלי מצלמה. אחרי כמה תוכניות מישהו אמר לי לראות את הפודקאסט של ג'ו רוגן. ראיתי כמה צופים יש לו ואמרתי, 'וואלה, בא לי לעשות את זה'".

מה זה "את זה"? לראיין אנשים?
"לדבר עם אנשים, כן. יש לי עדיין בסופי שבוע מהדורה משלי לבד שבה אני מסכם את השבוע, אבל בשאר התוכניות אני מראיין, או יותר מנהל שיחה. אני לא מכין שאלות. ישבתי עם המשורר נועם חורב ואיכשהו הגענו לדבר על מצב האלימות בעפולה. השיחה יכולה לעוף לכל הכיוונים. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה, הרי אני לא מרוויח מזה כסף. אני אומר, כרגע אני באוניברסיטה של זה, לדעתי בעוד שנתיים זאת תהיה אחת התוכניות המשפיעות".

איך אתה בוחר מרואיינים?
"לפי מי שמעניין אותי".

באחת התוכניות האחרונות ראיינת את איתמר בן גביר. הוא מעניין אותך?
"תראה, כמעט כל האנשים מעניינים אותי, ומבחינת פוליטיקה יהיו דודי אמסלם, מרב מיכאלי. עופר כסיף למשל לא יהיה, כי הוא קיצוני מדי בעיניי. נכון שגם איתמר בן גביר קיצוני, אבל לפני הפודקאסט הוא היה יותר רגוע".

יותר רגוע? בכל זאת הוא אומר בפודקאסט שלך שצריך לשרוף גני ילדים כתגובה על טיל.
"היו משפטים שאני לא מסכים איתם. לא ידעתי איך זה יהיה. הזמנתי אותו כי עניין אותי לשמוע איך בן אדם מגיע למצב שהוא כזה חדור מטרה. מישהו שמוכר את כל המשפחה שלו ונלחם בכזה חירוף נפש, איך מגיעים לזה?". 

לא בדיוק הצלחת לפרוץ את החומות שלו.
"תראה, אני לא קובי מידן. חשוב לי שתהיה אווירה מהנה. אני מאמין שמִפרק לפרק אני משתפשף".

אז מה עם איימן עודה, למשל? מעניין אותך לשמוע אותו?
"אין לי איזו אג'נדה לקחת הפודקאסט למקום פוליטי מדי. אם איימן עודה ירצה להתראיין, אולי יהיה מעניין לשמוע אותו. אני כן מבין שיש פה עוד עם שאנחנו חיים לצדו, והלוואי שיהיה פתרון שמקובל על שני העמים, אבל זה לא נראה ככה. בכל מקרה, אני חושב שאיימן עודה לא יכול לשנות את הדעות שלי, אולי הוא מעניין, אבל לא דחוף לי. הבלם טל בן חיים יותר מעניין אותי".

באופן כללי אתה לא חושש להביע דעות פוליטיות.
"אני טיפוס א-פוליטי. אני לא באמת מאמין לאף אחד בממשלה ולא באמת מאמין שיש למישהו שם השפעה. בנט היה יכול להיות זה שהביא את החיסונים וביבי היה יכול להיות זה שמתמודד עם המצב עכשיו, זה לא משנה. אבל כן, יש דברים שמעצבנים אותי. נגיד כשהיו המון אזעקות, אז העליתי פוסטים כועסים. אבל חוץ מאותם רגעים, אין לי כוח לזה, הכל חארטה. החדשות של היום יעטפו את הדגים של מחר וכל זה".

אילו עוד שאיפות אתה רוצה להגשים?
"אני רוצה להיות מוכר בכל בית בישראל, שההופעה המצולמת תישאר לעוד הרבה שנים, שנשב פה בעוד 20 שנה ונדבר על הספיישל החדש שלי. אולי גם אעשה איזה סיבוב הופעות בחו"ל. ואני רוצה גם לשחק. חוץ מזה, יש לי תסריט שכתבתי לפיצ'ר, שנמצא בשלב מתקדם, וגם יש את העניין עם הנגינה, כתבתי כבר כמה שירים. אבל החלום הכי גדול שלי תמיד יישאר שההופעות יהיו מלאות, ושהקהל יצחק".