גם בספיישל כריסמס שלה, "חג מולד לבן", ממשיכה "מראה שחורה" להציב בפנינו את נקודות הקיצון של מצבים אפשריים ולהעלות שאלות מוסריות מדירות שינה. תשכחו מסנטה קלאוס
אם יש דבר מתועב בעולם אלה פרקי כריסמס מיוחדים. אפיזודות לבנות-אדומות שדנדון פעמונים עולה מהן, נשיקות דביקות מתחת לדבקון, וקריאות ההו-הו-הו של קשישים הלומי יין המתנודדים לכל עבר. לא פלא שכולם מתאבדים. אם יש דבר פנטסטי בעולם זה שבירת תבניות מוכרות, וספיישל הכריסמס של "מראה שחורה", בבימויו של קארל טיבטס (מהיום ב-HOT V.O.D), מרים בזהירות את התבניות האלה ואז מנתץ אותן לאלפי רסיסים. והכי חשוב, מקרב כל אחד מהרסיסים אל פנינו ומניח לנו להתבונן בדמות השבורה הנשקפת מהם.
תשכחו מסנטה קלאוס. מסמלי חג המולד נשארים פסל של גמד ועץ אשוח מיניאטוריים ואפורים המכוסים שלג לבן על אדן החלון, ועוד כוס גרוטסקית בצורת סנטה שיין נמזג לתוכה כדי להתניע את השיחה. "השיחה" עומדת במרכז השעה וחצי הללו, והיא מתחוללת בין מאט (ג'ון האם) לבין בחור בשם פוטר (רייף ספאל), בבקתה נידחת ומושלגת במהלך ארוחת חג מולד. יותר נכון יהיה לומר שמאט מדובב ברוב כריזמטיות את פוטר המאופק והמדוכדך לספר לו את סיפורו. תוך כדי אנחנו מושלכים אל תוך סיפוריהם וזיכרונותיהם של השניים, שם מתחוללים דברים קצת יותר מעניינים מתפוחי אדמה בתנור. את מרבית הדיבורים עושה האם, והוא גם ללא ספק כוכב הפרק. ממש כמו ב"מד מן", הוא יודע לשווק, להסעיר, לנטוע רעיונות וחלומות, אבל בניגוד לדמות המלנכולית והמיוסרת תמידית של דון דרייפר, פה הוא קליל ואנושי ושובב בהרבה.
רשת חברתית חיה ונושמת
העולם המתואר מחוץ לבקתה מזכיר את זה של הפרק השלישי בעונה הראשונה (פרק מרתק ונטול הייאוש התהומי שאפיין את העונה השנייה). אז הסתובבו הדמויות עם שבבים שמצלמים את המתרחש, מאפשרים להן לחזור ולצפות בזיכרונותיהן, להקליט, למחוק וכך הלאה. רק שבמקום השבבים מדובר בעיני Z (קחו את גוגל גלאס כמה אלפי צעדים קדימה, אבל בלי היכולת להוריד אותם), המספקים שירות של רשת חברתית חיה ונושמת.
"מראה שחורה" ממשיכה להציב בפנינו את נקודות הקיצון של מצבים אפשריים ולהעלות שאלות מוסריות מדירות שינה. כאן עומדות למבחן שלוש טכנולוגיות כאלה: האחת, מדריך אונליין לרווק הנואש במסעו המיוחל אל בין רגליהן של בחורות יפות, ובו צוות שלם של יועצים עוזר לו לבחור את הבגדים הנכונים, לגשת עם האטיטיוד הנכון ולהגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון (דבר תמיד תחילה אל הבחורה שעומדת ליד זאת שאתה מעוניין בה, היא תרצה שתשים לב אליה כי אנשים רוצים שישימו לב אליהם), מה שכמובן יכול גם לגרום למצב להידרדר במהירות, אתית, נפשית ופיזית. הטכנולוגיה השנייה היא הוצאת איזו "קוקי" מהראש והחדרתה לתוך מכשיר דמוי ביצה, מה שמניב ישות וירטואלית שלנו שאפשר להתעלל בה, לערער את תחושת הזמן שלה ולתת לה לבצע עבורנו את כל המטלות השנואות, מלקבוע תור לרופא ועד לדאוג למים רותחים. אם אי פעם התלוננתם בפני מישהו שמבקש מכם לעשות משהו "אני רק בנאדם אחד", ובכן, יש תקווה. העניין השלישי, כאמור, הוא האפשרות להתנהג בעולם הממשי כמו ברשת חברתית, להשתיק אנשים ולחסום אותם (דבר שגורר גרפיקה טראשית משהו). רק תחשבו איזה אופק מופלא של תביעות נפתח בפני עורכי הדין.
ג'ון האם, אונה צ'פלין ורייף ספאל. רק הטכנולוגיה משתנה | צילום:
יחצ הוט
דברים גרועים קורים גם ללא טכנולוגיה
הרבה דברים רצים בראש בשעה וחצי של פרק חג המולד הזה (אותי הוא זרק ל"אקזיסטנס" פורץ הדרך של קרוננברג מ-99', וגם ל"Her" של ספייק ג'ונז). הרבה דברים רצים בראש אחרי שמסיימים לראות אותו (בנשימה עצורה, כי הוא שומר על מתח גבוה לכל אורכו ומקפיד להפתיע לא מעט פעמים). וכמו בכל היצירות הטובות באמת, הוא ממשיך להטריד גם הרבה אחר כך (רגע, ובטמגוצ'י לא התעללנו? אז זה כן היה בסדר?) ומספק אינספור נושאי שיחה. אבל היתרון הבולט של הספיישל , זה שהוא לא מצקצק בשפתיו ואומר "נו נו נו, תראו איזה דברים איומים יכולים לקרות לנו בגלל הטכנולוגיה", כמו שעשתה הסדרה עד כה. כולנו יודעים שדברים גרועים קורים גם כשאין טכנולוגיה, ראינו את "משחקי הכס". אלה רק האופציות שמתרחבות, והדמיון שצריך כדי לחזות אותן.
יש סדרות שנעלמות מהתודעה ברגע שהן נעלמות ממסך הטלוויזיה ויש כאלה שנחרתות בזיכרון לתמיד. מ"אזור הדמדומים", לדוגמה, חוזרות אלי כל מיני סצנות לפעמים. באחת מהן מישהו בעל יכולת לעצור את הזמן, משתמש בה בכל מיני מצבים טיפשיים, כמו לעקוף את התור במכולת. בסוף הפרק הוא עושה זאת כשעומד לנחות טיל גרעיני ולהחריב את העולם, ואז משוטט בין האנשים הקפואים אל עבר כתוביות הסיום. 30 שנה עברו מאז שראיתי את הפרק הזה והוא עדיין חי בתוכי. "מראה שחורה" בהחלט מועמדת ראויה לתפקיד היורשת. אני רק מקווה שנהיה כאן ב-2044 כדי להתווכח על זה.
