ישראל צופה אל העתיד
ג'ון וויר. סיקור הוגן
יום העצמאות ה-65 של ישראל שחל לפני שבוע, צוין גם בבריטניה בסרט דוקומנטרי מיוחד באורך שעה ששודר ב-BBC, תחת השם "ישראל: צופה אל העתיד" והגיע לאומה הבריטית כמעט במקביל לפגישתם של רה"מ נתניהו וראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, במסגרת הלוויה של תאצ'ר .

כתב ה-BBC הותיק ג'ון ווייר תיעד את המסע שלו בישראל וניסה לברר איך היא מגיבה לשינויים שיש באזור בעקבות האביב הערבי ומה צופן העתיד עבור המדינה היהודית היחידה בעולם. “אוי לא", אתם אומרים לעצמכם. “סרט על ישראל? ב-BBC?” אם נכנסתם מתחת לשולחן, חברים, לא נאשים אתכם. תשתית רחבה שבנויה מטקסטים לא מאוזנים על ישראל הוציאה לתקשורת הבריטית שם של תקשורת פרו פלסטינית מובהקת.

סדרת הטלוויזיה "ההבטחה", שארבעת פרקיה שודרו בערוץ 4 הבריטי ב-2011 היא דוגמא לאופן בו מוצגת ישראל בבריטניה. למי שלא זוכר, נספר שהסדרה עוררה סערה בישראל כשהציגה חיילים שמתעלמים ממעשים של מתנחלים, השוותה את הפיגועים של אנשי המחתרת העברית לפיגועים של פלסטינים בבתי קפה בתל אביב ובין השואה לנכבה. נספח התקשורת של ישראל בלונדון, אמיר אופק, הכריז עליה בזמנו כעל "רמה חדשה של עוינות כלפי ישראל”. לא פחות. פרשייה טרייה יותר היא האופן בו בחרה ה-BBC להציג את ישראל בעמוד האינטרנט בו הוצגו משלחות האולימפיאדה השונות. מזרח ירושלים הוצגה כבירתה של פלסטין, ירושלים לא נרשמה כבירת ישראל ויכול להיות שלא היינו מייחסים לזה משקל כל כך רב, אלמלא התמונה שליוותה את העמוד - זו שאמורה לייצג את הישראליות בפריים אחד - היתה של חייל מתעמת עם פלסטיני.

ואי אפשר שלא להזכיר את הפרסום של עיתונאי ה-BBC ג'ון דוניסון, במבצע עמוד ענן: דוניסון פרסם בטוויטר שלו תמונה של ילדה הרוגה ממלחמת האזרחים בסוריה עם כיתוב שמספר שהיא נהרגה ברצועה, מהפצצות צה”ל. הטעות או ההטעיה, תלוי את מי תשאלו, נחשפה ודוניסון העלה לחשבון הטוויטר שלו התנצלות. עם הרקע הזה, אי אפשר להאשים אף אחד בציפייה לקבל עוד מטח של אש הסיקור החד צדדית.

אלא שהסרט הזה היה משהו אחר. הכתב ג'ון ווייר הביא לצופה הבריטי תחקיר מקיף שמשקף את תמונת המצב במדינה כפי שאתם ואני מכירים אותה, על כל הדקויות והמורכבויות.

חשוב להבין שעבור תושבי העולם הגדול, ישראל מצטיירת כיחידה הומוגנית של יהודים שמסוכסכת עם יחידה הומוגנית של פלסטינים (תחשבו על מה שאתם יודעים על הבעיות הפנימיות של בריטניה, אז ככה, רק הפוך). הסרט הצליח לפרק את ההומוגניות הזו למגוון הדעות שיש בישראל, להסביר את המורכבות הביטחונית בה היא נמצאת ומאיפה נובעת החשדנות של הישראלים כלפי השכנים הפלסטינים. ווייר מתחיל אותו בגבול הדרומי של ישראל ומסביר את הרגישות הביטחונית בהקשר של האביב הערבי. הוא מדבר על הסכסוך עם הפלסטינים, אבל לא רק: הוא נפגש עם הרב החרדי דב הלברטל,  מקורבו לשעבר של הרב אלישיב ז"ל, בישיבה במאה שערים, ומבין ממנו למה הם חשובים למדינה. הוא מצלם את להקת "בבילון גירלז" שמורכבת מטייסי חיל אוויר במילואים בפאב תל אביבי אפוף עשן, ויושב איתם לשיחה אמיתית. מהראיון עולים בפני הצופה אנשים שלמים, שחושבים על התוצאות של המעשים שלהם, שיש להם הומור וגם פרספקטיבה.

ישראל צופה אל העתיד
עם אוהד ביתר. אוי
המסע נמשך והוא פוגש אוהדי בית”ר בטדי, שומע מהם למה “ביבי נתניהו איז דה בסט” למרות שבמהלך כהונתו ישראל מותקפת בזירה הבינלאומית על חוסר נכונותה לשלום ושומע למה הם חושבים שהערבים רוצים אותנו בים. בשלב הזה מונף במגרש השלט "בית"ר טהורה 70 שנה". במקום לנצל את ההזדמנות לפרובוקציה, הוא שואל את האוהדים שסביבו מה דעתם על העניין. תשמחו לגלות שהתמונה מתאזנת בשלב הזה והאצבע המאשימה מופנית לארגון לה פמיליה.

הסרט הדוקומנטרי ממשיך בסיבוב בסופר עם מתנחלת ממעלה אדומים, נקודת המבט של אברום בורג על תהליך השלום, הצטרפות לאימון של פלוגת צנחנים ושיחה עם סייד קשוע על הזהות השסועה של ערביי ישראל. הצופים אפילו זוכים לקטעים מ"עבודה ערבית". גם ה"עליהום" של הקהילה הבינלאומית על ישראל זוכה להתייחסות - ואם זה לא מספיק, וויר מצטרף להפגנה של קבוצת חרדים  שלא מכירים במדינה ומסביר לצופים את המצב הבלתי יאומן שמתרחש אצלנו בבית. לצד כל אלו, מוסבר מצבה העדין של ישראל בזירה הבינלאומית והאיומים הבטחוניים בגבולותיה השונים. תוסיפו לזה הבנה של שורשי החשש היהודי מערביי ישראל ושיחה עם שני הצדדים וקיבלתם סרט שמעביר את החרדה הקיומית היהודית ומסביר לצופים הבריטים מה בעצם כל כך מסובך פה.

נראה שבעקבות הבחירות האחרונות בישראל וההבלטה של בעיות הפנים, גם העולם מתחיל לשים לב לכך שישראל היא לא רק הסכסוך עם הפלסטינים. יש לנו עוד הרבה בעיות (למסירה, יד ראשונה). השאלה שכל אזרח בישראל מכיר ויודע, של מדינה יהודית או דמוקרטית, היא משהו שלא מוכר לצופים הבריטים. במדינה שלהם, לדת אין סמכות עליונה בשום נושא ואפשרות של סבסוד קבוצה אחת על חשבון אחרת בגלל אמונה היא דבר שאין להם אפשרות לדמיין. הסתירה בין היהדות לדמוקרטיה והבעייתיות שבה נמצאת ישראל, על כל דעותיה, הועברה לצופים בממלכה המאוחדת. הוצג פתרון של שתי מדינות לשני עמים, של מדינת כל אזרחיה וגם של מדינה יהודית אחת, עליו דיברה ציפי חוטובלי. תיווך המורכבות הזו יכול לעשות לתדמית הישראלית רק טוב.

ישראל צופה אל העתיד
ישראל היא לא רק סכסוך עם הפלסטינים
כפי שהבנתם, מדובר באחד הטקסטים המאוזנים ביותר שתראו. לא מדובר בפיזור אבקת סוכר על המצב במדינה שלנו, גם לא באימוץ "הנרטיב הישראלי" – אלא בהגשה של כל הפיסות השונות של מדינת ישראל, על הטוב והרע ומה שביניהם. חיכיתי וחיכיתי, אבל לא מצאתי אף רגע  בו יכולתי לסנן "אנטישמים" כלפי המרקע. גם הנופים מאוזנים: מתל אביב אל ירושלים, מהנגב אל ההתנחלויות – אף אחד לא נשאר מקופח ואף בריטי לא יצפה למצוא פה רק גמלים וחול.

אפשר לקוות שהסרט המעמיק הזה, שמביא את כל הגוונים של הישראליות לציבור הבריטי, ברוטב קל לעיכול, הוא סנונית ראשונה במחשבה מחודשת על ישראל ובהבנה עמוקה יותר של האתגרים איתם החברה הישראלית מתמודדת.

הסרט מסתיים בשיחה עם אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהגיע לפה כבן נוער וראה את הנס של הקמת המדינה היהודית. הוא לא חושב שהסכסוך יסתיים אבל הוא גם אופטימי: תהיה פה מדינה יהודית ודמוקרטית באמת, הוא אומר. אבל זה יקרה דקה לפני חצות, לא רגע לפני. כל מה שנשאר לנו זה להסתכל על השעון ולחכות.

קטעים מהסרט ישודרו הערב ב"העולם הלילה" עם יעקב אילון, שחוזרת מהפגרה