אפשר להבין את ההתרגשות מהרימייק ל"צער גידול בנות". הרי זה אחד הסיטקומים המובהקים של ילדי הניינטיז, זה שכולנו עדיין זוכרים את שיר הפתיחה שלו ואת שמות הדמויות המרכזיות, וכזה שכוכביו עדיין נמצאים פחות או יותר בסביבה. אוקיי, התאומות אולסן עדיין בסביבה, אבל גם ג'ון סטאמוס הפציע ב"גלי" ובוב סאגט המציא את עצמו מחדש כקומיקאי פרובוקטיבי ומטונף (אני מודה שאני לא זוכרת אף אחת מהבדיחות מה"רוסט" שנעשה לו, אבל רובן כללו, בנוסח זה או אחר, אונס של האחיות אולסן).
כלומר, בבינג' הנוסטלגיה הנוכחי שבמסגרתו מחדשים כל דבר שזז, ברור ש"צער גידול בנות" היא בחירה ראויה. היא אמנם אף פעם לא נחשבה לסיטקום טוב, אבל כן לסיטקום אהוב. כזה שמתאים לכל המשפחה, שיש בו לקחים חינוכיים, ושגם אם הוא קצת (או הרבה) קיטשי וצ'יזי עדיין מתחשק לך לחבק שם את כולם. אז מה נשאר מכל זה עשרים ומשהו שנים לאחר שהסדרה ירדה מהאוויר? ובכן, כלום. הרימייק ל"צער גידול בנות" הוא ככל הנראה הדבר הכי גרוע שראיתי ב-2016, ולמרות שאנחנו רק בפברואר, אני מהמרת על כך שהיא תשמור על התואר.
13 פרקי העונה החדשה עלו לנטפליקס השבוע, תחת השם "Fuller House". הפעם אלו בנות משפחת טאנר שהתבגרו – די ג'יי, סטפאני וקימי גיבלר השכנה (שבטח גויסה כי התאומות אולסן היו עסוקות) - שצריכות לגדל את שלושת בניה של די ג'יי, לאחר שבעלה מת. כפי שאתם זוכרים, בסדרה המקורית דני טאנר התאלמן מאשתו וג'סי וג'ואי החליטו לעזור לו לגדל את שלוש בנותיו, כלומר, אותו דבר רק הפוך (מה שמעורר תהיות לגבי תקינותם של אחוזי ההתאלמנות במשפחת טאנר). דני, ג'ואי וג'סי כיכבו בפרק הראשון, אבל בגדול הם רק בתפקיד אורח, והעונה עצמה מתמקדת בבנות ובילדיה של די.ג'יי.
הפרק הראשון של "Fuller House" מלא בקריצות לסדרה המקורית, כולל מבט היתולי למצלמה כשמדברים על האחות הנעדרת מישל, קריאת "האו רוד!" של סטפאני, בדיחות על החולצות המטופשות של דוד ג'ואי, הכרזות "כולנו עדיין נראים ממש מעולה" של דוד ג'סי מסביב לשולחן, ואין ספור רפרורים לסדרה המקורית. כי זה מה שהקהל רוצה. אף אחד לא באמת בא בשביל סיטקום משפחתי - אנחנו כאן בשביל תמונת ה-#tbt הגדולה בעולם ובשביל פוסט ה"איך הם נראים כיום" המשוכלל ביותר של באזפיד.
ומילא הקריצות הנוסטלגיות המעושות והדחוסות, אבל כשכל המשפחה מתחילה לרקוד ביחד לצלילי הבקסטריט בויז או לשיר ביחד את להיטו היחיד של דוד ג'ואי, הכל באופן מתמסר ונטול אירוניה, המבוכה כבר בלתי ניתנת להכלה. וזאת לא מבוכה חמודה של מפגש משפחתי עם אנשים שלא ראינו המון זמן, זאת מבוכה של להתכווץ ולרצות ללכת. "Fuller House" היא לא רק בלתי מצחיקה, מתאמצת ופלסטית - היא גם לא נעימה לצפייה. באחת הביקורות החו"ליות על הסדרה נכתב ש"ישנו רגע שבו נוסטלגיה הופכת לנקרופיליה, ו-Fuller House חצתה את הקו הזה".
בשבוע שעבר הסתיימו ששת פרקי החידוש ל"אקס פיילז", במאזן של שלושה פרקים בינוניים עד איומים, ושלושה פרקים נחמדים עד טובים. גם "אקס פיילז" הלכו על לא מעט קריצות נוסטלגיות למעריצים, וחלק מהפרקים הרגישו ממש כמו פארודיה על המקור, אבל גם כשהיא הביכה, זה לא לווה בניחוח הריקבון של "צער גידול בנות" החדש. מצד אחד, ל"אקס פיילז" היה מקור מופתי שהפך את ההשוואה לקשוחה יותר. מצד שני, ל"אקס פיילז" לפחות היה מקור מופתי, משהו להיתלות בו. "צער גידול בנות" פשוט היה סיטקום מעפן שהשתלב בתקופה של סיטקומים מעפנים ואיכשהו הפך למיתולוגי. והחידוש של הסדרה, במקום להזכיר לנו למה היא הפכה למיתולוגית, פשוט הזכיר לנו עד כמה היא הייתה מעפנה.
אבל אולי, בסופו של דבר, כן יצא משהו טוב מהחידוש הזה. הביקורות בארה"ב קוטלות והמעריצים זועמים ויכול להיות שהם יזכירו ליוצרי הטלוויזיה, שעומלים עכשיו על "בנות גילמור" ועוד המון סדרות מפעם, שסתם רימייק כבר לא מספיק לנו. שאמנם אנחנו סאקרים של נוסטלגיה, אבל שיש גבול לכמות הזבל שנסכים לצרוך בתמורה לקאצ'פרייז אהוב מהעבר. שאם אנחנו הולכים לבלות את השנים הקרובות בצפייה בסדרות שכבר ראינו, לפחות שהן יהיו עשויות כמו שצריך.
"Fuller House" זמינה לצפייה בנטפליקס