רגע לפני ש-2016 נגמרת, "טרנספרנט" שוב כאן. הפעם עם פחות באזז מבעונותיה הקודמות, בלי הרוח הגבית של הרגע המדויק בהיסטוריה שבו כולם מדברים על טרנסים ובלי התחושה הרעננה שליוותה את עונתה הראשונה, אבל עם הרבה מעלות אחרות, ובראשן - כתיבה ומשחק עילאיים.
בפתיחת עונתה השלישית, "טרנספרנט" של אמזון (שעלתה במלואה ל-VOD של HOT ושל סלקום TV) היא סדרה מוכנה. הדמויות, הדינמיקות והמוטיבים מונחים כמו קלידים בפסנתר, ועכשיו נותר רק לראות מה ינגנו לנו. יוצרת הסדרה ג'יל סולוויי לא מנגנת משהו שעוד לא שמענו ממנה. דינמיקות משפחתיות מורכבות, שאלות של זהות, מגדר ומין, חיפוש נואש אחרי רוחניות או קהילתיות או שייכות - כל אלה עדיין עם הפפרמנים ואיתנו.
בדומה לאחת מהאימהות הרוחניות שלה, "עמוק באדמה" (שבה סולוויי עבדה וצמחה כמפיקה וכותבת), גם כאן תקבלו רגעים יומיומיים ועדינים שמוצגים באותו הפירוט והדיוק כמו סיטואציות דרמטיות, טרגיות ומשנות חיים. אבל אם אתם בפנים, אם לרגע אחד נתתם למשפחת פפרמן להיכנס לכם ללב, זה יותר טוב מכיסא בראש השולחן בליל סדר משפחתי שמשתבש. בעונה הזו, זה דומה יותר לכיסא בראש.
קרוב רחוק
אחד הצירים עליו "טרנספרנט" נעה תמיד הוא ההתרחקות וההתקרבות למשפחה, ובהתאם גם לעצמי. במבט שטחי, היחס של הסדרה למשפחה נראה כמעט שמרני: כשביחד טוב, כשלחוד - רע. אבל אם יש משהו שלמדנו מהפפרמנים זה שהמצב לא תמיד כזה. חיק המשפחה לא עושה את הדמויות מאושרות יותר, לפעמים להיפך, אבל הן עדיין נמשכות אליו, חוזרות אליו, שוקעות בו. והלבד לא מסמל רק אבדון. לפעמים הוא דווקא מאפשר את פריצת הדרך, את ההעזה ואת ההתפתחות.
הפרק הראשון של העונה הוא הפתעה מעניינת בהקשר הזה. אחרי מונולוג פתיחה מעורפל ורב משמעות של ראקל הרבה (הלא-פפרמנית הבולטת של הסדרה, שזוכה בעונה זו לייצוג מעניין), אנחנו עוקבים אחרי יום בחייה של מורה. רק מורה, בלי ההמולה המשפחתית אליה התרגלנו. היא יוצאת למסע שמתחיל במשימה מלאת תקווה, ברצון להציל מישהי אחרת, ונגמר בסחרור לקרקע המציאות בשכונה קשה בלוס אנג'לס, בחלק של העיר בו לא לכולם יש בית ענק ואמצעים בלתי מוגבלים.
זה פרק מיוחד שבו סולוויי לוקחת חלק פעיל בשיח שהתפתח סביב הסדרה. כך היא מגיבה לטענות על הפריבילגיות של הפפרמנים ושל מורה בפרט. סולוויי מכירה בפריבילגיות האלה, ונותנת להם מקום, אבל מוגבל. מורה לעולם לא תוכל להכיר בהן באמת, ולכן הן צריכות לקבל פרק מיוחד ותחום. סולוויי כמו אומרת: "אוקיי, הנה, התייחסנו, הכרנו בפריבילגיות, שמנו בפרופורציה, ועכשיו בואו נחזור לפפרמנים, למשפחה הפריבילגית שעליה הסדרה הזו".
כמו שמורה לא מצליחה להציל את הנערה ההיא בפרק הראשון, כך כמעט כל ציפייה בעונה הזו נגמרת באכזבה, בפספוס, בכמעט. מורה נחושה לבצע ניתוח לאישור מגדר אבל לבסוף נאלצת לוותר; שרה נחושה לבנות מחדש את החיים שלה עם לן אבל נתקלת שוב ושוב במכשולים שהיא עצמה מציבה; אלי נחושה להגשים את פנטזיית הזוגיות המשוחררת שלה עם המרצה הנערצת לזלי אבל מסיימת במערכת יחסים מהסוג ממנו הכי חששה; ג'וש חולם לסגור מעגל עם ריטה וקולטון אבל מסיים לבד מאי פעם. כל אחת מהדמויות יוצאת למסע לבדה וחוזרת בידיים ריקות לחיק המשפחה. ברור שעבור חלק מהדמויות זו המשפחה שגורמת לתקיעות, או לפחות מטפחת אותה. אחרי כל המהלומות האלה, ג'וש מבין את זה, ומנסה בפרק האחרון להתנתק, מסרב לחזור לביצה המשפחתית המוכרת, לתלות ההדדית.
היחידה שמצליחה להשלים תהליך בעונה הזו היא שלי, האמא הכמעט בלתי נראית של הפפרמנים. אחרי שמורה מנסה לגנוב את מה שנותר לה מתפקיד האם בסצנה מרגשת, עצובה ומצחיקה ("אמא? את רוצה שיקראו לך אמא? היית שם כששרה קיבלה מחזור? הא? היית שם כדי לתת לה סטירה מצלצלת כמו אמא יהודיה טובה?"), שלי יוצאת למסע לבדה, אבל באמת. היא ממשיכה לבנות זוגיות שעושה לה טוב עם באז למרות האזהרות של שרה, היא מחפשת תשומת לב ברשתות החברתיות, ומכריזה שגם היא עוברת "שינוי" – והופכת למותג. כצופים, אנחנו מזלזלים במסע הזה לאורך הדרך, ממש כמו הפפרמנים האחרים – אבל פרק סיום העונה כולו של שלי. דווקא היא, הרחק מעינינו, הצליחה למצוא דרך חדשה, לבד.
שעת חינוך
בין לבין, בעשרת פרקי העונה, "טרנספרנט" קצת מתפזרת. כמעט כל פרק מושך לכיוון אחר, וסולוויי מרשה לעצמה לשחק עם הקצב, הצבעים ונקודות המיקוד של הסדרה יותר מבעונות הקודמות. ההצצות לדורות הקודמים של המשפחה, בדומה לקטעים השנויים במחלוקת על ברלין של שנות ה-30 בעונה הקודמת, שוב כאן – הפעם במנה מרוכזת. "טרנספרנט" נחושה לצייר לנו מורשת רציפה, נרטיב משפחתי קשה לעיכול אבל מעורר אמפתיה, ועל הדרך היא מוכיחה שוב כמה שהיא סדרה חשובה. כמעט כל פרק בעונה הזו כולל בתוכו שיעור – לא מוסר השכל, אלא שיעור של ממש. אבל "טרנספרנט" לרגע לא מרגישה דידקטית או מטיפנית.
אנחנו לומדים יחד עם ג'וש איך זה להיות טרנסית נשאית HIV ב-2016 (לא דומה למה שרובנו חושבים שאנחנו יודעים על HIV, או על טרנסיות, או על 2016), לומדים עם אלי מה קורה כשהתפיסות הפוליטיות שלנו מתנגשות עם הרגשות שלנו, לומדים עם שרה כמה קשה למצוא רוחניות ובאיזו תכיפות אנחנו מבלבלים אותה עם "סתם" הגשמה עצמית. והכי חשוב – ועל כך כתוב כעת המון באתרים מעבר לים – "טרנספרנט" מציגה מגוון של אנשים שאנחנו לא זוכים לפגוש על המסך בדרך כלל, בגופם ובלשונם. כמו יצירה גדולה באמת – "טרנספרנט" מצליחה להנגיש את כל פוליטיקת הזהויות, המגדר והמיניות שמרכיבה את העולם החדש שלנו, ולהזכיר לנו שמאחורי כל האותיות האלה ב"להטבפא"ק" יש אנשים.
סולוויי ממשיכה לגולל לנו את המיתולוגיה של הפפרמנים – משפחה שבה כולם רוצים "להתחיל להקשיב לעצמם" בדיוק באותו הרגע. מהבחינה הזו, "טרנספרנט" משקפת תקופה. בעידן של שפע – חומרי ורעיוני – בזמן בו הגבולות נפרצים בזה אחר זה, הדבר היחיד שנותר קדוש הוא ההגשמה העצמית. בדרך למטרה הזו כל האמצעים כשרים, והפפרמנים לא מדלגים על אף אמצעי. הם קופצים מאפשרות לאפשרות, מנסים כל אלטרנטיבה, משוטטים לא מסופקים במבוך של אופציות, בוחרים אבל לא בוחרים. כמו נאצ'ו, הצב ששוטט שנים במערכת האיוורור של הבית וחוזר פתאום, גדול ויציב ומעורר זכרונות. אבל גם הוא מתעקש לצאת שוב לדרך חדשה, לא ידועה. המיניות, הרומטיקה, הפנטזיות, היהדות, האקדמיה, הרשתות החברתיות – כל אלה הם רק עוד נסיונות של הפפרמנים למצוא משמעות, איזו פריזמה להגדיר את עצמם דרכה.
לפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, ומבחינה זו אולי פורמט הבינג' בו הסדרה מופצת עושה לה עוול. המלצת המערכת: קחו אותה בלא יותר משני פרקים ביום, אחרי האוכל - פשוט כי יותר קל לבכות על בטן מלאה. ואל תצפו לקתרזיס, או לסיום דרמטי שישאיר אתכם על קצה הכיסא לקראת העונה הבאה. היא תגיע – אבל הפפרמנים עדיין יהיו תקועים, ממש כמונו.