דאג סטמפר, "בית הקלפים"

"בית הקלפים" היא סדרה שמורכבת מארכיטיפים, לא מבני אדם. פרנק וקלייר אנדרווד הם סך כל המיתוסים על פוליטיקאים מושחתים ובנות זוגם, זואי בארנס היא קלישאת העיתונאית האמביציוזית ותומאס ייטס הוא דמות שכל תכליתה הוא להסתכל על העולם כסיפור. בין כל אלה, דאג סטמפר - יד ימינו של פרנק והדמות שהופיעה בהכי הרבה פרקים מלבד פרנק וקלייר - הפך לאורך העונות לדמות האנושית ביותר בסדרה. נכון, הוא חייל עיוור בצבא האמת של אנדרווד, אבל בין בעיית השתיה שלו להתאהבות שלו ברייצ'ל ולפציעה הקשה שספג בעונה הקודמת, התגלה לנו בנאדם שאפשר אשכרה להזדהות איתו. פגיע, נחוש, אמביוולנטי, אמיץ. כמו שאומרים בפגישות ה-AA שהוא מכיר היטב: "אוהבים אותך דאג".

אין תמונה
הדמות הכי אנושית ב'"בית הקלפים". דאג סטמפר

פולי גלטיארי, "הסופרנוס"

אינספור מילים נכתבו על הגדולה של "הסופרנוס", ובאמת שכבר אין צורך להסביר שוב עד כמה הסדרה הזאת הייתה חשובה ומופתית. אבל מישהו צריך להגיד שבין כל החרדה והדיכאון הקיומיים, זאת הייתה אחת הסדרות הכי מצחיקות שיש. ברור, "הסופרנוס" היא דרמה רצינית וכבדת משקל, אבל היו שזורים בה כל כך הרבה רגעים של הומור נפלא, רבים מהם של פולי. מאחורי השיער המלבין, חליפות הטרנינג והמעשים המזוויעים שעשה כמפקד במאפיה - הסתתר ילד מגודל שלא התבגר מעולם. פולי סיפק לנו כמה מהרגעים המעולים והקורעים ביותר בסדרה: שימוש בטכניקות מעולם הפשע כדי להכריח נשים בבית אבות להיות חברות של אמא שלו, הפרק הנפלא עם כריסטופר ביער שמציג את פולי במלוא חולשתו וחרדתיותו (מה הוא עושה במאפיה?!), והפעם ההיא שהחליט לתלות דיוקן של טוני סופרנו בסלון. רגע אחד בסדרה הוכיח מעל הכל שפולי הוא פשוט הדוד שלנו - באותו פרק בו הוא שודד מיליון דולר ממעבדת סמים, הוא יושב וגוזר קופונים מהעיתון.

אין תמונה
הכי כמו דוד שלנו. פולי

האנק קינגסלי, "המופע של לארי סנדרס"

אין הרבה תפקידים כפויי טובה בשואו-בינזס כמו זה של הסיידקיק בתכניות אירוח. הוא יושב על הספה הנמוכה לצד שולחן המנחה כאילו היה השגריר הטורקי, מפנה את מקומו בכל פעם שאורח מגיע, משמש כמטרה נוחה לבדיחות ובאופן כללי מוגדר כעזר כנגדו לכוכב שעל שמו נקראת התכנית. לכן, כדאי שמי שלוקח על עצמו את התפקיד הזה יהיה בעל לשון חדה, עור של פיל, יכולת לצחוק על עצמו ובעיקר מודעות עצמית גבוהה. או במילים אחרות: כל מה שהאנק קינגסלי מ"המופע של לארי סנדרס" לא. האנק, אותו מגלם ג'פרי טמבור (שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת ב"טרנספרנט") הוא רגיש, נאיבי, כעוס, טיפש ובעיקר חסר מודעות ברמה הקיצונית ביותר. הפער הזה הוא מה שהופך את האנק לדמות כל כך חד פעמית, משהו בין ילד כאפות שאנחנו נהנים לראות את כולם מתעללים בו לבין ליצן עצוב ששוב ושוב מצליח לגרום לנו להתכווץ במבוכה אך גם לגעת לנו בלב. אפשר לכתוב מאמרים שלמים על המורכבות שלו, אפשר להתחיל למנות את הפעמים שהוא גרם לנו להתגלגל בצחוק מול המסך, אבל אם לסכם בקצרה: "המופע של לארי סנדרס" לא היתה התכנית האגדית שהיא בלי האנק קינגסלי - דמות משנה שמגלמת דמות משנה ומי שלא מוכן לוותר לעולם על התקווה להפוך לגיבור, גם כשהחיים אומרים לו במפורש: אתה רק מס' 2.

אין תמונה
רגיש, נאיבי, כעוס, טיפש ובעיקר חסר מודעות ברמה הקיצונית ביותר. האנק

איליי גולד, "האישה הטובה"

ב"אישה הטובה" יש דפוס מאוד ברור, כל פרק שאיליי גולד מופיע בו יהיה פרק טוב. למה זה קורה? זה מאוד פשוט: איליי הוא הדמות הכי מניפולטיבית, עוקצנית, שנונה ואנושית שיש לסדרה הזו להציע. בסדרה שמאכלסת בעיקר דמויות חזקות אך שטוחות, איליי הוא דמות עגולה. אתה יכול לשנוא אותו כי לרוב הוא צבוע ואינטרסנט ורגע אחרי להתאהב בו מחדש כי הוא רק רוצה שיאהבו אותו. אם נסכם את איליי גולד בדוגמה אחת: שנאנו אותו כשהוא מנע מאלישיה להתאחד עם וויל גרנר לפני שזה מת, והתאהבנו בו בטירוף כשהוא הגיע לפתח ביתה לבקש ממנה סליחה שלוותה בעיניי עגל מלאות באשמה. אנחנו מחכים לספין-אוף. 

אין תמונה
הופך כל פרק בו הוא משתתף לתענוג. איליי גולד

 עומאר ליטל, "הסמויה"

עצם הפסקה הזו חוטאת לגדולה של "הסמויה", כי להגיד שעומאר ליטל הוא דמות המשנה הטובה ביותר זה לא להבין את המהות של "הסמויה". למה? בדיוק בגלל שב"הסמויה" אין גיבורים, נבלים, דמויות משניות או ראשיות, גם לא התחלה, אמצע (סוף אכזרי דווקא יש) - כל מה שיש זו אומללות קיומית שלא פוסחת על אף אחד. אם ירו בך על המדרכה בבוליטימור כנראה שעשו לך טובה, כי מהגורל ש"הסמויה" משרטטת לדמויות שלה אף אחד לא מתחמק. נשמע כיף, נכון? כי בין מאות הגופות, הסוחרים, הרוצחים והסתם אסהולז המקצועיים כמו מקנולטי, עומאר הוא נקודת אור. אם טוני סופרנו פרץ דרך כשהיה הגנגסטר הרגיש שהולך לפסיכולוגית - עומאר מעלה בחזקת חמש עם הומוסקסואליות, מנטור עיוור, משפטי מחץ והליכה מטילת מורא שגרמה גם לחזקים ביותר במשחק לרעוד ממנו. חוץ מזה, אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא ללא ספק הציטוט הטוב ביותר בסדרה, באנגלית שבורה עם מבטא כמו שיש רק במערב בולטימור: "You come for the king - you best not miss".

אין תמונה
טוני סופרנו בחזקת חמש. עומאר


ג'נה מארוני, "30 רוק"

ג׳נה מארוני של ג׳יין קרקובסקי היא וואן וומאן שואו. אם היא הייתה שומעת שמישהו קורא לה דמות משנה, הוא היה זוכה לקערה של תותים מורעלים בארוחה הבאה שלו. תפקידן הקלאסי של דמויות המשנה הוא להאיר באור מסוים את הדמויות הראשיות בסדרה, אבל היחסים בין ליז למון (טינה פיי) וג׳נה מסתיימים פחות או יותר באותו המקום בו הם התחילו - חשש אמיתי שמא ג׳נה תהרוג את כולנו. ״שלום ׳5ים׳, ׳10׳ מדברת!״ - הבדיחות הנפלאות ששמו הכותבים של "30 רוק" בפיה של ג׳נה לא מתרגמות טוב לעברית. הרי מדובר בדמות שהיא מחולל אנושי של כל מה שקרה בתרבות האמריקאית הפופולרית בארבעים השנים האחרונות. אין כמעט נושא שנוי במחלוקת שג׳נה לא נגעה בו (כמעט תמיד בצד הלא נכון של ההיסטוריה) - בין עם זה שיתוף פעולה עם משטרים טוטאליטריים תמורת כסף טוב, העסקת אנשים עם מוגבליות בתור עבדים או ניהול מערכת יחסים עם דראגיסטית שמגלמת את דמותה (הן הכירו בתחרות חיקויי ג׳נה מארוני בה ג׳נה עצמה סיימה במקום הרביעי בלבד), ג׳נה יודעת שמה שמעניין אותנו בחיים האלה זה שערוריות ושלא משנה מה את עושה - נגיד, מפיקה לעצמך ״התערבות״ לגמילה מאלכוהול רק כדי שמישהו יסתכל עלייך - העיקר שירשמו את שמך נכון. והרבה.

אין תמונה
מחולל אנושי של כל מה שקרה בתרבות האמריקאית הפופולרית. ג'נה

ריי פולשנסקי, "בנות"

מקובל לחשוב ש"גירלז" היא סדרה נאמנה יחסית למציאות. זה לא מדויק. המציאות בה מתווכת דרך עיניהם של אנשים צעירים, ולפיכך היא מוגזמת, דרמטית, פטאלית, קצרת רואי, נלהבת ואגרסיבית; בשביל להזכיר לכולם מה באמת קורה, המציאו את ריי. ריי הוא המקבילה של גירלז לאמילי מ"בנות גילמור": הוא קול ההיגיון. התפקיד שלו הוא פשוט להגיד את האמת. בשיא הקלילות הוא מפריד בשר וחלב, בורר את המוץ מן התבן. הוא יודע שלהקשיב להאנה ומארני מדברות על העבודות שלהן זה כמו לצפות בקלולס; הוא מבין ארבע עונות לפני האנה שהכתיבה שלה נרקיסיסטית, ולא רלוונטית לחיים של אף אחד חוץ ממנה; הוא מרוקן מתוכן את ההתלהבות של אלייז'ה מסלב שהוא יוצא איתו, ומראה לדזי שלב אחרי שלב איך היחסים שלו ושל מארני ייכשלו. אפשר בבקשה אפליקציה כזאת גם בחיים?

אין תמונה
אפשר אפליקציית "ריי"?

ואריז, "משחקי הכס"

רבים חושבים שמלחמות אכזריות מוכרעות בידי גנרלים ולוחמים, שאימפריות גדולות נשלטות בידי המלכים שבראשן. נד סטארק נגד טאיווין לאניסטר נגד סטאניס בורת'יאן נגד הווייט ווקרס נגד ג'ון סנואו נגד רוז בולטון נגד רוב סטארק. אבל מלחמות אמיתיות מוכרעות בדיוק בידי אלה שלא שמים לב אליהם, האנשים שעושים את הפעולות הקטנות והחשוכות, הפעולות שמזיזות את העניינים באמת. ואריז הוא בדיוק האיש. שקט, שקול וחמקמק. בעונות האחרונות הוא התבסס כציר הצדק המוחלט בסדרה. הגדולה של ואריז היא שהוא הנוכל המושלם, כל כך מושלם שכבר שכחנו שהוא נוכל ושר מרגלים. הוא יודע לסמם אותנו ברוך ובכריזמה השקטה שלו. אף דמות לא מרגישה מאוימת מפניו, להבדיל מליטלפינגר שתחושת אי נוחות ג'פארית עוטפת אותנו מיד עם הופעתו. בווסטרוז כמו בווסטרוז החזקים פיזית מקבלים את הקרדיט אבל לרוב הם אלה שגם ימצאו את מותם באופן מקורי. הימור שלנו, ואריז ישרוד גם את העונה הזו. 

אין תמונה
יקבור את כולם. ואריז

טיטוס אנדרומדון, "קימי שמידט"

אם כבר שחררו אתכם מבונקר תת-קרקעי אחרי שביליתם בו 15 שנה, ואם כבר עברתם לניו יורק בלי גרוש בכיס וההתנהגות שלכם תואמת למתבגרת בשנות התשעים כי שם נתקעתם מנטלית – אז מוטב שיהיה לכם טיטוס אנדרומדון משלכם. לא שזה השם האמיתי שלו - שחקן כושל, גיי מדי מכדי לתפקד, דרומי חזק שגר כבר 20 שנים בניו יורק ומשורר וזמר לעת מצוא שבין להיטיו תוכלו למצוא את "פינו נואר": שיר הלל לפין השחור. אגב, את התפקיד הזה תפרה לו טינה פיי, אחרי שעשה עבודה כל כך מוצלחת בתפקיד פצפון ב"30 רוק" שלה, וכנראה שטיטוס בורג'ס, השחקן שמגלם אותו, מתנהג לפחות 20% כמו הדמות שלו במציאות. בלי טיטוס, קימי שמידט כבר הייתה יכולה לחזור לעיירה הקטנה והמסריחה שלה בשום מקום, ארצות הברית, אל המקום בו כל הדברים הכי רעים בעולם קרו לה ולא להפוך לנסיכה הג'ינג'ית והכמעט מתפקדת שהיא. כי מי ילמד אותה איך להתנהל בעולם המוזר הזה, אם לא אחד מהמוזרים הכי מוצלחים שיש.

אין תמונה
הלוואי שהוא ככה גם במציאות. טיטוס אנדרומדון

לינדזי ג'יליאן, "הכי גרועים שיש"

לשותף הפרזיט של ג'ימי, חייל פוסט טראומתי בעל יכולות חברתיות מוגבלות, נתנו את כל הקלפים כדי להיות הסייד-קיק המועדף של הסדרה, גם מבחינת מניפת התסביכים שלו וגם בגלל זמן המסך המתבקש מעצם הטריטוריה המשותפת. אבל חברתה נטולת המודעות של גרטשן, לינדזי (קת'ר דונו), עקפה אותו אי שם בעונה 1 פרק 3, וכבר מזמן השאירה אותו לאכול אבק. וכשאנחנו אומרים "נטולת מודעות" אנחנו מתכוונים "הלוואי עלינו". היא חושבת שהיא כוסית אש למרות שהיא שמנמונת (והיא צודקת), היא סלאט ששוכבת עם כולם ובכלל לא מתביישת בזה (וזה אחלה), היא מיידעת את כולם בנונשלנטיות עד כמה הם גרועים (תוך כדי נרקיסיזם מוחלט), היא עושה דברים איומים ונוראים ומופרעים (אבל בכזה חן שחייבים לסלוח לה) והיא פשוט מצחיקה באופן היסטרי (וגם יודעת לשיר). לא מפתיע בכלל שעם הזמן צצות מבין כל אלה גם תובנות מפתיעות, בגרות מפעימה וחברות אמת. לינדזי ג'יליאן, את הכי גרועה הכי מעולה שיש, אל תשתני לנו. ​

אין תמונה
סלאט ששוכבת עם כולם ובכלל לא מתביישת בזה. לינדזי

גילי לאונורה ריד, "ארתור"

ביונסה היא אחלה והכל, אבל בואו נתן כבוד למלכת הסוואג הראשונה שנכנסה לחיינו: גילי ריד. כן, האחות הקטנה של ארתור מסדרת הילדים, זאת עם השמלה הורודה והגרביונים הלבנים. אולי כילדים היא נראתה לנו אחות מעצבנת ונדחפת, אבל כשמקדישים לה רגע של מחשבה בוגרת מבינים שמדובר באחת הדמויות הנשיות מלאות העוצמה והאטיטיוד שפגשנו. גילי אף פעם לא התייחסה אל עצמה כילדה, ולא לקחה שיט מאף אחד: פעם אחת משפחת ריד ישבה במסעדה, והמלצרית שאלה אותה אם היא רוצה כיסא תינוק. התגובה שלה הייתה: "אה, זה דבר מתחשב להגיד. אם היה פה תינוק!". גילי דרשה את מה שהיא חשבה שמגיע לה תמיד, ולא קיבלה "לא" כתשובה. אז מה אם היא קצת מעצבנת? פמיניסטית אמיתית לא מחפשת לרצות אף אחד. היא הייתה מסכימה לעזור לאחיה הגדול רק אם היא תקבל חמש דולר בתמורה, וזה היה הרבה לפני "ביץ' בטר הב מיי מאני" של ריהאנה. חכמה מעל לשנותיה, קנאית ועושה שימוש מניפולטיבי בחמידותה - מודל לחיקוי.

אין תמונה
מלכת סוואג פמיניסטית במקום בו כולם ילדי כאפות. גילי לאונורה ריד

ליין קים, "בנות גילמור"

 ליין קים היא הדמות הכי חשובה בסטארס הולו, לא רק בגלל הטעם המוזיקלי ההיפסטרי-קלאסי (מינוס ההתלהבות הסחית מההופעה של "הבאנגלס") אלא גם בגלל שהיא היחידה שלא חיה בחלום אמריקאי מתוק ומפגר. אם לחברה הכי טובה שלה יהיה חבר שיתפוס לה את כל הזמן, היא לא תצא פראיירית ותקנא ותעקם פרצוף כמו שהיינו עושים אם רק היינו יכולים, אם היא תפגוש את הבחור המושלם שהוא במקרה גם הבחור האהוב על אמא שלה, זה יגמר שם - כי למרוד זה יותר חשוב מלהיות מאושרת והחלום הכי גדול שלה זה בכלל לצאת לטור עם הלהקה שלה ולתת בראש. אז נכון, שכשרורי עזבה לצ'ילטון ליין חוותה נסיגה והיא הצטרפה לנבחרת המעודדות, אבל היי, בסוף היא התעשתה והתחילה ללמוד לתופף. ככה זה להיות זרה קוריאנית בעיירה אמריקאית טיפוסית ומשעממת, זה מוציא ממך את ההכי מגניב שלך.

אין תמונה
היחידה שלא חיה בחלום אמריקאי מתוק ומפגר. ליין עם רורי

אלכס קארב, "האנטומיה של גריי"

בפרק החמישי בעונה השנייה סופה תוקפת את סיאטל, ושני המתמחים הצעירים אלכס קארב וג'ורג' אומאלי נתקעים במעלית עם חולה במצב לא משהו. הם צעירים וטיפשים ולא יודעים לעשות כלום. אלכס הוא חתיך וחוכמולוג, ג'ורג' הוא נמוך וחסר ביטחון עצמי. ואז צריך לעשות ניתוח לב בתנאי מעלית, בהדרכה של צעקות מהצד השני של הדלתות. מגיע הרגע שמבחין בין נערים וגברים. ג'ורג' עושה את זה מושלם ונשאר קר רוח, אלכס מזיע לתוך התקף החרדה של עצמו. זה אלכס. זה שציפו ממנו להבריק, התרסק ולכן ישנא את עצמו עוד מינימום 6 עונות. אלכס קארב הוא האויב הכי גדול של עצמו, תינוק מגודל, נרקסיסט שיצא מספר לימוד של פסיכולוגיה שנה א': אגו, חרדות, ציניות, האיש שעושה תמיד את הדבר הלא נכון בגלל שכל כך רקוב לו בנשמה. בא מהיסטוריה של אלימות ורץ לתוך העימות הבא. הסיכוי היחיד שלו לגאולה הוא אהבה וגם זה לא כל כך הולך כי איזי סטיבנס חולה בסרטן ואז בורחת. לאהוב את אלכס קארב זה לדמיין את הילד המסכן בתוך הבריון. זה להתעקש על הבחור המניאק כי את חושבת שתצילי אותו מעצמו. מה שנחמד בחיים ובסדרות שנמשכות 12 שנה זה שבעונות המתקדמות הוא אשכרה מתבגר והופך לבן אדם ואז נהיה משעמם רצח.

אין תמונה
אגו, חרדות, ציניות וגוף לוהט. אלכס

פמלה, "לואי"

בהרבה מובנים, "לואי" של לואי סי.קיי היא מופע של איש אחד. הסטנדאפיסט הג'ינג'י יצר את הסדרה הזו בדמותו ובצלמו - קודרת, נרקסיסטית, גברית ולבנה. אבל יש דמות אחת שהצליחה להוות ללואי עזר כנגדו, לאתגר אותו, לגנוב לו את ההצגה, לשחק לו (ולנו) בלב ובסוף גם לרסק אותו, לפחות עד העונה הבאה - אם תהיה. פמלה היא דמות מופרכת מיסודה. כמו הרבה דמויות נשים שנכתבו כמושאי אהבה על ידי גברים, גם היא נראית קצת מושלמת מדי בהתחלה, אבל ככל שהטנגו הרומנטי בין השניים מתקדם פמלה מתגלה כדמות עגולה ושלמה, עמוסת פגמים אבל כובשת ואמיתית. פמלה אדלון שמגלמת אותה גם כתבה עם לואי חלק מהפרקים, וברור שבלעדיה הדמות הזאת לא הייתה עובדת. תודה לאל שהיא וסי.קיי עובדים על סדרה משלה.

אין תמונה
ריסקה ללואי ולנו את הלב. פמלה

קרול פלטייה, "המתים המהלכים"

המתים המהלכים היא לא סדרה שמצטיינת בדמויות. למעשה היא תעשה הכל כדי שלא תתחברו לדמויות הפלקטיות שלה, במקרה הטוב היא אפילו תצליח להשניא אותן עליכם. וטוב שכך, עם קצב המיתות הנוראיות שקורות פה הצפייה מזכירה סרט סנאף נעים. תחשבו מה היה קורה אם אשכרה היינו מושקעים רגשית בדמויות האלה? הלב שלנו לא חזק מספיק. ובכל זאת, אי אפשר לצפות בסדרה בלי להרגיש אליה כלום, ועכשיו, כשגם דריל הפך לדמות מעיקה ובלתי הכרחית (לפחות עד שיצא מהארון בע״ה), נשארנו עם קרול. המלכה. קרול עברה תהליך שהוא כמעט בלתי אפשרי בסדרות - זה או שאתה דמות אהובה מלכתחילה, או שאתה דמות אהובה שהופכת לגרועה. אין כמעט מסלול הפוך. אבל קרול שונה. באיזשהו פרץ של גאוניות החליטו יוצרי הסדרה להפוך את עקרת הבית הבכיינית והנואשת עם הבעל המכה והילדה המציקה לתואמת שרה קונור מסרטי שליחות קטלנית. איך? פשוט תהרגו את כל מי שעיכב אותה וצפו באישה הזאת משילה את עורה (ועוד כמה עורות אחרים) והופכת לדבר הכי באד-אס שיש בטלוויזיה.

אין תמונה
הפכה מאמא מעצבנת לדבר הכי באד-אס על המסך. קרול

סאלי דרייפר, "מד מן"

הנס האמיתי במקרה של סאלי דרייפר הוא שמדובר בילדה לא מעצבנת, דמות נדירה בנוף הטלוויזיוני. כלומר, נכון, היתה לה לקות דיבור ילדותית בעונות המוקדמות, אבל החל מהעונה השלישית בערך, כשיוצרי "מד מן" הבינו איזה אוצר יש להם בידיים (קירנן שיפקה), הם נתנו לסאלי עוד ועוד בשר, עוד נפח, עוד עלילה. זה השתלם להם בענק בעונות המאוחרות, כשהיא הפכה ללא פחות מהאישה של חייו של דון. כן, יותר מפגי ויותר מבטי. סאלי היא המרגלת שלנו, של הצופים המודרניים בסדרה. כמונו, עם הלוקסוס המאה העשרים ואחת-י שלנו, היא לא מבינה עד הסוף את העולם של "מד מן". כמונו, היא מפענחת לאט את היקום הטלוויזיוני הזה, והוא נראה לה עצל, איטי ואטום. בניגוד אלינו, היא מצליחה גם למרוד בו. 

אין תמונה
המרגלת שלנו ביקום של "מד מן". סאלי דרייפר

ראקל פיין, "טרנספרנט"

בתוך קבוצה שונה ומשונה של דמויות א-נורמליות ומרוכזות בעצמן, שהמיניות, המגדר והמוסר שלהן מוטלים בספק, ניצבת ראקל פיין, הרבנית, כמעין מצפן מוסרי יציב. אלטרואיסטית ואמפתית היא מתמקמת במרכז ציר השפיות של הסדרה, מהווה נקודת ייחוס לפפרמנים שכבר רחוקים שנות אור ממה שנחשב נורמטיבי. אך כאשר הדמות ה"נורמלית" ביותר בסדרה היא אשה-רבנית ברור לנו שגם בדמותה קיים נסיון לערער על מוסכמות. בניגוד לתבנית הסקסיסטית המוכרת של רווקה מבוגרת ויהודיה שכל חלומותיה מתנקזים לחתונה וילדים, ראקל היא לא קלישאה. למה? כנראה שהתשובה היא כנות, ובניגוד לרבים מאיתנו ורוב דמויות הסדרה, שעסוקים בערעור תמידי וניפוץ כל תבנית שעלולה לדבוק בנו, ראקל יודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מתביישת להודות בזה.

אין תמונה
מצפן מוסרי אבל לא מוסרני. ראקל הרבנית

 נוחעם שטיסל, "שטיסל"

ההבדל הבולט ביותר בין העונה השניה של "שטיסל" לראשונה היה ההומור. הסבב השני של הסדרה האהובה הכיל הרבה יותר רגעי אבסורד, חידודי לשון ודמויות מטורללות, ובראשן נוחעם, האח העסקן הממולח של שולם - אוטסטרדת עצבים מופלאה של יידיש, קללות ועקיצות. קשה היה להאמין שאפשר לצוות סייד-קיק לדבל'ה גליקמן הכריזמטי, אבל ששון גבאי התגלה כדמות משנה מושלמת: כשהם ביחד, נוחעם חושף את כל החולשות של אחיו, שופך אור על רגעיו הרגישים יותר, ועוזר לנו להבין אותו טוב יותר. כשהם ביחד, שולם נאלץ לבחון את עצמו מחדש כאב וכבן. נוחעם הוא לשולם מבט, וחלון וראי. וגם כשהוא עומד בפני עצמו, נוחעם הוא הברקה. הקטנוניות, רדיפת הכבוד, חוסר הסבלנות – נוחעם הוא התגלמות הגבר ישראלי שחושב שהכול מגיע לו, שהוא יודע יותר טוב מכולם, שהנה עוד רגע הוא עושה את המכה והופך למלך העולם. והוא אפילו לא ממש ישראלי. נוחעם הביא לעולם הזך והביישני של "שטיסל" חספוס חדש, כואב, של ילד שחולם להיות גבר והמציאות שוב ושוב מקטינה אותו בחזרה למקומו. ובעולם כל כך לא הוגן שלא נותן לך את הכבוד שלדעתך מגיע לך, מה נשאר עוד לעשות, חוץ מלהפטיר בזעם "רשעים ארורים". 

אין תמונה
התגלמות הגבר ישראלי שחושב שהכול מגיע לו. נוחעם

ליזו, "האחיות המוצלחות שלי"

חיים שלי ליזו. כן, אין באמת דרך אחרת להתייחס לזו שלא הצליחה להשתחל לשלישיית האחיות המוצלחות של כולנו. היא מופלאה, היא מצחיקה, והיא לגמרי ליהוק שכל יוצר ריאליטי היה שמח לקבל כדי שתבלה 24 שעות תחת מצלמות. וזו אולי אחת הבעיות של הסדרה הנהדרת הזו – לא מספיק ליזו. בכל פעם שנטלי נכנסה למשבר התגעגענו לליזו (עדי חבשוש), שתבוא ותקליל את האווירה, בכל הזדמנות שאורית לא הייתה סגורה על הנטייה המינית שלה קיווינו שליזו תצוץ ותרגיע. לגבי מור (או נבט, כמו שהיא העדיפה לקרוא לה), לא הייתה בעיה - כשהיא כיכבה, ליזו תמיד הייתה שם כדי להזכיר לה כמה היא השמינה. "האחיות המוצלחות שלי" הזכירה לנו את "מבצע סבתא", סוג של גרסה מודרנית ועירונית למיתולוגיה של דרור שאול, ואם בסרט ההוא הייתה זו עינת ויצמן שגנבה את הזרקור, אז ליזו היא העינת ויצמן של "האחיות" - זו שכולן רוצות להיות חברה שלה, אבל יריבו איתה פעם בשבוע. ההיא שתמיד תעשה שמח, גם בטקס יום השואה. זו מהשכונה שהיא בטוחה שהיא ליידי. דמות המשנה שבטוחה שהיא הכוכבת הראשית.

אין תמונה
תמיד תעשה שמח, גם בטקס יום השואה. ליזו עם רוני השמן

נעמי כפית, "הבורר"

במבט ראשון נעמי "כפית" אסולין היא הדמות הקומית ב"הבורר". כשהיא מופיעה אתה יודע שאתה יכול להישען לאחור ולהרפות מעט מהתסבוכת של נדב וכל המשפחתולוגיה שלו. אבל האמת היא שנעמי כפית היא הדמות הכי לא צפויה וזה מה שהופך אותה להיות דמות מפחידה. שמעתם נכון, חוסר היציבות של נעמי כפית הופך אותה לעיתים לדמות יותר אכזרית מברוך ובטח שיותר אכזרית מאבי ה"טחול" שלעומתה הוא סתם כלב נובח שלא נושך. אין לה ערכים ברורים שמניעים אותה ואין לה קו ברור אליו היא מתקדמת כמו יתר הדמויות. האמונה הדתית שהיא מחצינה היא למראית עין בלבד. אין לה כבוד לכלום, וחוסר הטאקט שלה רק מחזק את היותה חצי שפויה. אז בפעם הבאה שאתם נופלים על פרק של "הבורר" אל תשכחו: אישה ששוברת את הכוס בחתונתה היא האישה היחידה בעולם שיכולה לעשות פארודיה למיילי סיירוס.

נעמי כפית עושה מיילי סיירוס (צילום: עודד קרני)
הדמות הכי לא צפויה ב"הבורר". נעמי כפית | צילום: עודד קרני

יעלי רוטנברג, "פלפלים צהובים"

בכל מקום שמגיעים אליו יש יעלי. בחורה נקייה ומסודרת בקרדיגן, שיש לה לוק ישראלי אבל אופי של בית ספר לבנות באוקספורד. היא חושבת שדברים צריכים להיות "כמו שצריך" וש"אנשים צריכים לעשות מה שנדרש מהם", והיא פאסיב-אגרסיב ואומרים עליה מאחורי הגב שיש לה כוונות טובות, אבל היא קשה. ב"פלפלים צהובים" אפשר לראות מה קורה מהצד השני של מערכת החוקים האנאלית הזאת, ולהבין איך הנפש שייצרה אותם מתייסרת בתוכם כמו ציפור בכלוב. ואפשר גם לאהוב אותה.

אין תמונה
לוק ישראלי עם אופי של בית ספר לבנות באוקספורד. יעלי

חמוד, "זגורי אימפריה"

בסדרה עתירת דמויות המשנה "זגורי אימפריה" חמוד הוא ללא ספק דמות המשנה המרתקת ביותר - בעיקר בזכות התהליך שהוא עובר - שמגיע בסופו של דבר למבוי סתום וסטריאוטיפי. החייל של מרקו וצ'או שעובר בין החנויות במרכז השכונתי בבאר שבע וגובה פרוטקשן, מתאהב בעונה הראשונה במירי, הבת הבכורה של משפחת זגורי. היא יהודיה והוא בדואי, היא חיה את חייה כדי לרצות את הוריה והוא רק רוצה אהבה, כמעט. בתסריט המהודק שנכתב עבורו הוא מפתיע את הצופה כל פעם מחדש. בדיוק כשאנחנו משוכנעים שהמניירות הכי סטריאוטיפיות יצאו מפיו, הוא שולף חידוד לשון שמשאיר גם את הפאסון האשכנזי של עוז זהבי המום. 

אין תמונה
משאיר גם את הפאסון האשכנזי של עוז זהבי המום. חמוד החמוד

בונוס

טחב, "צל של אמת"

טחב הזאבה, כלומר האישה מאחורי ראשי התיבות "א.ק", כלומר הרוצחת התאורטית של תאיר ראדה מפרק 4 ב"צל של אמת", היא דמות המשנה הטלוויזיונית הגדולה של השנה. מה עוד לא סופר על טחב? בחורה צעירה שחולמת להתכסות במעיים של אנשים, שאושפזה למספר שנים במוסד ושהיום, למרבה החרדה, חופשיה לגמרי. בילדותה עוכרת השלווה שרצה טחב בינות לשלוליות דם (וכמו שכולנו יודעים, ככה דקסטר התחיל), מאז היא רק רוצה לדקור ולהקריפ את צופי ערוץ 8, שחשבו שהם באים לראות דוקו על רומן זדורוב וצללו לתוך סרט אימה בלתי צפוי. טחב היא הפחדים של כולנו מפני הרוע האקראי והשרירותי והמוחלט. זאת שמזכירה לנו שמאחורי כל זאבה רעבה יש איזה א.ח, אקס משוגע אפילו יותר ועם אינטונציה מבהילה של מוכר בחנות ספרים משומשים באזור גן העיר, שהופך אותה לדמות לא רק מבהילה אלא גם טראגית. א.ק - גרמת לנו לפחד ללכת לשירותים למשך איזה שבוע, בבקשה אל תרצחי אותנו. ארצה, ארצה, לא לנשוך.

צל של אמת (צילום: מתוך צל של אמת, ערוץ 8)
סך הפחדים של כולנו מפני הרוע האקראי והשרירותי והמוחלט. א.ק | צילום: מתוך צל של אמת, ערוץ 8

השתתפו בהכנת הכתבה: 

נטע חוטר, גילי נוי, צליל הופמן, יאיר ניקוליבסקי, ניב שטנדל, בן טופח, אילן ארנון, רחלי רוטנר, ירון רוולסצ'י, צליל אברהם, ירדן שגב, דרור לרמן, בן בירון, עידית נרקיס-כ"ץ, קליה מור, שני נוי, דפני ליסבונה, דרור אל-על, עדן יואל, יעל רפפורט.