תור הזהב של הטלוויזיה. איזו תקופה נפלאה של עושר ועשייה. נטפליקס לבדה יולדת סדרות כאילו הייתה אם חרדית על אסיד, והבינג׳ הוא כבר לא דרך חדשה ואלטרנטיבית לצפייה בסדרות אלא ברירת המחדל. אבל בין כל התכנים החדשים, אין מנוס מכך שיהיו גם כאלה שלא עומדים בסטנדרט הגבוה החדש (היי לך "Search Party"), או סדרות שהגיעה זמנן ללכת ולפנות את הדרך לתכנים חדשים ומוצלחים יותר, כמו ״כתום הוא השחור החדש״.
כש״כתום״ עלתה לראשונה, כאחת מהפקות המקור הראשונות של נטפליקס, היא הייתה משב רוח מרענן ביותר מבחינה אחת, והמעריצים של ״העשב של השכן״ הנהדרת קיבלו שוב את היוצרת ג׳נג׳י כהן במיטבה. כמו ״העשב״, גם ״כתום״ הצטיינה מהרגע הראשון באיזון העדין בין פאן טהור לדרמה אנושית עמוקה אבל לא סכרינית, וגם הביאה למסך תופעה די נדירה - קאסט נשי ענק ומגוון מאוד מבחינת גיל, מראה, מגדר, נטייה מינית, גזע, מצב סוציו-אקונומי ורמת השכלה, כשכמעט כל אחת מהדמויות מקבלת טיפול נפרד מעמיק עם סיפור רקע, אישיות והרבה דברים לומר שלא קשורים בהכרח בחיי הדייטינג שלהן.
אבל בעונה החמישית של ״כתום״ (החל מהערב, ראשון-חמישי ב-22:50 ב-HOT HBO), כהן עושה טעות קלאסית ומפרה את הנוסחה המנצחת. בניגוד ל״פילדלפיה זורחת״ או ״חסרי בושה״ - שתי סדרות שממשיכות לשמור על רמה גבוהה גם בעונות מתקדמות כי הן דבקות במה שהפך אותן למוצלחות - ״כתום״ עוברת מייקאובר, רק שהתוצאה נראית כאילו היא עשתה את זה ללא מראה.
אחרי המוות הטראגי של פוסיי האהובה בעונה הקודמת, מרד פורץ בבית הכלא הנשי ליצ׳פילד. העונה החמישית מלווה את המרד ומתפרסת כולה על פני שלושה ימים בלבד. על פניו, זה רעיון לא רע לסדרה שכל הפרקים בה משוחררים לצפייה בבת אחת, אבל התוצאה היא בינג׳ מעיק ומעמיס, ולא כיפי כמו שהאסירות בליצ׳פילד יודעות לספק. הנוסחה המנצחת של ״כתום״ התבססה לא מעט על הפלאשבקים של הדמויות - רגעים מהחיים שהיו להן לפני הכלא נשזרו בחוכמה בעלילות שלהן בתוך הכלא, ונתנו עוד רבדים לאישיות שלהן. כך, למרות ריבוי הדמויות, כל אחת מהן קיבלה טיפול מיוחד. הפלאשבקים ממשיכים גם בעונה החמישית, רק שהפעם, בגלל המבנה הצפוף של העונה שמנסה לתפוס התרחשויות של שלושה ימים בלבד, הדמויות לא עוברות תהליך אמיתי, אין לאף אחת מספיק זמן מסך כדי להצדיק את הפלאשבקים ואלה הופכים לטיזרים חסרי משמעות. קחו למשל את דמותה של אליסון - המוסלמית היחידה בקרב הקבוצה האפרו-אמריקאית בכלא. מדובר בדמות עגולה ומסקרנת, אבל כשמגיע הפרק שמתרכז בעבר שלה, היא כמעט שלא נראית על המסך בעלילה שמתרחשת בהווה, וכל מה שיש כדי לקשור בין אז לעכשיו היא תמונה משפחתית אנטיקליימטית בטירוף.
הבחירה להתמקד בפרק זמן קצר כל כך ולא למקד כל פרק במספר מצומצם של עלילות ודמויות פוגעת בטיפול בקווי עלילה שיכולים היו להיות לא פחות ממדהימים. כך, למשל, האבל של טייסטי ושל ברוק על המוות של החברה הכי טובה ובת הזוג שלהן, בהתאמה, וההשלמה שלהן האחת עם העצב של השנייה, מזורזים ונדחסים לפרק זמן קצר ולא אמין. גם הסיפור הכי מרתק שקורה בליצ׳פילד - זה של דוגט שסולחת לאנס שלה - לא מקבל את הטיפול הראוי שהתחיל בעונה הרביעית. הדמות היחידה שיוצאת מורווחת מהמבנה החדש היא פייפר, שמדמות ראשית בלתי נסבלת הופכת לדמות משנית שהאישיות המרגיזה שלה והמודעות לכך הופכות אותה למשעשעת מתמיד.
אבל לא הכל שחור. העומק אמנם נעדר מהעונה החמישית של ״כתום״, אבל הפאן עדיין כאן. ישנם רגעים קטנים של אושר - בכל פעם שנטשה ליאון המושלמת מופיעה על המסך, במופע סטריפטיז מחרמן של אחד הסוהרים (ובכלל, ההשתלטות של הנשים על הכלא נותנת להן הזדמנות להפוך את המבט הגברי ולהטריד מינית את הסוהרים ללא הרף, שזו צפייה שמעוררת אי נוחות וסיפוק בו זמנית) וכל סצנה בכיכובן של פלאקה ומריצה, כולל פארודיית בלוגריות יוטיוב מושלמת בה הן מלמדות איך לעשות קונטור עם תבלינים. אז הנה רעיון - הגיעה זמנה של ״כתום״ לתלות את המדים, אבל ספין אוף של פלאקה ומריצה יבוא לנו טוב.
mako תרבות בפייסבוק