כש"גוסיפ גירל" ("אחת שיודעת", למעוברתים ביניכם) עלתה לראשונה לאוויר ב-19 בספטמבר 2007, מגזין האונליין "Vulture" הכתיר אותה בתור "הסדרה הגדולה של זמננו". זוהי הגזמה, כמובן, אך כזו שכמו כל דבר אחר ששייך לשיח מסביב לסדרה, צריך להתייחס אליה במידה מסוימת של אירוניה, אך בו בעת ברצינות תהומית. רק כשהסדרה החלה קצת לקרטע בעונות המאוחרות - כפי שקורה לרוב הסדרות - החלו לקרוא לה בביקורות השבועיות ב-"Vulture" (שהמשיכו להתפרסם במהלך כל ששת עונותיה) "הסדרה של זמננו".
הסופרלטיב החיובי נשמט, אבל "גוסיפ גירל" נותרה הסדרה של זמננו. כלומר, הגדוּלה שלה, בעיני רוב המבקרים, הייתה האופן בו היא שיקפה את רוח התקופה. הבאזז שנוצר סביבה בעונתה הראשונה התמקד בעיקר בשילוב של הטכנולוגיות החדשות בעלילה עצמה, תוך הכרה שההתפתחות הטכנולוגית הפכה לחלק כל כך אינהרנטי בחיינו, עד כי לא ניתן בכלל לקדם קווי עלילה בלעדיה. ממש כפי שנהוג לומר שניו יורק היא אחת הדמויות ב"סקס והעיר הגדולה" - ב"גוסיפ גירל" האינטרנט הוא הכוכב הנוסף.
אבל "גוסיפ" היא סדרה הרבה יותר מתוחכמת ממה שנהוג לחשוב עליה. מעבר לכך שיש בה שחקנים מעולים (לייטון מיסטר בתור בלייר היא אחת ההופעות הקומיות המצטיינות בהיסטוריה), כתיבה שנונה ואופנה למות ממנה, מדובר בסדרה שאפשר לפענח אותה בשתי דרגות תחכום, והיא הפכה לקאלט בקרב קהל בלתי צפוי - האינטלקטואלים התרבותיים. כסדרת תיכון, "גוסיפ גירל" היא לא בדיוק יצירת מופת. היא מצחיקה, היא צבעונית, היא כתובה היטב, אבל אם מסתכלים עליה באופן שטחי בלבד ולא חופרים בין השורות, אתם עוד עלולים לפספס את הגאונות האמיתית שחבויה בה.
חובבי תרבות פופ מושבעים ומבוגרים יותר מקהל בני הנוער שהסדרה יועדה אליו, שמו לב די מהר שג'וש שוורץ, יוצר הסדרה (והיוצר של "האו.סי") מנסה לקרוץ גם להם. הוא עשה זאת בשמות הפרקים, שכל אחד מהם היה משחק מילים על סרט, והוא לא בחל בז'אנרים - היו שם קלאסיקות משנות החמישים, סרטי נוער משנות השמונים, קומדיות משנות התשעים, סרטי אימה, גיבורי-על ואפילו אלמודובר. חלק מקווי העלילה והסצנות התבססו גם הם על סרטים - לרוב בחלומות של בלייר וולדורף, הדמות שירשה משוורץ את החיבה לקולנוע. אך רפרנסים תרבותיים שנזרקים פה ושם לא מספיקים כדי להפוך יצירה שלמה למתוחכמת. מה שהופך את "גוסיפ גירל" לסיפור על-זמני הוא הסיפור של דן האמפרי, הנער העני מהצד השני של הגשר.
"גוסיפ גירל" היא בעצם סדרה על טיפוס בסולם החברתי ועל הקושי של האדם בחברה המודרנית לשנות את מעמדו. ככזו, היא נשענת על מסורת מפוארת של מחזות, ספרים וסרטים שעסקו בדיוק באותם הנושאים, הרבה לפני שמישהו חשב על האינטרנט. המקור הבולט ביותר הוא קומדיית נימוסים, ז'אנר תיאטרלי שמצטיין בדיאלוג שנון ומפגיש בין מעמדות שונים, כשהמתח ביניהם הוא זה שמייצר את הקומדיה.
ואכן, לא חסרים רגעים קומיים וסאטיריים ב"גוסיפ גירל", אבל הסיפור של דן וההידרדרות המוסרית שלו בטיפוס במעלה סולם המעמדות הוא לב העלילה, מה שהופך עוד יותר ברור כשמתגלה זהותה של גוסיפ גירל בכבודה ובעצמה (או יותר מדויק, בכבודו ובעצמו). זאת סדרה שעוסקת במה שאנשים מוכנים לעשות בשביל כסף ובשביל מעמד חברתי, כשבאופן טבעי אלה עומדים כל הזמן בקונפליקט עם ערכים רגשיים כמו אהבה, חברות, נאמנות וכנות.
זהו סיפור שמסתמך על יצירות תרבותיות פחות קלילות - דן האמפרי הוא רסטיניאק של "אבא גוריו", הוא הגיבור של "אורות בוהקים, עיר גדולה" (ספר של ג'יי מקינרני ששוורץ עיבד לסרט שנגנז) והוא גם טום, הגיבור של "מטרופוליטן" של וויט סטילמן, האב הרוחני התרבותי המשמעותי ביותר של "גוסיפ גירל". ב"מטרופוליטן", טום, הסטודנט ממעמד הביניים, עוקב אחר ההתאהבות שלו בנערה עשירה ויפה בשם סרינה (נשמע מוכר?) אל תוך החברה הגבוהה של ילדי בתי הספר הפרטיים של מנהטן. כל היצירות הללו מתבססות על מפגש בין דמות שלא מרוצה ממעמדה לבין העולם הדקדנטי וחסר האחריות המוסרית של העשירון העליון, וההבנה שכדי להצטרף לשם, אין ברירה אלא לשחק לפי החוקים שלהם - מה שבהכרח כרוך בהקרבה של ערכים, חברים ומשפחה. דן האמפרי משיג את מבוקשו, אבל על הדרך הוא צריך להשאיר הרבה אדמה חרוכה ולקחת סיכונים שיכולים להרוס לו את החיים. נדמה שרק כשהוא נפרד לחלוטין מהמצפון שלו, הוא מנצח - מסר די מורכב לסדרת נוער.
כל היצירות ששוורץ נשען עליהן בכבדות אינן צירוף מקרים, וגם לא מדובר במקרה של העתקה. מה ששוורץ יצר היא סדרה מסוג מאוד נדיר, שמתפקדת כבידור קליל וגם כסאטירה חברתית נוקבת ומתוחכמת, והאחד לא מפריע לשנייה. אפשר ליהנות מצפייה בה גם מבלי לזהות את מיליון הקריצות לאילנות הגבוהים שהיא נתלית בהם, אבל כשלוקחים בחשבון שלכל הקאמפ המוגזם, המחשופים של סרינה, המשולשים הרומנטיים והבעות הפנים של בלייר מתווסף גם סיפור מעורר מחשבה על מוסר ואינטרטקסטואליות עשירה, שנותנת המון קרדיט לידע התרבותי של הצופה - אפשר להפסיק לקרוא לה אחת הסדרות הגדולות של שנות האלפיים, ולהתחיל להתייחס אליה כאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים.
mako תרבות בפייסבוק