מאז שהחלה להוציא סדרות של גיבורי על מוכנות לבינג' ב-2015, נטפליקס עוזרת לשנות את האופן שבו הציבור הרחב התרגל לחשוב על הז'אנר. היא עושה לגיבורי העל של הטלוויזיה את מה שסרטי "האביר האפל" של האחים נולאן עשו לדמויות בטייץ וגלימות של הקולנוע: מדגימה איך אפשר לספר סיפור בז'אנר הקומיקס כשהוא מתבטא בטון וסגנון הרבה יותר קודרים והרבה פחות קאמפיים, ולהעלות בעזרתו סוגיות פוליטיות ונושאים נוספים כבדי משקל - מבלי להיות כבדים מדי ומבלי לוותר על האקשן - כפי שהדגימו בהצלחה "לוק קייג'" ו"ג'סיקה ג'ונס". השתיים הללו הוכיחו שמדובר בז'אנר רחב מאוד, שיכול להגיע בכל מיני טונים, גוונים וסגנונות, ויש הרבה יותר מדרך אחת לספר סיפור שבמרכזו עומד מישהו עם כוחות מיוחדים.
הסדרות מתרחשות תחת אותו גג של היקום הקולנועי של "הנוקמים" של מארוול, רק בגוון הרבה פחות נוצץ. יש בהן קו מובהק של העדפה לבניית דמויות וסיפורים שמתרחשים לאורך זמן, בקנה מידה קטן יותר - עירוני ולא גלובלי, כשהמרכז הוא ניו יורק של אחרי מתקפת החייזרים הגדולה של סרטי "הנוקמים". הגיבורים כאן שבורים יותר, מבולבלים יותר, ואף אחד מהם - למעט דרדוויל (וגם זה בעייתי, ונחזור לזה בהמשך) - לא לובש חליפות.
הפורמט, לעומת זאת, כן דומה - גם פה יש בנייה של כמה גיבורים בנפרד בסדרות מקור משלהם, שמובילות לשיתוף פעולה אחד גדול. רק שבמקרה הזה, היות ומדובר בטלוויזיה, במקום סרט כל גיבור קיבל עונה או שתיים לסדרה משלו, ועכשיו ב"דיפנדרס" (The Defenders) אנחנו מגיעים לאירוע הטלוויזיוני המצופה והשאפתני בן השמונה פרקים, שמאחד את כל האנטי-גיבורים שלמדנו לאהוב למאבק משותף אחד.
דאגלס פטרי ("באפי קוטלת הערפדים") ומרקו רמירז ("ילדי האנרכיה") חתומים כיוצרים - שניהם עבדו על "דרדוויל" ככותבים ומפיקים, ובנוסף לאתגרים הטיפוסיים של סיפור אנסמבל ניצב בפניהם ובפני הכותבים והבמאים המתחלפים מפרק לפרק קושי נוסף, והוא העובדה שבזמן שיש תמימות דעים יחסית על האיכויות של "דרדוויל", הערכה גלויה וחוצת ז'אנרים ל"ג'סיקה ג'ונס" וחיבה סלחנית ל"לוק קייג"', יש המון כעס ואפילו שנאה כלפי "איירון פיסט".
איירון פיסט, או בשמו האמיתי דני ראנד (פין ג'ונס), עלה להרבה אנשים על העצבים. הסיבה הראשונה הייתה שהליהוק של שחקן לבן לדמות של מומחה אמנויות לחימה אסייתיות גרמה להרמות גבה, ולביקורת על ניכוס תרבותי ו-White Washing טיפוסי. לא עזרו ההסברים (הנכונים) שדמותו של איירון פיסט היא לבנה עוד במקור מהקומיקס ולא סתם החלטה אקראית של היוצרים הטלוויזיוניים. אבל גם אם שמים את הוויכוח הזה בצד, הביקורות על הסדרה עצמה היו שמדובר במומחה אמנויות לחימה שלא ממש נלחם כמו שצריך (בעיקר בגלל בעיות של זמן ותקציב שגרמו לקרבות של הסדרה להיות צנועים למדי), ובכלל בדמות מפונקת ובכיינית שלא מעוררת די אמפתיה.
אפשר לומר בבטחה ש"הדיפנדרס" מצליחה לקחת את המרמור הזה כלפי דמותו של ראנד, להשתמש בו כחלק אינהרנטי בעלילה ובדינמיקה בין הדמויות ולהפוך אותו ליתרון. ראנד וחברתו אמנית הלחימה קולין (ג'סיקה הנוויק) פותחים את הסדרה כשהם מתחקים אחרי ארגון רב עוצמה שמכונה "היד" (The Hand). הארגון הזה, שדרדוויל (צ'רלי קוקס) כבר הסתבך איתו בעבר, מובל על ידי מנהיגה שקולה וותיקה מאוד בשם אלכסנדרה (סיגורני וויבר בלבוש לבן מלכותי ודי מרשים), ויחד הם מאיימים על כל ניו יורק, כשהמטרה המסתורית שלו כוללת שליטה בעולם וכל מיני עניינים של חיי נצח וחזרה מן המוות. ברגיל. במהלך הסדרה כל אחד מהגיבורים מגיע לנקודה שבה יש לו נגיעה כלשהי לארגון, והארבעה מתגלגלים בעל כורחם לפעילות יחד נגד האויב המשותף.
על הדרך ראנד מקבל הטפות מוסר מלוק קייג' (מייק קולטר) על כך שהוא בחור עשיר, לבן ופריבילגי, שנולד כבר כבעל כוח. בהמשך הוא זוכה להערות מזלזלות אחרות ומעמיקות פחות, בעיקר על כך שהוא מתנהג כמו ילד קטן. הטפת מוסר כזו יכולה להישמע תלושה, אך כשהיא מגיעה מדמות של גיבור על שחור וחסין כדורים, בזמן שהעולם בתוך ומחוץ לסדרה מתעמת עם הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים בצבע "הלא נכון" נהרגים מירי, היא עוברת כמשכנעת ואפילו נחוצה. בכלל, רוב מה שהפריע בראנד כשהוא הוביל סדרה משלו מרוכך ונרגע כאן, כשהוא פועל בתוך אנסמבל לא רק של הגיבורים עצמם, אלא של דמויות נוספות שמתלכדות מהסדרות השונות. כולם יחד הופכים את ראנד לדמות פחות מתריסה ויותר מבדרת, מה שמקל לגלות כלפיו סלחנות ואפילו התחלה של חיבה.
בסדרות אנסמבל יש פחות מקום לכל דמות מן הסתם, לטוב ולרע. אצל ראנד וקייג' הדבר דווקא נתפס כיתרון, כי גם אצל קייג' הסדרה עצמה לקתה קצת בחסר מבחינת פיתוח עלילה ונבלים, אבל כדמות הוא כבר מבוסס דיו. הוא מספיק ברור בגישת ה"נו בולשיט" שלו לחיים והכימיה בינו לבין ראנד מצוינת, כשכבר מעכשיו מסמנים אותם כחברים עתידיים, בדומה לשותפות שלהם בקומיקס.
אצל דמויות כמו ג'סיקה ג'ונס (כריסטין ריטר) ודרדוויל יש משהו שקצת מרדד אותן כחלק מרביעיה. ג'ונס מקבלת בעיקר שורות מחץ סרקסטיות ומרמור כללי, ודרדוויל אמנם זוכה לקו עלילה מעט יותר מעניין בזכות היכרותו המקדימה עם מישהי מתוך הארגון, אבל הצדקנות שלו יותר בולטת כאן.
לטובת הסדרה, אפשר לומר שהשכילו לחבר בין הדמויות עוד בעונות הנפרדות של כל אחת, כך שלא כולן נפגשות עכשיו לראשונה. בנוסף, עם הזמן תפרו חיבורים נוחים ואפילו אמינים ביניהן מראש – מאט מרדוק, שהוא דרדוויל, פועל כעורך דין, והשותף שלו כבר מייצג את לוק קייג', כשקייג' הופיע לראשונה כדמות משנה בסדרה של ג'סיקה ג'ונס. הכימיה בין הדמויות עובדת היטב, בפרט כשהן לא מהססות לריב או להקניט אחת את השנייה, ולומר עבורנו דברים שיכולים לראות מגוחכים. למשל, כשלוק לא מבין את הדיבור הרוחני על צ'י ולוחמה בדרקונים של איירון פיסט, וג'סיקה ג'ונס מסבירה לדרדוויל שהתלבושת שלו נראית מטופשת למדי. שניהם צודקים, ועל הדרך מעירים נקודות חולשה בסדרה, אבל מנטרלים אותן באופן יחסי על ידי המודעות העצמית הזו.
נקודות החולשה של הסדרה הן הדיאלוגים, שפועלים ברמה שטחית יחסית בגלל היעדר זמן להתעמק וההתעסקות בפעולות של הנבלים מולם הגיבורים עומדים. לוקח קצת יותר מדי זמן להבין מה ארגון היד רוצה, ובזמן שהיחסים בין הגיבורים מבדרים ומשכנעים, האינטריגות הפנימיות שלו די מתישות, למרות שסיגורני וויבר מצוינת וגם אלודי יאנג, המגלמת את אלקטרה, עברה שינוי והתפתחות בדמות שלה. בכלל, יש לא מעט נשים בדמויות מפתח חזקות ומשכנעות, ביניהן קלייר (רוזאריו דוסון), אחות שהיא אולי נטולת כוחות מיוחדים, אבל בעלת תושיה והבנה עמוקה של כל החבורה, כנראה יותר טוב ממה שהם מבינים את עצמם.
נקודת החוזקה העיקרית של הסדרה היא הקפדה על עיצוב נפרד לכל דמות מהגיבורים, עד לרמה של תאורה בצבע שונה, סגנון צילום ואפילו פס קול. למשל, בסצנת המכות במסדרון בפרק 3, ברגע שלוק קייג' נכנס לתמונה המוזיקה משתנה מדרמטית וצפויה למוזיקת היפ-הופ שמזוהה עם הסדרה שלו. הדבר בולט עוד יותר בפרק 4, כשהחבורה הלא מרוצה מנהלת ויכוח בזמן שהם אוכלים אוכל סיני, וכל אחד מהם מואר בגוון התאורה "שלו" – דרדוויל תחת אורות אדומים, ג'ונס בגוונים סגלגלים אפורים, קייג' בצהוב וראנד בגוון קצת יותר ירוק. זה נשמע פשטני, אבל ההבדלה הזו עוזרת לייחוד של כל אחד מהם כך שמתקבלת חבורה עם אינדיבידואלים שונים, ולא סתם כמה אנשים שהולכים מכות באותה צורה.
בשורה התחתונה אפשר לומר שהסדרה לא מביאה איתה את הערך המוסף המעמיק של "ג'סיקה ג'ונס" או "לוק קייג'", והיא פחות מצטיינת בהעמקת הדמויות ובהצגת קונפליקטים מותחים כמו ב"דרדוויל". לא היה בה עד כה רגע אחד שבו באמת חשים סכנה ברורה ומיידית לאחת מהדמויות, ובנוסף, סביר להניח שאם לא ראיתם אף אחת מהסדרות הקודמות היא לא תעמוד בפני עצמה, כי תרגישו כאילו שהושלכתם לתוך ויכוח בין כמה חברים שאתם לא באמת מכירים, עם שלל ניואנסים ומטענים שלא אומרים לכם כלום. ועם כל אלה, אי אפשר שלא לומר ש"הדיפנדרס" כן מהנה מאוד, ומחזיקה נקודות זכות כשהיא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. והכי טוב? אם פספסתם את העונות הקודמות - החגים לפניכם! תתפרו בינג' של ארבע הסדרות ותסגרו עם "הדיפנדרס", שתיצלחו בקלילות תוך יום אחד, כנראה בלי לשים לב.
mako תרבות בפייסבוק