לא צריך את יום השואה כדי להבין שלדינה שפט (67) ישנו תפקיד חיוני בחייהם של מאות ניצולי שואה ברחבי הארץ.
כבר למעלה מ-25 שנה עובדת שפט במדור העדויות של "יד ושם", ובמהלך עבודתה היא נפגשת בבית הניצולים לתיעודים מצולמים שנשמרים בארכיון במחלקת עדויות. בחלקם הגדול נעשה שימוש גם לצורכי מחקר ודברים נוספים. "נולדתי לאב ניצול שואה שהגיע לארץ בשנת 50 לאחר שכל משפחתו נספתה בשואה" מספרת שפט את סיפורה האישי שהוביל אותה לעיסוק הלא שגרתי, "הסיפור האישי שלי נתן לי את המוטיבציה לעסוק בעניין הזה של השואה. אבי נפטר בגיל צעיר מאוד משברון לב, כי הוא לעולם לא סלח לעצמו על כך שעזב את משפחתו. האווירה בבית הייתה קשה מנשוא, אווירה מאוד טעונה וקשה של אדם שמחכה ומקווה למצוא יום אחד עדות או ניצוץ מקרוב משפחה".
זה מה שהוביל אותך ליד ושם בסופו של דבר?
"כן. בשכונה שלנו בירושלים הייתי רואה ברחובות המון אנשים עם מספרים על הידיים, ולעומת זאת משפחות שלמות שלא ידעו דבר על השואה ועל מה שבאמת קרה שם. התחלתי לעבוד במוזיאון יד ושם לפני שלושים שנה במחלקת האומנות ולאחר מכן הגעתי למחלקת העדויות. כמובן שהנושא הזה זורם בעורקי ובדמי, וכבר 25 שנים שאני נפגשת ומתעדת ניצולי שואה. זה מרגש ומעניין מעל ומעבר".
ספרי קצת על תהליך העבודה שלך? כמה קושי יש בכל מפגש כזה?
"פעם התיעוד היה מתבצע ביד ושם אבל בשנים האחרונות אני הולכת לבתים שלהם בכל רחבי הארץ ושם זה מתבצע. לעיתים אני מבקרת אותם בבתי חולים לחולי נפש גם ושומרת איתם על קשר הדוק, כולל ללכת ללוויות שלהם. מדובר ביחסים מאוד מתגמלים, הם נותנים לי חוזק בלתי רגיל. זה דור של נפילים, דור שבנה את המדינה הזאת והקים משפחות למרות כל מה שהם עברו. לרובם יש גם שמחת חיים יוצאת דופן. הרבה פעמים שאני בדיכאון או במצב רוח ירוד, אני מתקשרת אליהם והם אלו שנותנים לי חוזק. לא כולם כמובן, ישנם גם סיפורים מאוד קשים על ניצולים שהם על סף רעב ובמצב נפשי מאוד קשה".
את לוקחת אתך הביתה חלק מהסיפורים הקשים האלו?
"בוודאי, זה נורא קשה לפעמים, אבל מה שמנחה אותי זה העידוד הגדול שאני מקבלת מאותם ניצולים ובעיקר מבני משפחותיהם, מילדיהם והנכדים שלהם ששומעים לראשונה את הסיפור של ההורים שלהם וזה נותן להם כוח. אני מקבלת המון שיחות תודה מבני משפחה שזוכים לשמוע דברים מהוריהם שהם לא שמעו קודם לכן".
ישנם ניצולים שמתקשים להיפתח ולספר את סיפורם?
"יש כאלה שמאוד מתקשים להיפתח ולדבר. חשוב לי מאוד לנהל איתם כמה וכמה שיחות הכנה לפני שהתיעוד מתבצע. הרבה פעמים הם לא מסוגלים או בוכים באמצע אבל הילדים שלהם משכנעים אותם כמה זה חשוב. אני תמיד ניגשת לכל תיעוד כזה בשיא העדינות, מבקשת מהם להיזכר בזיכרון מסוים מבית אבא, זיכרונות קטנים כמו טעם הגיפלטע פיש או המוזיקה שהייתה מנוגנת בבית, זה עוזר להם להיזכר ולהיפתח. אני רוצה גם לנצל את הבמה ולקרוא לעוד ניצולי שואה ולבני משפחותיהם שלא רוצים וקשה להם, לבוא ולספר את הסיפור שלהם. זה ייתן להם הרגשת שחרור בלתי רגילה וכמובן שזה הזיכרון והתיעוד הכי טוב לדורות הבאים".
מדור העדויות של יד ושם ממשיך בתיעוד מצולם של ניצולי שואה. צוות המדור מגיע לבית הניצולים לצילום העדות שתישמר בארכיון יד ושם. ניתן ליצור קשר עם המדור לגביית עדויות בטלפונים 02-6443752/3 ובמייל testimonies@yadvashem.org.il