בבוקר שאחרי הבחירות בארצות הברית התעוררתי בהלם. גם ככה הלכתי לישון מוטרדת; למרות שהיה נראה שהילארי מנצחת, לא הצלחתי להתנער מהתחושה הקשה שהמרוץ היה אמור להיות הרבה פחות צמוד. מול קלינטון התמודד ספק-אנס, בוודאות מטרידן, כוכב טלוויזיה שאמור לבלות את הקריירה שלו באי בודד או בחדרי ישיבות מצולמים, נלחם על תשומת לב עם עוד סלבריטאים ברמתו. לא יתכן שהוא יהיה הנשיא של ארצות הברית.
אבל זה מה שקרה בליל ה-8 בנובמבר.
בשש בבוקר חברה סימסה לי "מה נעשה??". כתבתי בחזרה: "יש לי יוזמה חדשה: נשים צעירות מרביצות לגברים זקנים. בעצם עזבי אותך, זה לא צריך להיות מאבק בין גברים לנשים. בואי נמתג את זה אחרת: כולנו נגד הזקנים". כמו זן מסוים של פמיניסטיות, גם אני אוהבת לעשות מיונים מחדש, בתקווה שאולי החברה תתארגן הפעם לא כמלחמה בין גברים לנשים, מאבק שבו אני תקועה לנצח בצד המפסיד. במלחמה של צעירים נגד מבוגרים עוד יש לי איזשהו סיכוי לנצח.
באותו היום התנתקתי מהמדיה החברתית, בגלל שבמדיה החברתית נכתב שהמדיה החברתית אשמה בכך שטראמפ נבחר לנשיא. אבל אני ידעתי מי האשם האמיתי בכך שלא ראיתי את המציאות כמו שהיא - וזה לא היה פייסבוק. זה היה המקור אליו אני פונה כדי להתעדכן בחדשות אמריקאיות, ללמוד ולהשכיל: תכניות סאטירה פוליטיות.
איך יכולת להטעות אותי כך, סמנת'ה בי?
אוי ארצ'י
כבר שנים ידוע שבני הדור-שאסור-להגיד-את-שמו צורכים את החדשות שלהם דרך "הדיילי שואו". ג'ון סטיוארט הקפיד לשמור על טון ממלכתי ומאוזן יחסית, והתמקד בביקורת על רשתות החדשות. הוא לעג לכך שהתקשורת הפכה להיות קרקס, מעבירה אג'נדה ופונה אל הצהוב והשערורייתי. כשסטיוארט פרש בשנה שעברה, נראה שזה רק הגדיל את כוחו: בוגרי "הדיילי שואו" השתלטו על כל הערוצים וזו להצלחה מרשימה. אבל בתכניות שקמו על חורבות "הדיילי שואו" (אותה ירש טרבר נואה), ובראשן "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", התרחשה מעין חציית קווים. אוליבר וסמנת'ה בי ("Full Frontal") התירו את הרסן לגמרי, והפכו לתוכניות עיתונות עם אג'נדה פוליטית מובהקת, שקומדיה היא לאו דווקא הדבר הכי משמעותי בהן.
ג'ון סטיוארט נהג להדגיש בראיונות שהוא לא רואה את מקומו ב"דיילי שואו" כתחליף ל-CNN, אלא כליצן, אבל ההסבר הזה הפך להיות קלוש יותר כשאוליבר וסמנת'ה בי ניסו להשתמש בו. בלאו הכי, הטענות האלה הופנו אל סטיוארט מצד מבקרים מהימין. נדמה שלשמאל הליברלי אף פעם לא היה דחוף כל כך לשאול אם זה בידור או עיתונות; בלאו הכי אין דבר כזה "אובייקטיביות", וכל עיתונאי מנסה להשפיע על המציאות. אבל בין אם זה בעיתונות שנוטה לסנסציוני או בקומדיה שמסתבכת יותר מדי עם העיתונות, טשטוש הגבולות יכול להיות מסוכן. נסו לענות על השאלה הבאה: האם 2016 הייתה שנה מעולה לסאטירה פוליטית או שנה איומה? אם אנחנו בוחנים את השאלה לפי פופולריות וחשיפה, זאת הייתה שנה מצוינת. אבל אם אנחנו בוחנים אותה לפי היכולת של סאטירה פוליטית להשפיע על המציאות, יתכן שזה היה הכישלון המהדהד ביותר של סאטירה פוליטית בכל הזמנים. התכניות הללו הציבו לעצמן מטרה כמעט מוצהרת - לא לתת לדונלד טראמפ להיבחר - והפסידו בענק. אבל למה שהליצן ייאבק חזיתית עם המלך מלכתחילה? הוא לא אמור להתערב ככה בעניינים.
כדי להבין מה קרה פה בכלל, צריך לחזור אחורה בזמן, אל תור הזהב הקודם של הסאטירה הפוליטית. באופן לא מפתיע, זה קרה בתחילת שנות ה-70, נישא על גל התנועה לזכויות האזרח. אז כמו עכשיו, אנשים שרצו להחזיר את אמריקה אחורה בזמן, ל"ימיה הגדולים", נלחמו באנשים שניסו להצעיד אותה בכוח אל העתיד. אז כמו עכשיו, מתחים פוליטיים ומגדריים הביאו הרבה רייטינג. אז כמו עכשיו, היה ג'ון סטיוארט, יהודי ליברל חכם ונמרץ שרצה לשנות את העולם. רק שבשנות ה-70 קראו לו נורמן ליר.
בשיאו, נורמן ליר היה מעורב בהפקתן של 14 סדרות מצליחות שרובן שודרו במקביל, ביניהן "מוד", "זמנים טובים", "הג'פרסונים", וגולת הכותרת - "הכל נשאר במשפחה". לפני שליר השתלט על הטלוויזיה, הסדרות ששודרו ייצגו אסקפיזם מנותק בסגנון "מכושפת". אחרי ליר, שום דבר לא היה כמו קודם (לפחות עד שרייגן נבחר).
"הכל נשאר במשפחה" סיפרה על משפחתו של ארצ'י באנקר (בגילומו החד-פעמי של קרול אוקונור), שמרן רפובליקני שמתגעגע לאמריקה בגדולתה, לפני שהמיעוטים השתלטו עליה. זאת הייתה תכנית חדשנית, פורצת דרך, שהביאה אל המסך מתחים אמיתיים ובעיות אמיתיות. אבל משהו קרה בדרך, והצופים התאהבו בארצ'י באנקר. הוא הפך לגיבור תרבות. פתאום לא היה ברור אם ההשפעה של התכנית תואמת את כוונתו של היוצר.
העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול הקדיש את התכנית האחרונה בפודקאסט שלו "Revisionist History" לסאטירה פוליטית. בתכנית הוא הזהיר מפני בעייתיות מסוימת של סאטירה פוליטית - כאשר הטון האירוני עובר מעל לראשם של צופים תמימים והם לא מבינים את הסאטירה (דמיינו, למשל, שכל הדברים שדונלד טראמפ אמר במהלך מסע הבחירות נאמרו באירוניה - אם זה לא היה נשיא ארה"ב, זאת הייתה סאטירה פוליטית מבריקה). זה בדיוק סוג הביקורת איתה ליר נאלץ להתמודד כבר באותן שנים, כשגדול מבקריו היה הכוכב שלו, אוקונור, ליברל אירי, שחשש שדמותו של באנקר יוצאת מכלל שליטה. אבל לליר לא היה ספק: אם אנשים לא מבינים את הבדיחה, זאת הבעיה שלהם.
"טראמפ הוא האצבע המשולשת של הימין האמריקאי"
ליר כבר בן 94, אבל בשיחת טלפון מארה"ב לרגל שידור הסרט התיעודי עליו "פשוט גרסה נוספת שלך" מחר ב-yes דוקו, הוא עדיין נשמע צלול כפעמון. הוא נולד בניו הייבן שבקונטיקט ב-1922 למשפחה יהודית ממוצא רוסי-אוקראיני. את לימודי הקולג' הוא נטש ב-1942 כדי להצטרף לחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה. משם, אומר ליר, הוא שואב את התקווה עד היום. "אני לא רוצה להתעורר בבוקר שבו אין לי תקווה. אני מתחיל משם. הייתי בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה כשהייתה ההפצצה על פרל הארבור. אמריקה לא הייתה ערוכה לקרב בשתי יבשות בשום צורה - ובכל זאת הצלחנו. להיות פסימי זאת לא בחירה חכמה, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה העתיד. יש שתי מילים שלא שמים אליהם לב מספיק: 'נגמר' ו'הלאה'. כשמשהו נגמר, הוא נגמר. ואחר כך עוברים הלאה. אבל יש רווח בין נגמר לבין הלאה. זה מה שנקרא לפעמים 'לחיות בתוך הרגע'. לקח לי 94 שנים כדי שאני אדבר אתך, ואני חושב על זה, על כל השנים וכל הניסיון שצברתי, כדי להגיע לשיחה הזאת אתך. זה יקר לי מאוד. אז אני חושב שאני חי ברגע. מרגע לרגע. כשאדם חושב על זה לעומק, הוא חייב להבין שזה הדבר היחיד שיש לו".
במלחמה שירת ליר כמפעיל רדיו ותותחן במפציץ B-17. "ראיתי מאות פצצות מונחתות על ברלין", הוא נזכר. "תהיתי אם אחת מהן אולי פגעה בחפים מפשע, במשפחות. ומה שחשבתי באותו הרגע היה 'שיתפוצצו'. כשהייתי בתפקיד לא היה לי אכפת. אבל בדיעבד חשבתי: 'אני לא רוצה להיות הבן אדם הזה'. אני מקווה שאני לא הבן אדם הזה, אבל אני יודע בוודאות שאני מסוגל לרגשות הכי קשים, להתנהגות הכי מתועבת - כמו כל בן אחר. וזה מלמד אותי שיש לנו אנושיות משותפת. אני יכול להזדהות גם עם האנשים הנוראיים ביותר".
כשהשתחרר מהצבא עבד ביחסי ציבור ובמכירת רהיטים מדלת לדלת, לפני שהחל לכתוב מערכונים לתכניות טלוויזיה ביחד עם קרוב משפחה. נקודת המפנה הייתה "הכל נשאר במשפחה", ששודרה ב-CBS במשך תשע עונות, זכתה בפרסי האמי וגלובוס הזהב, ונחשבת עד היום לאחת הסדרות החשובות בתולדות הטלוויזיה. כשאני שואלת את ליר אם הוא יודע שהסדרה אפילו זכתה לגרסה ישראלית ("איצ'ה" עם ספי ריבלין), הוא מופתע. "לא, לא ידעתי את זה. לפני שנים שאלו אותי מה אפשר לעשות בישראל, עם כל המצב המורכב בין הישראלים לפלסטינים, ואמרתי להם 'תעשו שם 'הכל נשאר במשפחה'. אבל לא ידעתי שהם הלכו על זה!".
חוץ ממשפחת באנקר, ליר גם חתום על המשפחה השחורה הראשונה בטלוויזיה האמריקאית – משפחת אוונס מהסדרה "זמנים טובים". כמו היום (כמו שכתב למשל סייד קשוע על במאית "סופת חול" עילית זקצר) עלתה השאלה עד כמה יכול אדם לבן לייצג בעיות של מיעוטים, ואפילו כוכבי הסדרה חשבו שהיא מייצגת שחורים בצורה לא מכובדת. עיקר הפולמוס נסב על דמותו של ג'יי-ג'יי, מין גרסה מוקדמת של סטיב ארקל, חבוש כובעים משוגעים ומחזיק בקאצ'פרייז " ק-י-ד די -נ - מיט!!!". השחקנים המבוגרים סלדו מדמותו של ג'יי-ג'יי והאשימו את ליר בחוסר רגישות. ליר זוכר את הסיפור הזה בכאב: "אמרתי להם: אני לא שחור, אבל יודע מה זה להיות אבא, אני יודע מה זה להיות אח. אני יכול להזדהות עם כל הסיפורים, ואני אחליט מה אנחנו עושים ומה לא. אמרתי את זה, וככה עשינו את זה. וזה הצליח מאוד".
גם מערכת היחסים עם קרול אוקונור, כאמור, לא הייתה פשוטה. באוטוביוגרפיה שלו,"Even This I Get to Experience", ליר מספר שהם רבו בצעקות כמעט על כל תסריט, בעיקר כיוון שאוקונור חשש שדמותו של ארצ'י באנקר לא תובן נכון. היום הוא נשמע מפויס: "אני כתבתי דמות, ולא היה לי מושג מי היא עד שקרול אוקונור הגיע. זה היה שווה את כל המלחמות וכל הקשיים".
"מהרגע שארצ'י באנקר הופיע הוא יצר חרדה איומה, וגרר טורי דעה בערך בקצב של תופעת לינה דנהאם", כתבה לפני שנתיים מבקרת הטלוויזיה של ה"ניו יורקר" אמילי נוסבאום. "ארצ'י סימל את הפוטנציאל והסכנה של הטלוויזיה, לשנות את הצופים ולא רק לעזור להם להרוג את הזמן". שיא הביקורת הגיע בטור דעה מ-1971, ששמו "כששמעתי את ארצ'י אומר hebe (מילת גנאי ליהודים – ע"ה)". הסופרת לאורה זי הובסון טענה שהשימוש של ארצ'י במילות גנאי כמו "קון" ו"צ'ינק" הופכות את הגזענות לחמודה. נורמן ליר ענה לה בטור יפה ונוגע ללב – מומלץ לקרוא אם אתם רוצים לשמוע עוד על האנושיות המשותפת לכולנו – אבל גם שם הוא מתחמק מהשאלה מה לעשות אם הצופים לא מבינים נכון את המסר.
"הרבה שאלו אותי אם אני חושב שטלוויזיה משנה את מה שאנשים חושבים, או שהיא רק משקפת", אומר ליר. "אני חושב שהיא לרוב משקפת את מה שקורה, אבל אם היא משקפת דברים שאנשים לא רוצים לראות, אז היא יכולה לשנות את המציאות. טלוויזיה יכולה לגרום לאנשים לדבר על דברים שהם רוצים להתעלם מהם".
אבל מה אם היא מתקדמת יותר מהצופים שלה? מה אם היא כבר מנותקת מהמציאות?
"אני חושב שקומדיה שמגיעה מהצד השמאלי של המפה היא אמיצה. הייתי רוצה לשמוע את צ'אק שומר (סנאטור דמוקרטי – ע"ה) מתבטא בסנאט באומץ שבו ג'ון סטיוארט מתבטא בטלוויזיה. לצערי יש לנו רק אליזבת' וורן אחת".
באשר לטראמפ – ליר מאוד מוטרד, כמובן. "הוא ליצן אכזר, לא אכפת לו מכלום. מהרגע שהוא הופיע בוועידה הרפובליקנית חשבתי שהוא האצבע המשולשת ביד הימין האמריקאית. העם האמריקאי מאס בממסד, בחברות התרופות, וטראמפ הוא נקמה". גם בנימין נתניהו, אגב, נראה לו כמו ליצן, "אבל לפחות הליצן שלכם נראה לפעמים כמו בן אדם נורמלי".
בעיית סמנת'ה בי
אי אפשר לטעון שהאג'נדה של ג'ון אוליבר או סמנת'ה בי לא ברורה, או שמישהו יכול לטעות ולפספס את הסרקזם. מדובר בסוג אחר של קומדיה, עם בעייתיות אחרת: היא נראית רצינית מדי, מבוססת מדי. אם קיימת הטעיה בתכניות של אוליבר ובי, זה בגלל שגם הן, בדיוק כמו FOX News, לא עסוקות באמת בעובדות. הן מנסות להשפיע על המציאות, לא רק לתאר אותה. אין שום דבר רע בקומיקאי או בעיתונאי שרוצים להשפיע על המציאות, אבל יש טעם לפגם כשהם נותנים לרצון הזה להשתלט עליהם עד כדי איבוד קשר עם המציאות.
לפני הבחירות התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה עם הכותרת הפרובוקטיבית "בעייתהסמנת'הבישלקלינטון". בכתבה נטען שתוכניות הלייט-נייט החדשות מטעות את הציבור שלהן. הן לא משקפות את עומק הפער בחברה האמריקנית, יוצרות רושם של התקדמות מהירה קדימה, בשעה שהציבור עצמו בעל נטיות פחות ליברליות. התכניות האלה, כך נאמר, מייצרות אצל השמאל הליברלי ציפיות בלתי אפשריות. הן עיוורות למורכבות עד כד כך שהן מציגות מועמדת מתקדמת כמו הילארי קלינטון כמעט כמו פשרה. בדיעבד, המאמר הזה כמעט נבואי.
כשהשמאל מדבר על "פוסט אמת", הוא צריך להסתכל באומץ על כל השקרים בהם הוא האכיל את עצמו. את כל הדרכים שבהם הוא ניסה לספר סיפור לא מדויק על המציאות, סיפור שרובו היה משאלת לב ורק חלקו היה עובדות. זה קרה בארצות הברית, וזה קרה גם פה.
אבל כמובן שאחריותם של היוצרים מוגבלת. הבעיה היא לא דונלד טראמפ, אלא האנשים שמצביעים לו. והבעיה היא לא סמנת'ה בי, אלא הצופים שלה - השמאלנים, הליברלים, המשכילים, שתופסים אותה כמקור מידע אמין, ולא טורחים להתנצל על כך. מכירים את האנשים שבמהלך ויכוח פוליטי מזכירים את שמו של קומיקאי אמריקאי וחושבים שבכך הם ניצחו את הדיון? אלה שמדברים על משבר הפליטים בסוריה באותה הטבעיות שבה הם מדברים על משרד המשפטים האמריקני, כאילו הם לא מודעים לכך שגם אתם ראיתם את הקטע הזה ב"דיילי שואו"? אלה שמדקלמים בידענות טיעונים של מישהו אחר, טוענים לעצמאות מחשבתית ורציונליות, בעודם חוזרים כמעט מילה במילה על משהו שהם ראו בטלוויזיה? האנשים האלה.
אני רוצה להאמין שאני לא כמוהם, אבל העובדה היא שהייתי עיוורת לחלוטין לאמת בבוקרו של ה-8 בנובמבר, וזאת לא הייתה רק התקווה שסימאה את עיניי. בשום שלב לא היה האבסורד בטשטוש בין המציאות לפנטזיה השמאלנית ברור יותר מאשר ברגעים בהם מצטטי ג'ון אוליבר מהסוג שתיארתי (בהחלט לא אני! חס וחלילה לא אני!) התחילו לרמוז שייתכן שהבחירות בארצות הברית הסתיימו בתוצאה כל כך לא רצויה בגלל היעדרותו של ג'ון סטיוארט מהמסך. אילו הוא רק היה עדיין עמנו, ההמונים לא היו יכולים להתעלם מהאמת – הרי הוא, בניגוד למחליפו נואה, היה מסביר להם את האמת כמו שצריך.
אבל לא אני. אני לא התפתיתי לרגע לקו מחשבה כל כך נאיבי וטיפשי. את הרי צריכה להיות ממש סתומה כדי לחשוב שמישהו מהטלוויזיה יכול להציל אותך. זה מה שחושבים מצביעי טראמפ, לא? שמישהו מהטלוויזיה יכול לשנות להם את החיים? אז בוודאות לא חשבתי את זה. לא. לא אני. אתם מוזמנים להסתכל לכיוון אחר, כי אני ידעתי טוב מזה, ולא נפלתי בפח כל כך מובן מאליו. לא. לא אני.