ברשותכם, כמה מילים על הפרק הקודם כי בכל זאת, אני מרגישה שלא נכתבו מספיק עד כה: פרק 3 היה פרק חשוב ומאתגר ועל כך אין עוררין. מה שאני כן רוצה לערער עליו, זה מעט המקום שלינה דנהאם נתנה ליצירה ולאמנות על חשבון המניפסט - וכן, היא פספסה לא מעט אזורים בהם אמנות (טובה, כמובן) מוכיחה את קיומה: האיזורים הבלתי מנוסחים, המבולבלים, כאלה שלא ניתן להכריז שהם בהכרח "טוב" או "רע", אלא מורכבים מדי לקטגוריות כאלו מוחלטות. ממש כמו שאנשים יכולים מורכבים מדי לקטגוריות כאלו מוחלטות.
רגע לאחר ששיחררה פרק שאת הדי הרעש שלו עדיין שומעים גם בשבוע לאחר השידור שלו, דנהאם מחזירה אותנו למה שהתכנסנו אליו מלכתחילה - העלילה, וזו, גבירותי (והלוואי שיש כאן גם רבותי), לא מתרוממת לפסגות שבהן נחים להם פרקי עונה הקודמת. ולא שלא היו כאן ניסיונות - אנחנו מדברים על פרק עם שני אנשים מתים והיריון אחד. בום, הנה כל הספוילרים על ההתחלה.
מונולוגים מהווגינה
אחרי שבפרק הקודם הגיעה לשוחח עם הסופר המטרידן צ'אק בביתו, ובין מבט פסיכוטי אחד לבין מצעד הנשים שדהרו לביתו, היא גם הספיקה לדבר איתו על הגורל העגום של הסופר, כעת מגיעה תורה של סופרת בריטית מצליחה (הקומיקאית טרייסי אולמן) לדבר על הגורל שמצפה לסופרות נשים וזה - אתם כבר יכולים לדמיין לבד - לא גורל מוצלח במיוחד.
"חדר משלך" של וירג'ינה וולף? זה בולשיט. זה רק מוביל לסוליפסיזם כמו אצל וודי אלן והנה רוחו של וודי אלן יוצאת מהדיוקן המקריפ על קיר ביתו של צ'אק אל אוויר העולם. החשבון של לינה דנהאם עם וודי אלן ריחף מעל הפרק הקודם, סיפור ההטרדה המינית שלו את בתו היה ספוג באוויר אותו נשמו האנה וצ'אק, וכאן הוא הופך לעוד שם שהיא מונה יחד עם סול בלו וסופרים אחרים. סופרים גברים הם מאמללים, סופרות נשים הן האומללות והסופרת הבריטית המפורסמת היא חשוכת ילדים, לא צריכה "שמשאית תצא לה מהווגינה" כלשונה, בזמן שאצל האנה מתרחש יותר בווגינה קצת יותר מדלקת בדרכי השתן.
ובעוד הרפרור לפרק הקודם באזכור שמו של אלן נעשה בעדינות, בסצנה בה ריי מזיין את מארני מאחור, דנהאם לא סתם מרפררת לסצנה מעונה 4 שבה דזי עינג את מארני מאחור - היא חובטת לנו בראש איתה. כבר כמעט שקשה לי לראות את מארני מתכופפת לאחור בזמן שהיא מלהגת על עצמה בלי די וגבר נכנס ויוצא ממנה. הפעם זה קשה במיוחד כי לא מדובר בדזי אלא בריי - ריי הקשוב, החומל, הלב האמיתי והפועם אולי היחידי בעולם של "גירלז" - אבל זה לא מזיז למארני את שריר האגן כהוא זה (ככה זה כשאת נרקיסיסטית) ואם דזי, אדם שהיה שמח לחיות בעולם שבו כולם מסתובבים עם הפרצוף שלו, מטיח בך את זה - אולי בעונה השישית והאחרונה, גם מארני תצטרף סוף סוף אל רכבת התובנה.
בלבולי ביצים
אני רוצה לכעוס עליה בסצנה הזו – איך אפשר שלא כשמישהו כמו ריי מגיש לך את הלב שלו בשקית ואת משליכה אותה אל פח המיחזור – אבל מארני היא דמות, ואני לא מטורפת, והאדם שבאמת ראוי לכעוס עליו בסצנה הזו היא לינה דנהאם. קודם גילינו שהזין של צ'אק מהפרק הקודם היה מסיליקון ועכשיו ריי מכסה את שלו בידיים? נשבעת שאין לי תאווה מיוחדת לצפות בג'ונג'ים על המסך, אבל אם הציצי אמיתי והכוס אמיתי אז למה הזין לא? למה לינה דנהאם נותנת לעניין הזה שוב ושוב לערפל את המסר (החשוב) שהיא דוחפת לנו בפרצוף בצורה כל כך בוטה כבר שש עונות? מותר לצפות ממנה ליותר, בטח עכשיו כשאנחנו שישה פרקים אל הסוף.
ובזמן שריי מבלבל אותנו ומכסה את עצמו, הוא עצמו דווקא יוצא מהבלבול שהוא נמצא בו הרבה יותר מדי זמן, וההכרה בכך שהקשר שלו עם מארני הוא לא רק קלוש, אלא לא קיים, מתחילה לחלחל. זה מעט מדי ומאוחר מדי, בטח עבור אדם אינטיליגנטי כמו ריי, אולי הבודד שמסוגל לראות מישהו מלבד עצמו, שסוחב את ההתאהבות הזו במארני כבר כמה עונות. יש בהתאהבות הזו משהו מדכא – עד מתי נצטרך לראות גברים רגישים ומבריקים (בעולם טלוויזיוני שבו יש מעט מהם בלאו הכי) מתאהבים בכוסיות שטחיות שרואות רק את עצמן? ואת זה לא אני אומרת על מארני - את זה לינה אומרת כבר די הרבה זמן, שלא לומר צועקת. עבור הנשים הרגישות והלא אנוכיות בינינו (כמו שוש) זה מתסכל, אבל לא כמו ריי. ריי היה צריך ששני אנשים ימותו לו במשמרת כדי להפסיק להרגיש ולהתחיל להבין, וזה מייאש בהרבה.
חמישה גוונים של אפור
כל הדמויות כולן - מלבד שוש, ששוב מקבלת מעט מדי זמן מסך (ובכלל, אין לה אפילו קו עלילה משל עצמה) - עסוקות בפרק הזה בחיפוש אחר הדבר הזה שהן יוכלו להשאיר הרבה אחרי שהקיום הקטן שלהן יתפוגג מהעולם. כמו למשל הבוס של ריי שנפטר בשנתו על הספה, וברגע צ'נדלר בינג-מר הקלס שכזה ריי מקבל הצצה לעתיד שאולי מחכה לו וצבוע כולו באפור. מארני מתמודדת (או לפחות מנסה ממש מעט) עם ההתעסקות העצמית האובססיבית שלה, ואדם וג'סה, חוץ מלהתנהג כמו שני אנשים שחזרו שלב אחד אחורה באבולוציה, מחפשים להשאיר אחריהם משהו שכל תלמיד שנה א' בבניין מקסיקו בטוח שיקרה – סרט. משהו שיחזיק הרבה אחרי שמערכת היחסים ההיפית שלהם, והם עצמם, כבר לא יהיו פה. הם מבקשים את רשותה לעשות סרט על המשולש הרומנטי שלהם בזמן שהיא עצמה, היחידה שכנראה מניעה את עצמה אל עבר קריירה והגשמה, כבר מזמן פדתה את האסימון הזה, כשכתבה עליהם טור אישי (בפרינט!) שפתח את העונה הזו.
בדיוק כמו שוש ובניגוד מוחלט למארני, גם אדם וג'סה מקבלים מעט מדי זמן מסך ועלילה בעונה הזו. עד שהגיע העימות המצופה והטעון של ג'סה מול החבר'ה, שהתגלע בפרק השני והציף את התחושות הקשות מהעונה הקודמת, הוא נזנח לטובת עיסוק בהאנה ובהאנה בלבד, שבדיוק מגלה שהיא בהריון מפול-לואיס.
את הבשורה הזאת היא מקבלת מפי האדם שרוחו ריחפה יותר מכל על הפרק הקודם – ד"ר ג'ושוע (פטריק ווילסון), הדמות הראשונה לקבל "חדר משלה" בפרק שהוא הכול חוץ מבולשיט בעונה השנייה, אז בילה עם האנה יממה שלמה ונטש אותה, ואותנו, בדרך חזרה אל חייו. ד"ר ג'ושוע הוא בדיוק ההיפך מצ'אק – דמות שהתחילה כמורכבת והסתיימה בכתובת "סוטה" ענקית על מצח. הוא לא רק דושבאג או גוד גאי, הוא בחור שטשטש את האנה אבל כאן כדי להציע לה חיבוק אחרי הגילוי המבעית שהיא בהריון ממישהו שהיא כנראה לא תראה לעולם (עד שיש לארד ב"גירלז", אנחנו מעוניינים בשובו של פול-לואיס!).
וכך, בהיפוך מוחלט של התרחיש העגום שציירה לה הסופרת מתחילת הפרק, יש להאנה הזדמנות לא להיות לבד בעולם אחרי הכול. אז האם היא תשאיר את הילד או שממש כשם הפרק, היא תבצע "פינוי מכאיב"? הפעם גם אני מתקשה לנחש מה לינה דנהאם מתכננת.