לכל הכתבות בספיישל הוולנטיין שלנו
וולנטיין. אתם יכולים לשנוא אותו, אתם יכולים לאהוב אותו, אתם יכולים לספור כמה יהודים הוא רצח. אבל לעולם לא תצליחו להתחמק ממנו ובטח שלא מהקלישאות הנלוות אליו. למעשה, גם המחשבה כי וולנטיין הוא מזימה קפיטליסטית שנועדה לגרום לכם לרכוש שלל דובונים ולבבות משוקולד, היא קלישאה חבוטה בפני עצמה שכבר הופיעה בלא מעט סרטים רומנטיים, לרוב מפי רווקות בודדות שבסופו של דבר התחתנו עם הית' לדג'ר וגילו שהן בעצם חולות על יום האהבה.
טוב, לא הית' לדג'ר במצבו הנוכחי, זה בעיקר ירמז על כך שהן חולות בנקרופיליה, אבל הית' לדג'ר ב"עשרה דברים שאני שונאת אצלך", למשל.
עוד לפני שהפך לג'וקר ומת ממנת יתר, הפך לדג'ר לאחד הכוכבים הלוהטים בזכות הצ'יק פליק ההיסטרי, שבשיאו סיפק את אחת מהקלישאות הדלוחות ביותר של סרטים רומנטיים, אבל באופן כל כך נפלא שאי אפשר היה שלא לסלוח לו ופשוט להתאהב. לדג'ר פצח בשיר אהבה אל מול עיני אהובתו, ג'וליה סטיילס שבימים ההם עוד חשבה שתהיה לה קריירה, ולעיני כל התיכון.
בואו נודה שזה עבד "בעשרה דברים שאני שונאת אצלך" כי זה היה סרט מעולה, אבל כשזה קורה באופן קבוע ב"גלי" מתחשק לנו למות. פחות מפדחת מהשירה מול כולם, אבל לא בהרבה, היא ההנחה הקלישאתית לא פחות לפיה אם אתה אוהב באמת מישהו, אתה צריך להכריז על זה מול כל העולם, כמו ב"זמר החתונות", "27 שמלות" או טום קרוז קופץ על הספה אצל אופרה ווינפרי. ראינו איך זה נגמר.
קלישאה אהובה במיוחד היא סצנת המייקאובר הנפוצה כל כך בקומדיות רומנטיות. לרוב היא מגיעה בצורת מונטאז' שגורם לנו להרגיש שלהיות יפה זה הדבר הכי קל בעולם, ושבייסיקלי הדבר העיקרי שבחורה צריכה לעשות כדי להפוך מחנונית עם שפם לאן הת'אוויי, הוא להוריד משקפיים. בהצלחה עם זה. ועדיין, המונטאז'ים ב"קלולס" (המהפך של בריטני מרפי) וב"אישה יפה", ששניהם כמובן עיבוד ל"אילוף הסוררת", הם עדיין מהרגעים הקולנועיים האלמותיים.
אם כבר קלישאות שמבוססות על שקר, למה לא ללכת על אגדת הידידות-חברות? אהבה שמתחילה בגלל ידידות, כמו ב"הארי פגש את סאלי" או כל סרט עם ג'ניפר אניסטון, או בסרטים עכשוויים יותר – בעקבות יזיזות, כמו ב"ידידים פלוס", תחת שתי ההנחות הסותרות לפיהן תמיד צריך להתחתן עם החבר הכי טוב שלך, גם אם הוא מושך אותך כמו נמיה דרוסה, ותמיד צריך להתאהב בזה שיש לך איתו אחלה סקס, גם אם יש לו מנת משכל של שידת לילה. אל תתווכחו. הסרטים תמיד צודקים.
וחכו, עוד לא סיימנו. אם יש קלישאה שמסרבת להסתלק מחיינו, זאת הנשיקה בגשם. יכול להיות שהרגע הרומנטי הזה הוא בכלל חלק משת"פ נסתר של אולפני הסרטים עם איגוד רופאי האף-אוזן-גרון? אפשר ממש לדמיין את זוג האוהבים יושבים יחד בבית בסצנה הבאה, משתעלים בהרמוניה וחולקים ביניהם מרק עם חתיכות קלינקס. החיבה של יוצרי סרטים רומנטיים לסצנת הנשיקה הגדולה בגשם השוטף די ברורה: זה מצטלם נהדר. צמד אוהבים שלא נותן לשום דבר להפריע להם בדרך לממש את אהבתם כאן ועכשיו. אבל כל זה היה נכון בתקופות נאיביות יותר, בהן שפעות וחזירים לא הלכו יחד.
מי שמחכה לצניחה אקלימית כדי לצרפת את אהובתו, בטח גם ירוץ אחריה לשדה התעופה כשהיא תחליט לעזוב אותו לטובת לימודים בפריז. כי אם לשפוט לפי ההיגיון הפנימי של סרטים רומנטיים הדבר המוחלט ביותר בעולם הוא כרטיס טיסה. מחלה קשה? מוות? שטויות, האהבה מנצחת הכל. אבל נכונות לעלות על מטוס ולצאת ליעד מרוחק אחר זה הנאו אור נבר האולטימטיבי. פתאום ברגע הזה נופל האסימון ומבינים שהאהבה עשויה לעזוב לבלי שוב, ושהדרך היחידה לפתור את כל מה שי אפשר היה לפתור בכל התקופה שלפני כן, היא לרוץ לשדה ולמנוע מהטיסה להמריא. שום אבטחה, מחסומים חשמליים או דרישה של מסמכים, לא יעצרו אותנו מלשקר את עצמנו שאחרי זה הכל כבר יסתדר מעצמו.
בכלל, אם נתעמק קצת נגיע למסקנה שכל הז'אנר הרומנטי נועד בסך הכל לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו. אחרי הכל במדד היחסים האמיתי בעולם יש רק שתי קבוצות: 2% אנשים יפים ו-98% של אנשים שנורא רוצים לחלום שאחד כזה יסכים לשבת לידם בשולחן האוכל. כמות הסרטים שמתעסקים בפנטזיית החנון שמשיג את הבחורה הכי שווה בעיר כמעט בלתי נתפסת ("אמריקן פאי", "10 דברים שאני שונאת אצלך", "ספיידרמן", "קיק אס", אפילו ב"מטריקס"), מה שרק גורם לנו להבין כמה היא רחוקה מאתנו במציאות. מצד שני, למה לנו לנפץ את הבועה? אם כל כך הרבה אנשים בטוחים שזאת רק שאלה של זמן עד שמייגן פוקס תחליף איתם חיידקים על מכסה המנוע, סימן שזה נכון.
הדרך להפי הנדינג הקלאסי אף פעם לא קלה. לפעמים תצטרכו לראות את אהובת לבכם עם אחר, במקרים אחרים תיתקעו העם האוטו באמצע שום מקום וכמעט תמיד יהיה שם גשם. ג'ון קיוזאק הוא הדוגמא הטובה ביותר שאנחנו יכולים לחשוב עליה למונטאז'ים בודדים. ברוב הסרטים שלו הוא רודף אחרי אהובת ליבו, לבד ובגשם, בעיקר כי כשאתה בודד אין לך אפילו את מי להאשים בכל הדרעק שקורה לך.
רובנו מנהלים יחסי אהבה שנאה עם קלישאות בסרטי אהבה. כמובן שאם הסרט מספיק טוב זה לא ישנה בכלל שצפינו מראש את המונטאז' המלוקק או את הריצה לשדה התעופה, ואם הסרט סתם מחורבן זה לא יעניין אותנו שהוא מקורי ונטול קלישאות. אולי הסרטים הם קצת כמו האהבה עצמה – כל אחד חושב שהוא פתית השלג הייחודי והיחיד שמצא אי פעם נשמה תאומה, ומתבאס לגלות שכולם מרגישים בדיוק אותו הדבר, אפילו קת'רין הייגל.