נכון לעכשיו, נראה ש-2017 עתידה להפוך לשנת הסדרות שהחליטו לבלבל יותר את הצופים מאשר לספק להם סיפור הגיוני וקוהרנטי. אחרי עונה שלמה של "Legion" (שבילינו יותר מחצי ממנה בתהייה "מה לעזאזל קורה פה?"), העונה השלישית של "הנותרים" (שרק מעלה עוד ועוד שאלות), ובמידה מסוימת גם אחרי הפרק הראשון של "סיפורה של שפחה" (שרק בפרקה השני מתחילה להסביר מה באמת הולך שם ובאיזה עולם היא תופסת חלק) - מגיעה "אלים אמריקאים" של רשת Starz, ולוקחת את תחושת ה"מה לעזאזל?!" לגבהים חדשים. בהנחה שטרם קראתם את הספר עליו מבוססת הסדרה, או לפחות ניסיתם לקרוא עליה קצת באינטרנט מבעוד מועד - רוב הסיכויים שהתחושה הזאת תגבר אף יותר.
"אלים אמריקאים", המשודרת באמזון פריים אחת לשבוע, מבוססת על רומן מאת נייל גיימן הבריטי (שאחראי גם על הקומיקס "סאנדמן" של די.סי ו"בשורות טובות" המצוין), שיצא לאור בשנת 2001. עשר שנים לאחר מכן, רשת HBO כבר ניסתה לפתח סדרה המבוססת על הספר, אך התייאשה ומכרה את הזכויות ל-Starz הנוכחית, שעובדת על הפיתוח שלה מאז 2014.
במרכז הסדרה עומד שאדו מון (ריקי ויטל, "המאה"), אסיר משוחרר טרי שיוצא מהכלא מוקדם מהצפוי בנסיבות מצערות ובעל כורחו מתחיל לעבוד אצל אדם מסתורי בשם מר וונסדיי (איאן מקשיין, "דדווד") - כן, יום רביעי - ובעקבות כך נקלע למלחמה ארוכת שנים והרת גורל בין האלים הישנים לאלים החדשים בעולם.
רבים מהאלים הקדומים - מהמיתולוגיות היווניות, המצריות, האפריקאיות ועוד - הגיעו עם השנים בדרכים שונות ליבשת אמריקה ונתקעו עליה מכיוון שבני האדם כבר כמעט ולא מאמינים בהם. ביניהם תמצאו את ביליקוויס (השחקנית הניגרית האנונימית יחסית, יטידה באדאקי), אלת אהבה מצרית ששואבת את המאהבים שלה לתוך הגוף שלה, ולא דרך הפה; צ'רנובוג (פיטר סטורמר, "נמלטים"), אל האפלה והחושך הסלאבי; או אנאנסי (אורלנדו ג'ונס, "מד טי.וי"), האל האפריקאי של השקרים.
מולם עומדים האלים החדשים - אלים שנוצרו בעולם המודרני בעקבות הסגידה שלנו לטכנולוגיה ולקידמה, כמו הילד הטכני (ברוס לנגלי) - האל החדש של הטכנולוגיה; מדיה (ג'יליאן אנדרסון, "תיקים באפלה") - האלה החדשה של התקשורת, ועוד המון אלים שבוודאי נפגוש במהלך הפרקים הבאים. לתוך כל זה תוסיפו גם את סוויני המשוגע (פבלו שרייבר, "כתום זה השחור החדש") - לפרקון מודרני שמניעיו עוד לא לגמרי ברורים - וקיבלתם סלט די מפואר של מיתולוגיות משולבות בביקורת על העולם המודרני והאמונות האחרות שאתאיסטים מודרניים גיבשו להם.
לפרקים, ובעצם ברוב הזמן, הצפייה ב"אלים אמריקאים" מרגישה כמו צפייה במצגת אור קולית של אומנות מודרנית שקשה מאוד להבין אותה. כיאה לסדרה אותה יצר בריאן פולר, יוצר "חניבעל" ו"החיים על פי נד", "אלים" היא אחת מהסדרות היפות ביותר שנצפו על המסך הקטן, בזכות אפקטים מצוינים, צילום מרהיב שאפשר להפוך כמעט כל פריים ממנו לפוסטר, המון קטעי סלואו-מושן עשויים היטב וגם פסקול משובח.
ולמרות כל אלה, קשה שלא ללכת לאיבוד ולתהות מה בדיוק מתרחש בתוך כל היופי הזה - מי הם האלים האלה? מה הם רוצים משאדו? למה כולם נטפלים דווקא אליו ומה כל כך חשוב בו שהאלים עצמם צריכים אותו לצידם במלחמה? ובעצם, מהי המלחמה הזו ולמה מלכתחילה האלים נלחמים בינם לבין עצמם? רוב הסיכויים שבהמשך נקבל תשובות - גם אם חלקיות - לנושאים הללו, אבל בינתיים מדובר בסדרה שהיא לא פחות כתב חידה חמיצרי מאשר סדרת פנטזיה.
כמו לא מעט סדרות בשנים האחרונות, גם "אלים אמריקאים" עוסקת בנושאי אמונה ותרבות בעולם המודרני שאנחנו חיים בו, אבל עושה זאת בצורה מסתורית ומקורית במיוחד. מבלי לקרוא את תקציר הסדרה קשה מאוד להבין האם הדמויות בהן אנו צופים הם אלים שירדו מגדולתם או אולי סתם אנשים שנעים בין שגעון גדלות לבין היותם בעלי כוחות-על מוזרים למדי.
בשני הפרקים הראשונים עוד לא לגמרי ברור לאיזו מלחמה נערכים האלים, אבל החלוקה בין שני הצדדים ברורה לחלוטין. האלים הישנים מיוצגים כולם כבני המעמד התחתון - ביליקוויס היא סוג של נערת ליווי, מה שמשרת גם את הצורך שלה בגופות אדם שהיא שואבת לתוכה וצ'רנובוג חי עם האחיות שלו במה שנדמה כמו עוני כמעט מחפיר. לעומתם, האלים החדשים חיים במה שנראה כמו עושר רב - הילד הטכני מסתובב בלימוזינה מפוארת ומדיה חיה בעולמות של תוכניות טלוויזיה על פי בחירתה. חלוקה קלאסית בין עולם ישן ועולם חדש, ואולי מהבדלי המעמדות האלה מגיעה גם האיבה בין שני הצדדים.
בהצגת האלים הישנים כבני אדם עם צרות, כאבים ודאגות כמו של אלה ה"פשוטים", כשלא לגמרי ברור לנו מה הכוחות שנותרו להם (אם בכלל) - אנחנו, כמו שאדו מון, נעים בין חוסר האמונה שלנו ב"שטויות" כמו קריאת העתיד ושאר כוחות-על לבין ההפנמה שבין אם נרצה או לא, הם באמת מתרחשים מולנו (או לפחות על מסך הטלוויזיה שלנו) ואיך מצליחים להסביר את זה לעצמנו.
"אלים אמריקאים" מספקת צפייה מרתקת עם אימג'ים ויזואליים שכמעט ולא רואים אותם על המסך הקטן, כמו גם תצוגות משחק משובחות - במיוחד זו של איאן מקשיין, שחורך את המסך בכל סדרה בה הוא מופיע, וגם הנאום מקפיא הדם של אורלנדו ג'ונס בתחילת הפרק השני צריך לזכות בפרסים. אם בהמשך ייתלוו אליה גם מעט הסברים והיגיון לכל מה שאנחנו רואים - נוכל כנראה להכתיר אותה כצפיית חובה גם בתקופה עמוסה וסלקטיבית זו של תכני טלוויזיה מצוינים.