בשנות ה-60 נערכו ניסויים רבים בפסיכולוגיה חברתית שביקשו לחקור את תופעת הצייתנות. אותם מחקרים נערכו בעקבות מלחמת העולם השנייה, בחיפוש אחר מאפייניה של "האישיות הסמכותנית" – כלומר, בניסיון להבין מדוע אנשים נכנעו ללחץ ולסמכות (ובגללם התאפשרה השואה באירופה). התגלית המזעזעת הייתה שאין אישיות כזו; כל אדם, בנסיבות מסוימות, עלול להפגין צייתנות וקונפורמיות ולבצע פעולות אכזריות שנוגדות את ערכיו.

המחקרים של שנות ה-60 כבר נאסרו מזמן על חוקרים באוניברסיטה. אבל מעבדות הריאליטי ממשיכות את העבודה.

סרט התעודה הבריטי "דחיפה מעבר לקצה" ("Pushed to the Edge", יום ו' ב-22:00 בערוץ 2) נוצר ברוח אותם ניסויים בפסיכולוגיה חברתית. הסרט עוקב אחר אנשים שעוברים תהליך מניפולטיבי שבשיאו הם מתבקשים לדחוף אדם אל מותו, מציף שאלות נוקבות בענייני חברה ומוסר, ומאפשר להציץ מעט לנבכי הנפש של האדם המציית.


"דחיפה מעבר לקצה" מציג את בנייתה ההדרגתית של צייתנותו של אדם שנדחק לבצע בתחילה פעולות שוליות ומורגל לעמדת נחיתות מול דמויות סמכותיות שמפעילות עליו לחץ. אולם כדאי לבחון את הסיפור גם מנקודת מבטה של הפסיכולוגיה האינדיבידואלית: מה קורה אצל האדם בסיטואציה כזאת? מדוע הוא נכנע ומוכן לעשות דברים שמנוגדים למוסר? האם היחיד הוא בעצם רק בובה שהחברה מושכת בחוטיה, או שיש לו חופש בחירה?

תהיי ילדה טובה ותשתקי

אחד הכוחות החזקים שמניעים את היחיד מול החברה הוא הפחד לבלוט באופן שלילי, להיות מושפל ומושם ללעג. הסירוב ללחץ חברתי נוגע באימה שמוכרת לכולנו מגיל ההתבגרות – להיות חריג; ללבוש את הג'ינס הלא נכון, להגיד את הבדיחה שלא מצחיקה אף אחד, להיות מוחרם או מנודה. חרדה חברתית זו כוללת פחד מבושה, מהשפלה, מהחרמה ומניכור, והיא כוח פנימי חזק מאד שעלול לשתק את חופש המחשבה והבחירה.

צייתנות מגיעה גם מאינטראקציות אישיות מאוד – ולא רק מול סביבה חברתית. כולנו רצינו להיות ילדים טובים, לזכות במבט המאשר של ההורים ולדעת שאנחנו בסדר. אם אנחנו בסדר, אנחנו מוגנים ובטוחים.

נשים, אגב, סובלות מלחץ גדול בהרבה מאשר גברים להיות "ילדות טובות". הזהות הנשית נשענת על נתינה ויכולת ויתור. אם את ילדה טובה, תוותרי, תיכנעי, תתני לחברה שלך את הצעצוע, תעזרי לאמא לטפל באחים הקטנים. ילדות טובות לא מתמרדות, לא מתווכחות, והן זוכות לתגמול הנכסף בצורת חיבה של ההורים על פעולות של צייתנות, כניעה וויתור. בחינוך של בנים המסר מורכב יותר; מגיל צעיר יצפו מהם גם להיות צייתנים ו"טובים", אך יש גם לבטא כוח, להתחרות, להשתובב ולהתמרד.

אין פלא שמתוך ארבעת האנשים שעמדו למבחן ב"דחיפה מעבר לקצה", שתי הנשים צייתו, לעומת גבר אחד שציית ואחד שעמד בלחץ והתנגד. קל מאד להלחיץ נשים, ואפשר לראות זאת גם בתחום הכאוב של הטרדות מיניות; נשים למדו שהן עלולות לשלם מחיר חברתי גבוה אם "יעשו בעיות". כשהבוס מלטף את הישבן שלהן, הן יודעות שמצופה מהן להיות "חברמניות". אם יעשו עניין, הן עלולות לחוש השפלה ומבוכה. השאלה המקוממת "למה לא התנגדת?" נוגעת לאוטומטיות של הציות והפחד "לעשות עניינים". אינספור נשים מתארות את הדילמה האיומה – למשל, באוטובוס, כשגבר זר מתחכך בגופן, והן חוששות מהמבוכה שתיגרם אם ירימו קול צעקה. והגבר המטריד מן הסתם ילעג להן ("לא עשיתי כלום, את מדמיינת") או ישפיל אותן ( "היית רוצה, מי היה נוגע בך").

המצבים בהם אישה מרגישה משותקת מול גבר שמטריד אותה מינית או נוהג בה באלימות נובעים לא פעם מכך שהיא אינה מסוגלת להיאבק בפחד שלה מהמחיר של אי-ציות. הפחד מהכעס של בעל הסמכות והכוח (הבוס, הגבר, ההורים) והפחד להיות חריגה ולבלוט לרעה בסביבה החברתית גובים מחיר כבד מחופש הבחירה שלנו בדילמות של צייתנות ומוסר.

אלו שני כוחות חזקים ששולטים בנו - הפחד לאבד את הביטחון הכרוך בכך שאני "ילד טוב", ואימת המחיר החברתי של בושה והשפלה פומבית. בסופו של דבר, נראה שהם שולטים בנו יותר מאשר עקרונות של צדק ומוסר, ועשויים להביא כל אחד מאתנו למצב של ציות עד כדי השתתפות באלימות – כלפי אחרים, או כלפי עצמנו.