לפני קצת פחות מחודש, כשנפרדנו מ״איך פגשתי את אמא״, אמרנו שלום לא רק לטד ורובין, אלא גם לסיטקום כפי שלמדנו להכיר אותו בעשורים האחרונים. זה קצת מצחיק כי "איך פגשתי את אמא" נחשבה בעצמה למרענן הרשמי של המסלול החבוט והידוע מראש של הקומדיה האמריקאית, עם הקפיצות בזמן והנראטיב הלא-תמיד-לינארי. אבל מהר מאד הבנו שגם "איך פגשתי את אמא" היא בסך הכל עוד מאותו דבר: מצלמות מרובות וה-laugh track, הצחוק המוקלט הידוע לשמצה, שטורח לסמן לנו מתי לצחוק במקרה שפספסנו בדיחה.

אז כן, גם ב-2014 פסקול הצחוק עדיין כאן אתנו. לא שיש בזה משהו רע, אם לצטט מ״סיינפלד״, אבל העובדה שהוא עוד בוקע ממקלטי הטלוויזיה של כולנו מפתיעה בהתחשב בגסיסתו המתקדמת. לא רק שלו, אלא של הז׳אנר הטלוויזיוני שהוא מייצג. הניסיונות של רשתות הטלוויזיה המסחריות להנשים אותו בכוח, מביאים למסך שוב ושוב סדרות שמסיימות את דרכן כעבור מספר פרקים. זוכרים שרק לפני כמה חודשים התלהבנו מהסדרה החדשה של מייקל ג׳יי. פוקס? בדיוק.

אין תמונה
נשים משכילות מתחת לגיל 35
השינוי, כמובן, נמצא רק בתחילת דרכו. ״המפץ הגדול״ היא עדיין הקומדיה הנצפית ביותר בטלוויזיה האמריקאית, ולא לחינם חודשה לאחרונה, באופן חסר תקדים כמעט, לשלוש עונות נוספות. ברשת CBS הבינו שמדובר בביצת הזהב האחרונה והם נאחזים בה בשאריות כוחם וכספם. לצד ״שני גברים וחצי״ ו״איך פגשתי את אמא״, השלימה ״המפץ הגדול״ את הטריו הקומי של הרשת, שמשך אחריו קהל גדול ויציב של צופים במשך עונות רבות. אז למה לסרב להמר על הסוס המנצח? כי הוא כבר זקן, עייף, ובעיקר כי שאר הסוסים מתחרים בכלל במרוץ אחר לגמרי.

את מה שהצופים, בעלי אופציות הבחירה האינסופית, הבינו כבר מזמן – מתחילות הרשתות להפנים כעת. בעשור הנוכחי זכתה רק סדרה אחת בפרס האמי לקומדיה הטובה ביותר: ״משפחה מודרנית״. הסיבה? הכלאה מוצלחת בין הסיטקום המשפחתי המוכר לבין הסגנון המוקומנטרי שהפך פופולארי לאחר פריצתה של "המשרד". ואז הגיע פרק הסיום של "רוק 30". טרייסי ג'ורדן חתם אותו במשפט: ״לא הרבה אנשים צפו בנו, אבל הבדיחה על חשבונכם, כי לנו שילמו בכל מקרה״.

״המשרד״, לצד ״רוק 30״, מגלמות יחד את הגל החדש בסיטקום האמריקאי. לא רק כי בגלל הסגנון שהפך מושא לחיקוי, אלא גם כי היא שודרה במשך תשע עונות מבלי להיות יצרנית רייטינג למופת. שלא תהיינה טעויות - ״המשרד״ הייתה סדרה מצליחה, אבל גם העונות המוצלחות ביותר שלה לא התקרבו לנתוני הצפייה של ״המפץ הגדול״ בערב חלש. NBC הייתה הראשונה מבין הרשתות המסחריות הגדולות להבין שימי ה"מאסט-סי-טי-וי" של "סיינפלד" ו"חברים", כבר לא ישובו. הפתרון היה סבלנות כלפי סדרות כמו "קומיוניטי" ו"מחלקת גנים ונוף". סבלנות שהולידה דור חדש של קומדיות.

מי שממשיכה את הטרנד הזה ולוקחת אותו צעד קדימה היא רשת "פוקס". בצעד מפתיע חודשו שם לאחרונה: "הבחורה החדשה", "ברוקלין תשע תשע" ו"מינדי", שלוש סדרות שנתוני הצפייה שלהן ממש לא הגשימו את הציפיות. הרייטינג, מדהים עד כמה שזה יישמע, הוא כבר לא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניהם של מנהלי הרשתות. "אנחנו בתקופה של מהפך", מסביר רוברט גרינבלט, יו"ר NBC, בראיון שהעניק למגזין טיים, "במקום לעשות עוד סיטקום, החלטנו לנסות להרחיב את קהל היעד שהסדרות שלנו מגיעות אליו". קווין קלי, יו"ר פוקס, הרבה יותר נחרץ: "התכניות האלו זוכות להצלחה ביקורתית יוצאת דופן, הן יוצרות טרנדים תרבותיים, כוכבי תרבות חדשים וכמה מהיוצרים הכי מבטיחים עומדים מאחוריהן".

אין תמונה
קהל קטן ואדוק
מאחורי ההבנה הזאת עומדת התוצאה המדהימה של ניתוח נתוני הרייטינג בארה"ב. "הסדרות החדשות לא מתחרות רק בעצמן", סיפר בחודש שעבר גורם בכיר בתעשיית הטלוויזיה ל"ניו יורק מגזין", "יש אינספור שידורים חוזרים של סדרות ישנות שפונות לאותם קהלים". חשבתם שסטודנטים וצעירים אמריקאים היוו את הקהל העצום של ״איך פגשתי את אמא״? אז מסתבר שלא, אלה היו דווקא ההורים שלהם. הקהל הצעיר? הוא מתפזר בין ערוצי הכבלים ושירותי הסטרימינג השונים, לרייטינג כבר אין לאן לטפס. במציאות הזאת דווקא קהל קטן ואדוק, כזה שמחכה בקוצר רוח לפרק הבא בכל שבוע, מדבר עליה ברשתות החברתיות ורוכש מרצ'נדייז בקביעות, דווקא עדיף. גם למפרסמים מדובר בבשורה: הפילוח הדמוגרפי המצומצם מאפשר לרשתות לדעת מי בדיוק צופה בסדרות שלהן, ולכוון את המוצרים בצורה יעילה יותר.

כשחופרים עוד קצת בפיצול המאסיבי הזה, מבחינים במגמה מהפכנית הרבה יותר, כזאת שהאולפנים לעולם לא יודו בה בפה מלא. לקומדיות החדשות יש "סף קבלה" גבוה הרבה יותר ממה שהורגלנו אליו. ההומור של "לואי", "פילדלפיה זורחת" ו"ארצ'ר", עובר בהרבה מקרים מעל ראשם של צרכני הקומדיות הממוצעים. בניתוח הנתונים נמצא שחלק ניכר מקהל היעד של "מינדי", למשל, הן נשים משכילות מתחת לגיל 35. טלוויזיה לחכמים בלבד? באולפנים מעדיפים שתקראו לזה "אסטרטגיה שיווקית", אבל גם שם מבינים שחובבי "פסקול הצחוק" לא יגיעו לצפות בתכנים האלה.

הבחורה החדשה (צילום: באדיבות yes)
גם זואי דשנל היא טעם אישי ומשתנה | צילום: באדיבות yes
כך הפכה הנישה לפתרון הגדול הבא של מי שמחפשים להגדיל רווחים וחשיפה בכל מחיר. לא עוד פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא יצירת קומדיה שתתאים לטעם אישי משתנה. במקום להצחיק בבת אחת אתכם, את אמא שלכם ואת הבוס, בונים ב"פוקס" על "מולייני", למשל, קומדיה המבוססת על חייו של הקומיקאי והתסריטאי, ג'ון מולייני, שגדל במסדרונות ״סאטרדיי נייט לייב״. אחרי שב- NBC ויתרו עליה, ״פוקס״ דווקא החליטה להזמין עונה שלמה של האיש שהמציא את סטפון.

עוד בוגר סנ״ל שיגיע לרשת בשנה הבאה הוא וויל פורטה, שגם עומד לככב בסדרה משלו, Last Man on Earth. ב״פוקס״ ויתרו על הפיילוט והחליטו להזמין 13 פרקים מבלי לראות פריים אחד, הודות לשני אנשים: פיל לורד וכריס מילר, הצמד הכי חם כרגע בהוליווד. אחרי רצף להיטים שכלל את סרטי ״גשם של פלאפל״, ״רחוב ג׳אמפ 21״ ולאחרונה ״סרט לגו״, אור ירוק לסדרת טלוויזיונית נראה מתבקש, והשניים ייקחו חלק בבימוי ויכהנו כמפיקים אחראיים לצד פורטה עצמו. יש לפחות קבוצת אוהדים אחת שאפשר לסמוך עליה שתגיע לעודד והיא חובבי Clone High, סדרת אנימציה בה שיתפו פעולה השלושה לפני יותר מעשור. Clone High שודרה במשך עונה אחת בלבד וזכתה במשך השנים למעמד של סדרת קאלט, עם עדת המעריצים הנלווית לכך.

אין תמונה
לא בדיוק "חברים"
בחודש מאי יחשפו הרשתות את לוח השידורים לעונת הסתיו הקרובה, ותמונת המצב תלך ותתבהר. אין מה לדאוג, הטלוויזיה לא תפסיק להצחיק אותנו, או לכל הפחות, היא לא תפסיק לנסות. במקום לחכות ל״חברים״ החדשה, אנחנו יכולים לצפות לקומדיות נישתיות יותר, כאלו שלא בטוח שכולם ידברו עליהם בפייסבוק או במטבחון של המשרד, אבל אם הן ישרדו, יהיה כבר מי שיטרח להזכיר לכם שאתם פשוט חייבים להשלים אותן.