אין תמונה
בוכים במדורת השבט
לא ברור למה בני האדם זקוקים יותר: חלוקה לסקטורים וקאסטות, מגזרים ועשירונים, או למכנה המשותף המוכר וסוחט הדמעות של "משפחת האדם". זה שמתמוגג למראה גספצ'ו עשוי היטב ומפעיל את הברז בהישמע הפסקול הנוגה על המסך. כל לוח שידורים שלנו עסוק בניסיון לאזן בעדינות בין פלחי אוכלוסיה שרוצים לחשוב על עצמם באופן ספציפי, לבין הניסיון לקלוע למדורת השבט. נחשו לאיזה מהשניים "בייבי בום" של ערוץ 10 משתייכת.

ניחשתם? לא? אז הנה רמז: קהל היעד היחיד שלא יבכה את נשמתו מול הדוקו-ריאליטי החדש הוא אוספי סופרגול בגילאים 9-12. אם לא כיסיתם את פיכם בהתרגשות לפחות פעם אחת במהלך שישים הדקות של התכנית, אין לכם לב ולא צ'אקרה בלתי חסומה לרפואה. לא פלא שבשלוש השנים מאז היווסדה נמכרה הסדרה מבריטניה לארה"ב, גרמניה, צרפת, הולנד, יוון, שבדיה וספרד, ושרק הגרסה הבריטית לבדה שודרה כמעט בכל העולם, מדרום אפריקה ועד פולין.

הגרסה הישראלית שינתה את הטייטל המקורי, "One Born Every Minute" (בתרגום חופשי: אחד/אחת נולד/ת בכל דקה), ככל הנראה בשל סרבול התרגום הישיר, אבל סביר להניח שגם בגלל הפרוזאיות של השם (והלידה) שלא כל כך מתאימה לעם ישראל הדרמטי. כמה דרמטי? ובכן, מתוך שלוש הלידות שהוצגו בפרק הראשון, שתיים היוו בעיקר סיפור מסגרת ללידת ביתם הראשונה של מעיין ורם, זוג צעיר שהגיע לביקור במיון יולדות לא פחות מ-32 פעמים לפני שאשכרה יצא מזה תינוק.

כן, בישראל זה שתינוק נולד כל דקה, לא אומר שלא לכל בייבי מגיע להיות בום, ובעיקר להוריו. מסכנים יקיר ואולה, הזוג שדפקו נסיעת בוני וקלייד לתוך חניון בית החולים כשהיו (היו?! הייתה!) בפתיחה מלאה ואנקות כאב, ושלידת בנם גפן הייתה כל כך מהירה, עד שהספיקה להישכח מלבבות הצופים כבר בביקור ה-25 של רם ומעיין בדלפק ("תתפטרי", מייעץ בינתיים רם לאחות מאחורי הדלפק, "זה אחלה פיצויים").

לא ברור איך מנפיקים רשיונות לדבר כזה, אבל ערוץ 10 הציב ארבעים מצלמות במחלקת היולדות של בית החולים בילינסון, ונותן גרסה מתומצתת וערוכה של המתרחש במסדרונות מחלקת היולדות. כבר דובר לא אחת על הנזק שעשה הייצוג הטלוויזיוני בעשורים האחרונים לתפיסה הציבורית של מהות ותהליך הלידה, כי בסיטקום של עשרים וחמש דקות אי אפשר להקדיש לתהליך הסיזיפי, הכואב והמתסכל הזה יותר מחמש דקות, וזה כולל צחוקים מוקלטים. אי אפשר להגיד שבייבי בום נשארת לגמרי נאמנה למקור (יקום מי שהיה מוכן לצפות ב-24 שעות של מעיין ורם בחדר הלידה) אבל היא בהחלט נכנסת עמוק יותר ממה שרובם המוחלט של ייצוגי הלידה על המסך.

אין תמונה
לא נאמן למקור, אבל הכי קרוב שאפשר
אחרי גל ההתרגשות שמעורר הפרק הראשון, נשאר רק לתהות אם הקונספט לא מיועד לשחיקה ואף לפיתוח אדישות לתינוקות בני יומם, עד לעצירת גלגלי ההתרבות של המין האנושי. ובכן, יכול להיות, אבל אני שמה את הכסף שלי על התינוקות.