יש לי בגוף אינסטינקט רדום שמתעורר בכל פעם שמראים לי בו זמנית את הלוגו של HOT ואת הלוגו של דורי מדיה. דבר-מה שמן ומחוצ'קן קם בתוכי לתחיה ואני משוגר מיידית לספה הכתומה שהיתה לנו בבית, בתקופה בה מדי שנה הייתה עולה לשידור טלנובלה חדשה מבית היוצר הנ"ל - "לגעת באושר", "משחק החיים", "טלנובלה בע"מ", "האלופה" ועוד. אלה החומרים התרבותיים מהם עשוי גיל ההתבגרות שלי. ובדיוק בגלל הנסיבות האלה, ניגשתי בחשש גדול אל "פולמון", הדרמה היומית החדשה של השתיים, שתשודר ארבעה ימים בשבוע (א'-ד', 20:45) ב-HOT בידור ישראלי.
למזלי, "פולמון" שונה מהדרמות היומיות הקלאסיות, אלה שעוד התהדרו בכינוי 'טלנובלה'. היא דומה יותר לדודות המגניבות ממשפחת תוכניות הטלוויזיה שמשודרות באופן יומי - "עספור", "נויורק" ו"תאג"ד". רואים את זה כבר בפרק הראשון, בו "פולמון" מבהירה שלפחות על פני השטח היא מכוונת גבוה - לוקיישנים מושקעים, סצינות מלאת ניצבים, שחקנים כריזמטיים ועלילה סבוכה שמשלבת דרמה, מתח ושייקים. בפרק הזה אנחנו מכירים את בר, מנחת תוכנית אקטואליה-לייט בסגנון "חי בלילה" או "היום שהיה". יש לה חבר מרשים ובלונדיני, דירה מהממת במיקום לא ריאלי בתל אביב, וכמובן את האקססורי הנחשק ביותר בכל דרמה יומית - עבר טראגי. לפני ארבע שנים היא נאלצה לקריין בזמן אמת את הדיווח על התאונה הצבאית בה נהרגו ארבעה חיילים, כשחייל נוסף שנפצע קשה התגלה כבן זוגה - עידן.
אותו עידן חי היום בתאילנד, שם הגשים את סך כל הסיוטים שלי ופתח כפר נופש על טהרת המטיילים הישראליים. וגם עידן זכה באקססורי מבוקש בתחום הטלנובלות, ומאז אותה תאונה צבאית - שעל פי הצילומים התרחשה באותה וילה בה מצלמים את העדויות ב"הישרדות" הישראלית ויש בה אולי שני שיחים שאנחנו אמורים לדמיין כג'ונגל - הוא שכח את מי שהיה. החיים שלו בתאילנד בתוליים כמו החופים עליהם הוא עושה דברים לא בתוליים בעליל עם יובל שרף, שגם עובדת איתו במתחם הריזורט "סאנוק" כמנהלת קבלה. סביבם יש שפע דמויות שאת שמותיהן לא לגמרי הספקתי לקלוט, אבל כמיטב מסורת הדרמה היומית מגולמות כולן על ידי שחקנים חתיכים בדרגות שונות של סטלנות. יש לנו את ההוא שמתחיל עם כולן ואת אלה שהם על תקן אתנחתא קומית ורוצים לטוס לארה"ב כדי להקים עסק. יו נואו, כי ארה"ב בתקופה ממש טובה כרגע למהגרים.
הסיבוך העלילתי מתחיל כשבר מקבלת אי-מיילים מסתוריים מעידן, שמפציר בה לבוא לכפר הנופש שלו ולהשתתף באחת ממסיבות הפול-מון המפורסמות שהוא עורך. האם המסיבות האלה נערכות באמת בכל פעם שהירח מלא ושהקצב עולה? בר תגלה רק בעתיד, ובינתיים היא מנצלת את הכרטיס שעידן קנה לה וטסה. בדרך לסאנוק היא פוגשת אורן וגאיה. הוא מוזיקאי מטעם עצמו בעיקר והיא, אה… אישה עם משקפי שמש, לפחות כרגע. בטח תאופיין טוב יותר בפרקים הבאים. ואם כל זה לא מספיק - חוליה של מתנקשים רוסים אורבת לעידן וזוממת לחסל אותו. וזה עוד לפני שהוספנו לתערובת את מיכל ינאי ורוסלנה רודינה שאמורות להופיע בפרקים הבאים, כן?
"פולמון" יודעת בדיוק מה מצופה מדרמה יומית ב-2017 ולא רק שהיא מספקת את זה, היא אפילו נותנת קצת אקסטרה, בעיקר בדמות הנופים התאילנדיים והסיפור הבינלאומי שהיא מספרת. קשה עוד להגיד אם העלילה תצדיק את אבני היסוד שהונחו בפרק הפתיחה, אבל אני לא מודאג. כאמור, היא שייכת למסורת מפוארת ומאוד משויפת של סדרות שמסוגלות לספר סיפור מעניין במאה פרקים (או 50, במקרה הספציפי שלה).
מה שכן מדאיג אותי הוא כמה "פולמון" מרוצה מעצמה, אם בכלל הגיוני לומר דבר כזה על סדרה. חשבו על נקודות המפנה בתולדות הדרמה היומית בישראל: "לגעת באושר", "השיר שלנו", "עספור" - הסדרות הללו הצליחו לשנות את האופן בו עם ישראל צפה בטלוויזיה, והן שינו את הציפיות שלו מתוכן טלוויזיוני. הן הפכו לתופעות תרבותיות כיוון שכל אחת מהן סיפקה טוויסט חדש והתעקשה לעשות דברים שלא נעשו קודם לכן. "פולמון", בהקשר הזה, נראית כאילו היא מכוונת לאזורי הצפייה הפסיבית. היא לגמרי נראית כמו סדרה שאשמח לתפוס מדי פעם, אבל לא ממש באדיקות. סדרה שאדע מה קורה בה כי ידברו עליה בהפסקת צהריים במשרד, אבל לא סדרה שתרענן ותחדש את נוף הטלוויזיה הישראלית. סדרה מהודקת ומתוקתקת, אבל לא משהו שיציף אותי בזכרונות מתוקים על ספה כתומה בעוד כך וכך שנים.