כבר כמה חודשים שסלינה גומז חופרת על - סליחה, מקדמת את - סדרת הטלוויזיה שהיא חתומה עליה כמפיקה בפועל, "13 סיבות" ("Thirteen Reasons Why"). במקור, גומז הייתה אמורה לגלם את דמותה של הגיבורה כשאולפני יוניברסל קנו את הזכויות לספר באותו השם מאת ג'יי אשר (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת) בכוונה להפוך אותו לסרט. בדרכים הפתלתלות בהן הוליווד עובדת, הפרויקט התגלגל לנטפליקס והפך לסדרת טלוויזיה. לנטפליקס, שכל הפלטפורמה שלהם מבוססת על נתונים ויכולת לחזות מה הקהל שלהם יאהב, קשה לפספס באמת. הם אמנם הפיקו פה ושם סדרות פחות מוצלחות או פחות מצליחות, אבל טרם היה פלופ של ממש.
גם הפעם עלו בספקית התוכן על נוסחה מנצחת: דרמת נוער שעוסקת בנושא החם של בריונות ומגובה בשם הנוצץ של גומז, שהיא גם האדם עם הכי הרבה עוקבים באינסטגרם. יש לה גם בימוי מצוין וליהוק עוד יותר מצוין. הבעיה היא ש"13 סיבות" חוטאת בחטא הגדול ביותר - היא מתחזה לסדרת איכות כשבפועל היא אחד הטקסטים הרדודים, צפויים, קלישאתיים ודידקטיים שנראו על המסך הקטן.
האנה בייקר (קתרין לנגפורד) היא נערה יפהפייה ששורה של שמועות מרושעות ונעיצות סכין בגב מחבריה לכיתה מביאה אותה להתאבד - לא לפני שהיא מקליטה 13 קלטות (מכאן "13 הסיבות") בהן היא מגוללת את רצף האירועים שהובילו אותה לסופה הטרגי. הקלטות עוברות בין כל המעורבים בסיפור, והסדרה מלווה את קליי ג'נסן (דילן מינט) בעודו מאזין לקלטות ומנסה למצוא משמעות בעולם הסבוך שהשאירה מאחוריה הקראש שלו.
אבל עד כמה העולם הזה באמת סבוך? ובכן, הוא לא. למעשה, תקציר של "13 סיבות" יחסוך לכם את הצפייה בסדרה, וזהו כנראה העלבון הגדול ביותר שניתן להטיח בסדרת טלוויזיה. נכון, "13 סיבות" עשויה היטב, מצטיינת בכל האספקטים הטכניים, הבימוי שלה מדויק והקאסט הענק נהדר (שורה של שחקנים צעירים ולא מוכרים, כולל שני שחקנים הומוסקסואלים שמגלמים נערים סטרייטים – לא מהלך שכיח בהוליווד). אבל הסיפור פשוט לוקה בחסר.
ראשית, למרות שהסדרה מיועדת לבני נוער, נדמה שהיא מאכילה אותם במסרים החינוכיים שלה באופן שמתאים יותר ל-after school specials ששידרו רשתות הטלוויזיה השמרניות האמריקאיות בשנות ה-90 והיוו בעיקר מושא ללעג הטינאייג'רים. "13 סיבות" היא מונולוג סוף פרק של דני טאנר ב"צער גידול בנות" שמרוח על פני 13 פרקים בני שעה כל אחד. בהתחשב בעובדה שהנוער של היום מתוחכם יותר מהנוער של אתמול, מוזר לגלות שזה מה שהוא מקבל, ועוד בעולם הטלוויזיוני שכבר חווה את "דוסון קריק", "באפי" ואפילו "שקרניות קטנות", שלפחות מכילה מספיק כיף וטראש כדי להצדיק את ההתעללות העלילתית.
בכל פרק ב"13 סיבות" נחשף עוד חלק בפאזל שהוא חרושת השמועות והתקיפות המיניות שחווה האנה, אבל זה אף פעם לא מפתיע במיוחד. בעיה נוספת היא האנה עצמה - הצופה אמור לקבל כנתון את העובדה שהיא לא פופולרית ומתקשה למצוא חברים חדשים, למרות שעל פניו אין לכך כל סיבה. האנה היא נערה יפה מאוד, חכמה, שנונה, חייכנית וחברותית. במידה והמסר הוא שבריונות תיכוניסטית יכולה לפגוע בכל אחד, הוא לא מועבר באופן מספיק מורכב. מעניין יותר היה לראות נערה פופולרית נופלת מגדולתה בגלל חרושת שמועות, למשל. "13 סיבות" מלאה בחורים עלילתיים שכאלה, והמשחק הבאמת-מעולה שכל שחקניה מפגינים מצליח להסוות את העובדה שלאף אחת מהדמויות אין עולם פנימי עשיר או מקורי במיוחד. כל כך הרבה תלמידי תיכון, ועדיין - כולם סטריאוטיפים: הספורטאים האנסים, הנער הפופולרי עם האם האלכוהוליסטית, החתיך החולמני והמתבודד, המעודדות היפות וחסרות הביטחון, והתלמידה המצטיינת שתמיד נחמדה לכולם.
"13 סיבות" לא כל כך שונה ממפיקתה המפורסמת סלינה גומז - היא נראית טוב, מכילה לא מעט מרכיבים איכותיים, אך נטולת אדג' לחלוטין. בכלל, מסתמן שקהל היעד הטוב ביותר לסדרה הוא הורים של בני נוער, שאולי יזדעזעו מספיק מהקונספט הבסיסי כדי לבלוע את הדידקטיות המאוד ישירה, כמו בסצנה בה אמה של האנה (קייט וולש מ"האנטומיה של גריי" ו"מרפאה פרטית" שהופכת כאן לאם אבלה וחד ממדית) נכנסת לשירותים בבית הספר ומגלה את כתובות הנאצה שרשומות על הקיר. אני יכולה לספק לכם 13 סיבות לא לצפות ב"13 סיבות", אבל מספיקה רק אחת - היא נטולת סאבטקסט לחלוטין. ובשנת 2017, בזמן שבו רצות סדרות כמו "הוראס ופיט", "בוג'ק הורסמן" או "בנות", זהו פשע שאין עליו מחילה.