מעושרות 2 (צילום: אלכס ליפקין)
איי בליב אין לאה, איי וויל ווט פור לאה | צילום: אלכס ליפקין
למרות ש-50% מהטלוויזיה בישראל היא ריאליטי, הפולמוס העייף על אשפה תרבותית או אנתרופולוגיה איכותית איכשהו נדבק לסוליית הסטילטו של "מעושרות" ביתר עיקשות. בניחוש פרוע, כנראה משום שהיוצרת שלה, אורנה בן-דור, היא מי שאנשי האיכות אוהבים לחבק ועכשיו קצת תקועה להם בגרון כקוויאר בלוגה בהיעדר שמפניה.

הרי כבר מהעונה הראשונה מנהלת בן דור מלחמת תדמית עקרונית על המעושרות ולא מוכנה להתנצל על הבייבי הטלוויזיוני שלה, מה שאחלה וגם מוצדק, אבל לא כל הגנה צריכה את הואלקיריות של ואגנר, או כפי שכתבה שונדה ריימס - גם כירורגים קולורקטלים יכולים לצחוק מנוד.  

מעושרות היא טלוויזיה בצורתה המענגת ביותר, והיא לא הייתה מענגת אם לא הייתה גרוטסקית. אפשר לקרוא לזה קאמפ ואפשר לקרוא לזה פאן, לקרוא לזה חתרני זה כבר קצת להגדיש את הסאה. סנגורי התיאוריה החתרנית אומרים שזו סדרה משוללת אפולוגטיקה ועל טהרת הנשים, מה שאי אפשר להכחיש, אבל בכל זאת מדובר בנשים שאנחנו בעיקר עסוקות בלהסתלבט עליהן, ואם הן לא מתנצלות, אז למה אנחנו צריכים?

למרות פרצופו החמוץ של ירון לונדון, "מעושרות" איננה הדבר הכי גרוע שקרה במדינה מאז היווסדה ואפילו לא מאז יום רביעי. מתיחת הפנים של הקאסט (פאן אינטדד) הביא לנו את יעל גל, אייריס זנדר ובעיקר ג'ניפר סנוקל (איפה היית כל חיי?), ומהעונה הקודמת נותרנו עם ניקול ראידמן ולאה שנירר, שגנבה לטלי ריקליס את הוויטמינים ורצה על אנרגיה של בליברית ביסודי.

אבל גם בלי הויכוחים הערכיים המתישים, המעושרות לגמרי מצדיקות את חזרתן לעונה שניה – לא טריוויאלי בטלוויזיה הישראלית. המעושרות עסוקות בלעוף על עצמן ואחת על השניה, לתהות מהיכן יגיע השידוך הבא (אבל להיכנס להלם מגברים עשירים שמדרגים נשים ע"פ המראה) לגדל ילדים לתפארת (ניקול דוגלת בעיקרון הרצף) ולאתגר את הביולוגיה והחוק (נכון לאה, אלוהים לא אמר מפורשות עד מתי אפשר להביא ילדים, אבל הוא רמז באופן עבה למדי).

אם זה טוב או אם זה רע, נראה שלגל ולזנדר אין יותר מדי סיכוי לתפוס את הזרקור, בטח שלא מול ג'ניפר סנוקל שלעומתה אפילו ניקול ראידמן, מלכת הדראג של העונה הקודמת, נראית כמו כספרית אפרורית. אבל בסופו של יום לכל הגיבורות יש בסיס משותף ואיתן – לא ברור מה הן עושות בחיים ועל אחת כמה וכמה מה הקשר של זה לכסף. המעושרת יחידה בעלת טייטל מקצועי מוגדר היא מעצבת הפנים יעל גל, וגם עם אקדח לראש לא הייתי יכולה לספר לכם מה מבדיל אותה מהקולגות שלה.

וזה כבר מלכוד, כי ההנחה התרבותית המיידית –  והנכונה במובהק במקרה של ראידמן ושנירר – היא שמשום שמדובר בנשים, הכסף הוא בוודאי של מישהו אחר (הייתי כותבת פרי עבודתו, אבל מישהי עדיין מאמינה שאוליגרך עובד קשה יותר מעוזרת בית?). ג'ניפר סנוקל מייחסת את הונה לעיסוק בגגות, ואייריס זנדר, בחיי שאין לי מושג מה היא עושה חוץ מכושר. הנשים הללו, "שיש להן הכל" – מה שזה לא יהיה – נותנות נאומי-משואה על כמה שהן השיגו בעצמן ובקושי את כל מה שיש להן בחיים, אבל הסדרה חפה מכל הסבר או רמז לאיך.

החמש אמנם נמכרות לי כעצמאיות ומצליחניות, אבל כשאני נחשפת אליהן הן מתעסקות, בגדול, בשטויות – שזה לא נורא, כי זה בדיוק מה שאני עושה כשאני צופה בהן, אך מסופקני שהייתי מוכנה להיות מתועדת ברגעים הללו. וזה בעצם הפקטור המהנה ביותר בצפייה 'מעושרות': כסף זה אמנם כוח, אבל כנראה לא מספיק ממנו כדי לסרב להשתתף בהפקת ריאליטי שתוציא אותך מטומטמת. 

 בואו לפייס שלנו