לואי הולך ובא ונוסע וחוזר מהופעה אחת לאחרת, ואולי גם מתחיל לחזור על עצמו. זו הבעיה עם תכניות כמו 'לואי' שמעמידות את חייו של אדם בודד במרכזן – החיים האלה לא מספיק מעניינים לאורך זמן. רבקה מיכאלי מפרקת את "לואי"
"לואי" עונה 5 פרק 7: "The Road part 1" (משודר ב-yes Oh וב-yes VOD מדי יום ג' ב-23:00)
רואים לואי עם:
רבקה מיכאלי - שחקנית, קומיקאית ושדרנית רדיו
בפתיחת הפרק לואי יוצא לסיבוב הופעות. הוא זורק בגדים למזוודה, כולם זהים – סטים תואמים של ג'ינס וטישירט. הוא עשה את זה מיליון פעמים, הכל מוכר וידוע, משעמם וקודר.
"הרוטינה הזו יכולה להיות מעייפת נורא. אתה נעשה פקיד, שעובד במקרה בסטנד אפ. לבלר של סטנד אפ. זה דבר קשה מאוד. המלחין יוחנן זראי, ידיד טוב שלי שעכשיו כבר יותר קרוב לגיל 90 מאשר לגיל 80, פתאום הפסיק לכתוב מוזיקה. הוא כתב שירים נהדרים, אבל יום אחד הוא אמר: 'אני מרגיש שאני פקיד מוזיקלי', והפסיק. הוא לא היה יכול לסבול יותר את המצאת המנגינות הזאת, והחזרות, ולשבת עם אנשים וללמד אותם את השיר ולעבוד עליו. ברגע מסוים הוא הרגיש שזו רוטינה. והשגרתיות הזאת לפעמים... אני בנאדם שאוהב שגרה, אבל גם, אתה מרגיש איזו שחיקה כזאת של כל הדבר הזה שהתלהבת ממנו בהתחלה. אני יכולה להבין את זה, למרות שאני אף פעם לא הייתי בקצוות שלואי מגיע אליהם בפרק".
גם הקצוות הגיאוגרפיים קלים יותר בארץ, לא? הכל קצת יותר קטן, פחות מאיים.
"כשאני רואה את לואי ככה אני בהחלט מאושרת שאני חיה במדינה קטנה שבה לא נתקעים הרבה זמן במקום שבו מופיעים. למרות שבפעם האחרונה עשיתי את זה בגדול – היו לנו הופעות בטבריה ונשארתי חמישה ימים ליד הכנרת. אבל היה לי כיף, לא היינו במוטל. אני מכירה קצת את הטיסות בתוך ארה"ב וזה יכול להיות דבר נוראי. הרכבות האלה בשדה תעופה, והנהגים שמתעקשים לנהל איתך שיחה. לפעמים גם אני מציקה לנהגים, כי הם רוצים לנסוע בשקט ואני מדברת, אבל יש אנשים שמנסים לפתח איתך שיחה בכוח, ואתה פשוט לא יודע מה לעשות עם זה. זה קרה לי פעם בהמתנה לתור לרופא. באתי בכוונה עם ספר. ובסוף הוא אמר לי 'נו, טוב, אנשים מפורסמים לא רוצים שידעו כמה הם חולים'".
אז כשאת נוסעת לטבריה את לא ישנה במוטל כמו לואי, עם שלג ותימהוניים בחניה?
"פעם אחת, לפני מיליון שנה, היה לי רצף של הופעות בחיפה במועדון התיאטרון, והם אמרו שהם יסדרו לי דירה כי אני מופיעה גם בבוקר וגם בערב. בחיים לא הייתי בדירה כל כך מלוכלכת. פשוט לא האמנתי, המלווה ואני פשוט צרחנו מצחוק כשראינו את הדירה, כי פשוט לא היה איפה להניח את הראש. אני יודעת שהוא מרוויח קצת יותר ממני, אבל אני שמחה שאני לא צריכה לעבור את זה".
את מספרת סיפור דומה למה שראינו בפרק, אבל את צחקת מזה. זה כבר מראה על כמה שזה תלוי באיך אתה חווה את זה, לא?
"אבל זה היה פעם אחת! וזה לא יכול לקרות לי כבר. לא, זה נורא. כל הנסיעות האלה של הפרידה מהבית ל'טור'. אנחנו לא יוצאים לטור. אז אני יום-יום נוסעת למעלות להופעות, אבל אני חוזרת. אם ארצה אני אולי אשן שם לילה אחד, אבל זו בחירה שלי".
לבלר של סטנד אפ
קומדיה בינונית פלוס
כשלואי חוזר עם הנהג למוטל, אפשר לראות שהוא כבר על הקצה. "אני עושה את זה כבר לא יודע כמה שנים, ראיתי את כל הארץ, פגשתי את כל האנשים". ברור שהעניין פה הוא לא גודלה האמיתי של אמריקה אלא תחושת המיצוי של לואי – מההופעות, מהחיים, מהקהל – אבל הפער בין ניו יורק לשאר המדינה בולט כאן. איך זה להופיע ברחבי הארץ לעומת הופעות בתל אביב?
"יש הבדל גדול. מחוץ לעיר אנשים יותר חמים. אתה מסיים הצגה ואנשים רוצים להתנשק איתך, ולעשות איתך סלפי. זה דבר שאנחנו עוברים אותו בכל הצגה כמעט כשאנחנו יוצאים מחוץ לתל אביב".
ובתל אביב? אין סלפיז?
"בתל אביב אנשים שעוברים מולך בחניון אומרים 'היה יפה מאוד'. אבל אף אחד לא עומד בשורה ללחוץ לך את היד. שם מחכים לך".
והחזרה ממשיכה: לואי עולה, מגיע שוב לשדה התעופה, אורז מזוודה, סופר בגדים לכל יום, חוזר לדרכים, עוד הופעה, עוד נהג.
"היה לי מקרה מוזר עם סנדרה שדה. ישנו במלון, ועם סנדרה בדרך כלל מגיע אחר כך טלפון שהיא השאירה את התיק, משקפיים, כרטיס אשראי. אז אנחנו לוקחות מונית ושמות מאחורה את המזוודות. אנחנו מגיעות לתיאטרון בטבריה, וסנדרה נזכרת שהנהג הוציא את המזוודות מהרכב, אבל לא את המעיל. אין מעיל. ואני נזכרתי שבשיחה עם הנהג דיברנו על שמות - כי נולד לו נכד ושאלתי מה שמו ויש לו שני שמות, ולאבא שלי היו שלושה שמות, אברהם שלום מאיר, והנהג אמר 'זה שמי, אברהם שלום מאיר'. אז אמרתי לה, יש לנו את שם הנהג. התקשרנו, והם באמת איתרו אותו, והוא אמר שהוא יבוא יותר מאוחר. ואז, יש איזה חמש דקות בהצגה שאני לא הבמה, אז יצאתי החוצה לעשן, ובדיוק הוא הגיע עם המעיל. אז במקרה הזה דווקא שמחתי שדיברנו עם הנהג".
לואי באמת מקבל בפרק הזה כמה הזדמנויות לשבור את השגרה הזאת. הילדה הקטנה הזו שנשארת לבד ברכבת - אתה רק מחכה שזה יוציא אותו מהמסלול, שמשהו יקרה לו. וזה לא קורה. הוא לא נותן לזה לקרות.
"נכון. גם המזוודה שנאבדת לו ומפוצצים לו אותה. בסוף זה כלום".
"השמדה מבוקרת", אין אש ואין תימרות עשן. אין שיא ואין קתרזיס. הוא לא מאפשר לעצמו לצאת מהרוטינה.
"והוא לא יהודי אפילו, שזה עוד יותר טרגי. טוב, זה בנוי על תסכול, על אומללות, על נרגנות. בא הסטנדאפיסט ולוקח דבר שגרתי ומראה כמה זה מטומטם, כמה שזה מוזר, כמה שזה לא נכון שאתה שם, שאתה עושה את זה, או שאתה לא עושה את זה. זה כוחו של סטנד אפ. והוא יודע לעשות את זה מעולה, להפוך לך את העולם".
אבל זה גם קשה לצפייה. יש שיאמרו אפילו משעמם.
"זו הבעיה בתכניות האלה - שכיוון שזה עליך, אתה נגמר. זה יכול לעבוד עונה, שתיים, שלוש, אבל בסוף אתה נגמר. בזמן שב'סיינפלד', לעומת זאת, היה בסיס של חבורה שלמה, והיה סטנד אפ בהתחלה ובסוף שמציג את נושא הפרק, וזה היה עשוי מצוין, וזה לא סבב סביב אישיות אחת. הבדידות הזאת של הפרקים היא גם חוסר העניין, הקושי להמשיך ולהוציא את זה. אתה רואה הרבה סטנדאפיסטים שבנו להם סדרות על פי הניסיון האישי שלהם, והניסיון האישי לא מספיק מעניין לאורך זמן".
מה את חושבת על הצורה שבה זה עשוי? דיברת על 'סיינפלד', את רואה כאן הבדל בין קומדיה חדשה לקומדיה ישנה?
"אני חושבת שמתבקש לדבר על 'תרגיע' של לארי דיוויד, שאהבתי הרבה יותר מאשר את 'לואי'. זה היה גדוש ומלא ומצחיק. 'לואי' בעיניי זו סדרה... בינונית פלוס. לא ראיתי את כל הפרקים, אבל לדעתי כסטנדאפיסט הוא הרבה יותר מוצלח, בדיבור ישיר. זה נחמד, זה סימפטי, זאת רפורטז'ה מצחיקה על עצמו, אוקיי. לטובתו ייאמר שזה קצר. בעיני זה לא מספיק עשיר. זה משאיר חוויה קטנה".
מה מצחיק אותך?
"אני רואה כל מיני סטנדאפיסטים ב"BBC Entertainment". יש כמה מצוינים, אנגלים. גם בנות. גם חצופים כמובן - לא הייתי מוציאה חצי דבר ממה שהם מוציאים מהפה - אבל חכמים ומפתיעים. ו'ארץ נהדרת' שאני מאוד אוהבת. זרחוביץ' מדהים, מדהים. אני עוקבת אחריו שנים ברדיו, אני מאוהבת ברדיו".
דיברת על האנשים שמבקשים לעשות איתך סלפי, אז לפני שנסיים ונעשה אחד - איך זה להיות מפורסם?
"אני גדלתי לזה. זה לא מרשים אותי וזה לא לא-מרשים אותי. יותר טוב ככה".
