את "24" לא ראיתי כשהיא פיצלה את המסך בזמן אמת, בוהקת ומתקתקת בחדשנותה, אלא רק כמה שנים מאוחר יותר, הרבה אחרי שסדרות מתוחכמות כמו "אבודים" הרימו לנו את הסטנדרטים. ועדיין, תוך פחות מ-24 שעות כבר הייתי מכורה. פיצחתי עונה אחר עונה כמו פיסטוקים עסיסיים; נשמתי לרווחה שוב ושוב ושוב כשהעולם ניצל ברגע האחרון מפיצוץ גרעיני; התאהבתי עד מעל הראש בג'ק באוור, כמו כולן; התעלמתי מכל הכשלים ההגיוניים (כי מהן 24 שעות בלי לרוקן את שלפוחית השתן, ומה הבעיה להיגמל מהרואין תוך רבע יממה); התרגשתי כשגילו את החפרפרות בלוט"ר (כל כך הרבה חפרפרות התגלו מדי פרק, שנדמה שלא הכי מקפידים שם על תהליכי המיונים לתפקידים המסווגים); והכי חשוב, נדבקתי בשפה המבצעית והקלישאתית של הסדרה - עניין שלמרבה השמחה תפס בקרב חבריי. "דו איט! דו איט נאו!", "אוקיי, איי אם סנדינג דה טקטיקל טימס. באט טראסט נו-וואן!", "קיפ מי פוסטד!", "דיי פלאן טו אטאק און אמריקן סויל!". היו אלה ימים נפלאים, אין ספק, וכשיצאה העונה המקוצרת האחרונה ב-2014, חלקנו לה כבוד וראינו גם אותה, למרות שהיא הייתה מביכה כצפוי. בכל זאת, ג'ק בא לביקור, לא נפתח לו את הדלת?
והנה מגיעה "24: מורשת" (משודרת אצלנו ב-yes Action בימי שלישי ב-5:00 בצמוד לשידור בארה"ב ובימי חמישי ב-22:45) ומיד מציפה ברגשות מעורבים. אבל אני מחליטה לתת לה צ'אנס בגלל שגם רגשות מעורבים הם רגשות, וזה הרבה יותר ממה שמעוררות סדרות רבות אחרות. וכבר בצפצוף המוכר הפותח, המקדים את המשפט "האירועים מתרחשים בין 12:00 ל-13:00. האירועים מתרחשים בזמן אמת", הלב מפרפר בנוסטלגיה. אבל גם באכזבה, כי הקול הוא לא קולו המוכר והאהוב של ג'ק באוור, אלא של סרג'נט אריק קרטר (קורי הוקינגס מה"המתים המהלכים" ו"קומפטון"), הג'ק באוור החדש, שכן קיפר סתרלנד מתפקד בעונה זו רק כמפיק, ולא מגיח אל הקלעים אפילו ל"טראסט נו-וואן!!" אחד.
הפעם - לא שהעלילה באמת משנה משהו בסדרה - קרטר הוא מפקד יחידת הריינג'רס שחיסלה בתימן טרוריסט נודע. כעת רודפים שלל דוברי ערבית אחרי אנשי היחידה ומחסלים אותם, תוך חיפוש אחר כספת שבתוכה דיסק און קי שבתוכו מידע שיכול לגרום לאינספור פיגועים או פצצת אטום, בנוהל. קרטר יוצר קשר עם ראש הלוט"ר לשעבר רבקה אינגרם ("הומלנד"), כרגע בעיקר אשתו של המתמודד לנשיאות ובעתיד הקרוב בטח גם חפרפרת, והיא עוזרת לו לפלס את דרכו העקובה מדם כדי לחמוק. ויש גם עניין עם אשתו שהייתה בת זוגו של אחיו המפוקפק (אך המעניין יותר) עד שהוא גנב אותה ממנו ועכשיו נאלץ להפקיד אותה בידיו למשמורת; ועוד עניין עם תא רדום של תיכוניסטית מצ'צ'ניה שזוממת לפוצץ את בית הספר כמו כל התיכוניסטים בעולם.
טראסט נו-וואן!
האם מחליפו של ג'ק עומד בסטנדרט? ברור שלא. נחמד שב"24" בחרו בגיבור שחור, אבל הוא עדיין מחוויר לעומת המקור. בואו נגיד שלא מדובר באידריס אלבה והכריזמה המתפרצת שלו. בכל זאת, לא מדובר כאן בצוות חוקרים, כמו בסדרות בסגנון "מחשבות פליליות", שם החלפת חבר אחד עשויה לפגוע ולבאס את המרקם אבל לא תשנה את הסדרה כולה. "24" נשענה על איש אחד, שכתפיו רחבות מספיק לשאת אותה ולהדוף פצצת אטום בו זמנית, בדיוק כמו ש"המפענחת" הייתה אך ורק סגן ניצב ברנדה לי ג'ונסון (קירה סדג'וויק המתוקה), ואף אחד לא הצליח לעבוד עלינו עם "המפענחת: פשעים חמורים" בלעדיה.
האם הקלישאות עדיין כאן? בוודאי, והן נורות בקצב מסחרר מדי. כמו באיזו פארודיה של "סאטרדיי נייט לייב", הן לא משאירות מקום כמעט לשום דבר מסביב. מ"ברגע זה אני היחיד שאני יכול לסמוך עליו" ועד "אני מוסיף רחפנים ומחולל סביבת ארבעה ממדים". זה קצת מהנה בקטע מתרפק על העבר, אבל לא בטוח שזה יחזיק ליותר מפרק אחד. ומכיוון ששודרו שני פרקים השבוע, הקביעה הזאת אכן אוששה.
האם תהליך קבלת העובדים ליחידת הלוחמה בטרור השתפר? ודאי שלא. כמה תקתוקי שעון וכבר התגלה שיש חפרפרת ראשונה במחילה. עוד לא הספקנו לחשוד, לתהות, להיקשר, לסמוך, להכיר - והנה מרגל. אמנם החשוד, מנהל הלוט"ר החדש בכבודו ובעצמו, נכון לפרק השני התחלף בחשודה אחרת. אבל גם תורו יגיע. נו, מה יהיה עם זה?
והכי חשוב - האם שווה לצפות בה בכל זאת? כרגע מסתמן שלא. חובבי הז'אנר, כמוני, ייאלצו להמשיך להסתפק ב"רשימה השחורה" הגרועה בפני עצמה. אולי מורן אטיאס שצפויה להגיח בשני פרקים תשפר את הקאסט. לפחות בחמש הדקות שיעברו עד שיתגלה שהיא חפרפרת.