אנחנו עדיין צמאים לסדרות וסרטי תעודה (ופודקאסטים) על מקרים איומים במיוחד. אי אפשר להאשים אותנו – יש משהו בצפייה בתיאור של מקרה קשה שנפרס לנגד עיני הצופה בשילוב הידיעה ש"זה קרה באמת" שמספק יצרים של סקרנות, אפילו מציצנות – ואת העובדה שיהיה לכם משהו מעניין ומזעזע להפגין בו בקיאות בארוחה המשפחתית הבאה.
וזה לא רק זה. כשמדובר ביצירות טובות ומעניינות במיוחד כמו "הג'ינקס", "Making a Murderer", "תוצרת אמריקה", "Serial" ו"צל של אמת", הן יכולות לא רק לספק מידע, אלא גם לעורר מחשבה, לעורר דיון ביקורתי על הנושא הנדון ועל מה שהוא מייצג, ולפעמים (כמו ב"הג'ינקס" וב"Making a Murderer" למשל) אפילו להשפיע על המציאות. "היזהרו מהסלנדרמן" (ששודר אמש ב-HOT HBO וישודר בחודש הבא גם ב-yes) הוא דוקו חדש של HBO ששואף להצטרף לרשימה המכובדת של סרטים תיעודיים שעושים לנו צמרמורת, ועל הדרך (לאו דווקא בכוונה) מעלה גם כמה שאלות על עצם התיעוד.
היזהרו מהאינטרנט
ב"היזהרו מהסלנדרמן" עוקבת הבמאית אירן טיילור ברודסקי אחר מקרה שנשמע כמו סיפור אימה: ב-31 במאי 2014 בווקשה, ויסקונסין, הלכו שלוש חברות בנות 12 לפארק. מורגן גייסר ואניסה ווייר שכנעו את חברתן פייטון להתרחק איתן לאזור מיוער, ושם דקרו אותה 19 פעמים עם סכין שמורגן הביאה מהבית. הן השאירו את פייטון לדמם למוות, כשבכוחות אחרונים הצליחה לזחול לשביל ראשי, שם מצא אותה רוכב אופניים שצלצל למשטרה והציל את חייה ברגע האחרון. כשנשאלו אחר כך למה עשו את זה, שתיהן ענו שביקשו לרצות את "הסלנדרמן" – דמות מסתורית ובדיונית. הן רצו להפוך למשרתות שלו, וחששו שיפגע במשפחות שלהן אם לא ירצחו מישהו.
שתי הילדות נמצאו כשהן הולכות ברגל במטרה להגיע ל"אחוזה של סלנדרמן", שם יוכלו להפוך לשליחות/משרתות שלו. ברודסקי מציגה קטעים ארוכים מההקלטות של השיחות הראשונות עם הילדות, כל אחת בנפרד, בתאי המעצר, לצד שיחות עם חוקרים ומומחים שמנסים להסביר מה בדיוק קרה שהוביל להחלטה לרצוח את חברתן, ואיך נחשפו לסלנדרמן, שהוא מעין סיפור פולקלור עכשווי ואינטרנטי שמופיע ב"קריפיפסטה", אתרים שבהם הקהילה חולקת סיפורים מפחידים ואמיתיים לכאורה.
ההקלטות של שתי הילדות במעצר מעניינות בפני עצמן, ומגלות את השתלשלות האירועים בהדרגה עד לניסיון הרצח. אחד הדברים שהופכים את השיחות לכל כך מעניינות ומטרידות הוא שהילדות עונות בנימוס, ברוגע כמעט, לשאלות. נוצר הרושם שהן לא מסתירות דבר ולא מנסות להתחמק או לטשטש את מה שעשו. כל אחת מהן משחזרת בפירוט ובאריכות איך הכירה את הסלנדרמן, עד כמה היא משוכנעת שהוא אמיתי, ואיך הגיעו למסקנה שהן צריכות, חייבות, לרצוח מישהו.
בנוסף, הסרט משופע בראיונות עם ההורים של שתי הילדות, שחולקים בכנות נוגעת ללב לפרקים את הניסיון שלהם להתמודד עם מה שקרה. הם מספרים על הילדות בתור פעוטות, תוהים אם היו סימנים מקדימים, משהו שיכלו לעשות אחרת. כל זה מוצג על רקע של צילומי משפחה של השתיים כילדות קטנות וחייכניות באירועים שגרתיים, בזמן שההורים נשברים בבכי - אחת הנקודות הצורמות בסרט, שמעלה את התהייה למה יש צורך להציג את רגעי השבירה של ההורים באריכות כזו.
הסרט מלווה את המשפחות ומשחזר את האירועים במקביל להמתנה שאורכת כשנה עד להכרעה האם הילדות יישפטו כקטינות או כבגירות לאור חומרת המעשה. מתוך הניסיון להבין למה הן עשו את זה, עולה גם השאלה שעלתה בזמנו לסדר היום הציבורי: איזו השפעה יש לסיפורים ולדמויות כמו הסלנדרמן על ילדות וילדים, ועד כמה השימוש החופשי שלהם ברשת עלול להזיק.
היזהרו מהמניפולציה
הסלנדרמן הוא דמות של איש גבוה ונטול פנים בחליפה. הוא נוצר לראשונה בתחרות פוטושופ ב-2009, ומשם הדימוי תפס, הפך לוויראלי וגרר סיפורים ומחוות רבות. הדמות נתונה לפרשנות אישית, כמו אגדת פולקלור מודרנית. בחלק גדול מהגלגולים שלו הוא מתואר כאורב לילדים, כמי שעלול לפגוע בהם, אך גם כמי ששומר עליהם. אחד המומחים המרואיינים בסרט משווים אותו לחלילן מהמלין, כהמצאה שבדומה לאגדות שליקטו האחים גרים נוגעת בפחדים עמוקים ובסיסיים שלנו, ולכן נשארת רלוונטית ומושכת. אך האם ההשפעה של הסיפורים האלו על ילדות בנות 12 היא גורם לרצח? זו חזרה לשאלה ישנה בגלגול חדש: האם חשיפה חופשית לתכנים קשים ומאיימים מעוררת התנהגות אלימה או לא?
בזמן שהתיעוד של המשפחות עצמן נעשה בצורה שנראית מקיפה, הסרט לוקה בחסר דווקא בהתעסקות בדמות שנושאת את שמו. לאורך הסרט הסלנדרמן מבליח בקטעי רקע ומעבר קצרצרים שאמורים להבהיל (לא ברור אם הם נוצרו למען הסרט או נלקחו ממחוות שנעשו לו ברחבי הרשת). אחרי פעם או פעמיים כאלו מבינים את העניין, והקטעים האלו לא מוסיפים לסרט שום דבר בעל ערך. הם נמצאים שם בתור קישוט, וזה קישוט די מיותר.
הסרט גם משלב קטעים מסרטוני רשת שעוסקים בסלנדרמן: תגובות, סיפורים, איורים של מעריצים מבועתים, משחקים ועוד. יש ראיונות עם חוקרים בתחום ועם מעריצה לשעבר, אבל אף אחד מהם לא נכנס לעובי הקורה. הם רק מתארים את התופעה, אבל לא מביאים סימוכין או דעות על ההשפעה שלה על ילדים בגיל צעיר. שיטוט קל בוויקיפדיה מגלה שלקהילת הקריפיפסטה, זו שבה מתפרסמים סיפורים על סלנדרמן, היה מה לומר לאחר ניסיון הרצח – אבל העניין הזה לא מסוקר בסרט, וחבל.
ברור למה ברודסקי רוצה לעסוק בסלנדרמן – הרוצחות בפוטנציה כל כך צעירות עד שקשה לתפוס את מעשיהן, והחיפוש אחר גורם חיצוני שאפשר יהיה להאשים הוא טבעי. אבל הטיפול בסלנדרמן לא רק לוקה בחסר, אלא גם חוטא לעיקר.
בתחילת הסרט אומר אביה של אניסה ווייר שהסלנדרמן לא מעניין אותו – הבת שלו מעניינת אותו. המשפט הזה ממצה את הפוקוס המבולבל של הסרט. המחשבה על האינטרנט כמקום שמשחית את ילדינו היא לא חדשה, והיא גם נשמעת כמו ההסבר הקל - הרי אותם אתרים משמשים גם כר פורה ליצירות וסדרות טלוויזיה בדיוניות (כמו "Channel Zero: Candle Cove" שמבוססת על סיפור שנוצר בקהילת קריפיפסטה). הדיון השטחי בסלנדרמן גוזלת זמן יקר מהדיון המעניין והחשוב יותר: מה עבר על שתי הילדות שגרם להן להגיע למצב קיצון כל כך מחריד.
על השאלה הזאת "היזהרו מהסלנדרמן" לא עונה. אולי משפטן של הילדות, שייפתח השנה, יענה עליה. ואולי – נקודה אתית מדאיגה למחשבה – ל"היזהרו מהסלנדרמן" תהיה השפעה על דעת הקהל והמושבעים במשפט? אם אתם מעורבים במשפט של מורגן גייסר ואניסה ווייר, היזהרו מ"היזהרו מהסלנדרמן".