26 שנים עברו מאז 1990, כלומר מאז ששודר בארה"ב הפרק הראשון של "בוורלי הילס 90210". ילדי דור ה-X היו אז בני עשר, פעוטות דור ה-Y היו בני שנה ו/או טרם נולדו ואנדריאה זקרמן הייתה בת 43. וכעת, אין לנו ברירה אלא לצפות שוב בסדרה. בעיקר כי החליטו לשדר אותה באופן יומי בערוץ הכי נידח בממיר (CBS דרמה - ערוץ 29 ב-HOT, ערוץ 34 ב-yes, כל יום ב-19:30), אבל גם היא הייתה אדירה, כי ממנה מורכבת הילדות שלנו וכי נוסטלגיית ניינטיז זה כמו קטניפ לבני שלושים פלוס. הדבר היחיד שמתחשק לנו לראות כל הזמן זה משהו שכבר ראינו פעם בתוספת פרספקטיבה של עשרים שנה שמעניקה לנו את היכולת להתבונן פנימה, ואז לצחוק על מה שאנשים לובשים.
האם באמת יש צורך בריקאפ שבועי על סדרת תיכון ישנה עד כדי כך ששידוריה החלו כשהיינו ביסודי והסתיימו כשהיינו בצבא ומאז עברו עוד 16 שנים? אם תשאלו אותי, כן. יש בזה צורך. זה הדבר הנחוץ בעולם. ואלוהים אדירים, למה ברנדה נראית כמו פרזנטורית של עונות?
אבל רגע, מהתחלה. ברנדון וברנדה מקיצים ליומם הראשון בתיכון ווסט בוורלי לאחר שעברו דירה ממינסוטה, ובחמשת הפרקים הראשונים של הסדרה, אחרי שאנחנו מסיימים לתהות אם מישהו היה מעז לעשות היום סדרה על אנשים לבנים עשירים, אנחנו נחשפים לתמה העיקרית של העונה: לילדים ממינסוטה אין כסף אבל יש ערכים, בעוד שכל הילדים העשירים סובלים מהזנחה הורית שגורמת להם לעשות דברים איומים כמו גניבה מחנויות וסקס. האם הסדרה מחזיקה היום? ברור. בניכוי הלעג הבסיסי לדמויות, לעלילות ולתמימות התקופתית, זאת עדיין צפייה כיפית ומרגשת. אבל בואו נדבר על הפערים בין המציאות לזיכרון שלנו באופן קצת יותר מסודר:
ברנדון. בשני הפרקים הראשונים של הסדרה מתהדר ברנדון בתספורת מאלט אימתנית, שהופכת בפרק השלישי לרעמה המוכרת. כנראה שקבוצות המיקוד היו נחרצות. האם באמת חשבתי פעם שברנדון חתיך? תהיתי בזמן שהוא מתאהב, על הפרק הראשון, בבחורה שנראית כאילו נמלטה מצילומי הקליפ "פאדר פיגר" של ג'ורג' מייקל. אין ספק ש-1990 הייתה קשה ועושה רושם שכולם עוד בהנגאובר מהאייטיז. את זה שברנדון הוא אדם בלתי נסבל דווקא זכרתי. הוא מסרב לקיים יחסי מין עם בנות, מזעיף עליהן פנים כשהן שותות אלכוהול וממאן לפרוץ לבתי מלון. בשביל מה אתה צעיר בכלל?
ברנדה. ברנדה מושלמת כי היא דמות מורכבת ואנושית עד כדי כך שהיא מזכירה דמויות מסדרות עכשוויות ולא נראית כאילו שתלו עליה דיאלוגים מספר של גלילה רון פדר. אה, וכי היא עוברת בסדרה מהפך עדין שצרב אותה במוחנו כבחורה מהממת למרות שבעונה הראשונה היא כונפה. בניגוד לברנדון, רובוט המוסר וההליכות, היא רק רוצה להיות מקובלת ושיהיה לה כסף לקנות בגדים. היא עדיין לא מאוהבת בדילן שזה קצת חבל, כי בכל הנוגע לעלילות איבוד בתולים בסדרות נעורים הם ברמת הבאפי ואנג'ל.
דילן. חתיך למות. גולש מסוכן ופרוע, ואנחנו יודעים את זה כי כל פעם שהוא מופיע יש ברקע סאונד של גיטרה חשמלית. מה שלא הבנו בזמן אמת זה שדילן הוא למעשה גיי. הברומאנס שלו עם ברנדון, שבא לידי ביטוי בהיצמדות מוחלטת אחד לשני וקריאות "תתנשקו כבר!" אל עבר המסך, הוא תוצאה של קראש היסטרי על הבחור החדש בכיתה. למעשה, הסיבה היחידה שהוא מחליט לבתק את ברנדה היא שהוא מבין שברנדון לא בעניין, ואחותו היא הדבר הכי קרוב אליו הוא יגיע.
קלי. קרבן אופנה. קונה בגדים מכוערים. דמות משנה קלאסית. שכבה מרצונה עם סטיב סנדרס שזה כמו שמישהי תשכב עם אבא שלה. מדהים לגלות שבכלל לא אהבנו את קלי בפרקים הראשונים של "בוורלי". היא סתם ילדה מהבין תחומי שמחכה לספרינג ברייק שלה בפנג'ויה ואמורה למתג את הסדרה כ"עשירים נגד עניים" כאילו אנחנו ברוטשילד 2011 ולא בשנה שבה ביל קוסבי עוד היה אנס פעיל. אבל אל חשש! עוד מעט דמותה תקבל עומק, משמעות ועלילת אנורקסיה.
דונה. החברה של קלי שעדיין לא דיברה העונה. הבת של אהרון ספלינג או לא, עדיין מדהים שנתנו לכזה וודג' לככב על המסך.
דייויד סילבר. בפרק הראשון של "בוורלי" מופיע דייויד עם חולצה של "ניו אורדר" ומזכיר לנו, שוב, אין החנונים של פעם הם ההיפסטרים של היום. אם "בוורלי" הייתה מתרחשת בימינו, הוא לא היה נאלץ לחכות עשר עונות לבתוליה של דונה, הוא היה משיג את ברנדה. דייויד סילבר היה, ככל הנראה, הבחור הכי שווה בווסט בוורלי. ולראייה הוא התחתן עם מייגן פוקס.
סטיב. טעות ליהוק. ההודור של "בוורלי".
אנדריאה. בתה הרוחנית של דוריס מ"תהילה" (למיטבי לכת), יהודיה קשישה שככל הנראה לוהקה לצרכי אפלייה מתקנת ועל מנת שיהיה עוד מצפן מוסרי מנג'ס מלבד ברנדון בסדרה.
סקוט. החנון הלוזר שהיום היה מקים סטארטאפ ומנפיק במיליארדים אבל בניינטיז הבועה עדיין לא הייתה מפותחת מספיק ולכן נאלץ לבחור בקו העלילה החלופי – מוות.
ג'ים וסינדי וולש. בפרק החמישי משחק ברנדון כדורסל עם אביו, ג'ים, שלובש גופייה וחושף תלתולת כתפיים מתפרצת שאי אפשר להתיק ממנה את המבט. כי פעם אבות היו אבות, אמהות היו אמהות, לא היה אמור להיות להם סקס אפיל או חיי מין. ההורים של ברנדון וברנדה נראים כמו ההורים שלנו, מה שמזכיר לנו שעם כל הכבוד ל"או.סי" או ל"גוסיפ" ואפילו ל"דוסון קריק", דווקא "בוורלי" הייתה הסדרה הכי אותנטית. רעמת הכתפיים של ג'ים וולש היא לא (רק) תזכורת לימים טלוויזיוניים גמישים יותר מבחינה אסתטית, אלא פיסת אמת צרופה.
